לא התפעלתי ביותר מהסימפוניה מס' 100 ב-סול מג'ור, "הצבאית", של יוזף היידן (1732-1809) שעימה נפתח הקונצרט של מוצ"ש האחרון בהיכל התרבות בניצוחו של מנפרד הוֹנֵק. אמנם היה גימיק נחמד בסוף הפרק הרביעי והאחרון, שלושה נגנים, בתוף, במצילתיים ובכלי-הקשה, ירדו מתוך האולם אל הבמה תוך כדי השתלבותם בהפסקות קצביות בנגינת התזמורת כולה. הדבר המעודד היה גם שבראשם צעדה נגנית חדשה שהצטרפה כנראה למחלקת כלי-ההקשה ומילאה תפקידים מעניינים גם בהמשך הקונצרט.
הזמר מנואל וַלזֵר שר את חמשת ה"שירים על מות ילדים" מאת גוסטב מהלר (1860-1911) לפיוטים מאת פרידריך ריקרט (1788-1866). המוסיקה של מהלר, בביצוע מצויין של התזמורת, היתה אחד החלקים הטובים של הערב, אבל הזמר עצמו קצת איכזב. קולו לא מילא את ההיכל. אולי רק בשיר האחרון: "בזו הרוח, בגעש זה, / החוצה לצאת לילדיי לא ארשה! / המה החוצה הובַלו / אולם את פי לא שאלו." (עברית: עדה ברודסקי).
וכאן יש לציין הערה טכנית. כאשר מבוצעת אופרה רץ למעלה כל הזמן התרגום העברי של האריות והמלל, וכך הצופים-המאזינים נמצאים בלב העלילה ומבינים מה מושר. בביצועים כמו של "שירים על מות ילדים", מחלקים עם התוכנייה דפדפת רזה ובה המקור – כאן הגרמני, והתרגום לאנגלית ולעברית. לא ראיתי אנשים רבים עוקבים בקונצרט אחר הטקסטים האלה מתוך הדפדפת. זה מפריע להאזנה ולא מועיל. אילו היה התרגום מוקרן במרומי הבמה, במקביל לשורות המושרות, היתה החווייה המוסיקלית שלמה, מובנת יותר ולא משעממת.
הפיצוי היה בחלק השני של הקונצרט, ביצירה המהממת "אלקטרה, דרמה סימפונית" שהורכבה מהמוסיקה שלריכרד שטראוס (1864-1949) לאופרה שלו, "אלקטרה" (1909).
המנצח מנפרד הונק בחר את רצף הקטעים שמהם נוצרה היצירה התזמורתית שזה לה ביצועה הראשון בפילהרמונית. התזמורת במלוא הרכבה. מוסיקה סוחפת. כלי-הקשה מקוריים ומעניינים. חצוצרות תוקעות בעוז. הטוּבּה הענקית של שמואל הרשקו משתתפת הרבה בנגינה. ויש גם נבל, ואורגן, וגונג, ומערכת תופים ענקית, וכל שאר הכלים הרגילים של התזמורת. חגיגה מלהיבה לחוש השמע. הקהל הגיב בתשואות ממושכות למנצח, גם על חלקו ביצירת הדרמה הסימפונית הזו. אמנם נמשעה רק כ-33 דקות אבל כל רגע היה מהנה.
באשר לתוכן של האופרה, שחוברה לטקסט של הוגו פון הופמנסטל על פי "אלקטרה" מאת סופוקלס, את זה למדתי מן התוכנייה בבית אחרי הקונצרט, אבל נראה לי שלא היתה לכך משמעות, לפחות באוזניי, בשעת ההאזנה לביצוע החי.
בהפקת האופרה "אלקטרה", בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה, שעליה ניצח קלאודיו אבדו, השתתף גם מנפרד הונק, שהיה אז נגן בפילהרמונית הווינאית. "נותרתי פעור פה נוכח עוצמת הצליל התזמורתי העשיר. התזמורת כאן היא שחקן מרכזי, כוח מוביל ולא גוף המלווה את הזמרים... 'אלקטרה' היא האופרה הסימפונית ביותר מבין האופרות של שטראוס. איך ייתכן," שאל הונק, "שעד היום לא נוצרה יצירה סימפונית מן המוזיקה של האופרה?" שאל ופנה למלחין הצ'כי תומאש אילה, והציע לו רצף סצינות מתוך האופרה ליצירת סואיטה תזמורתית ברוח הפואמות הסימפוניות של שטראוס." (מתוך התוכנייה).
אהוד בן עזר