ב-22 ביוני 1967, 12 יום בלבד לאחר תום מלחמת ששת הימים ושחרור הגולן, התכנסו בחדר האוכל המופגז והמופצץ של קיבוץ גדות, מנהיגי הקיבוצים בגליל העליון לטכס עצה: מה לעשות כדי למנוע נסיגה מהגולן, כדוגמת הנסיגה מסיני לאחר מבצע קדש, וכדי לא לאפשר החזרת הסיוט של הגולן כ"הרמה הסורית", ההר שהיה כמפלצת. מסקנתם, ברוח הציונות המעשית, היתה – הקמת התיישבות בגולן. מיד.
שלושה שבועות בלבד לאחר מכן, עלו ראשוני המתיישבים לגולן, למחנה הסורי הנטוש בעליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן. כך החל מפעל ההתיישבות הציוני המפואר בגולן.
מנהיגם הבולט של מתיישבי הגולן, איש החזון והמעש, היה יהודה הראל. בניגוד לחבריו הצעירים, הוא כבר היה בן 33, אב לשלושה, כולל תינוקת קטנה. חודשים אחדים מאוחר יותר משפחתו של יהודה הצטרפה אליו. קודם לכן, יהודה גייס מספר משפחות, כדי לפתוח מערכת חינוך בקיבוץ גולן. עוד שנה חלפה, ויהודה גייס משפחות וילדי חוץ העולים לכיתה א' – וכך נפתח בית הספר העברי הראשון בגולן מאז תקופת המשנה והתלמוד.
וכך כבר חמישים שנה יהודה הראל, לרוב ללא כל תפקיד רשמי, הוא הדמות המרכזית בגולן, מעצב דרכה המיוחדת של ההתיישבות בגולן; מערכת היחסים השונה כל כך מן המקובל בחברה הישראלית בין יישוב עירוני והתיישבות כפרית, בין חילונים ודתיים, בין קיבוצים ומושבים.
כתלמידו המובהק של יצחק טבנקין, ראה יהודה בשחרור חבלי מולדת במלחמת ששת הימים הזדמנות אדירה למימוש חזון הקיבוץ המאוחד, חזון הציונות הסוציאליסטית – התיישבות קיבוצית רבתי ברחבי הארץ, שתחזיר עטרה ליושנה ותשיב את התנועה לימיה הגדולים, להגשמת דרכה החלוצית.
עד אמצע שנות השמונים נאבק יהודה על כך שהתנועה הקיבוצית תוביל התיישבות רבתי. באמצע שנות השמונים הוא היה בין הראשונים שזיהה את המשבר הגדול של התנועה הקיבוצית, והוביל את המהלכים לשינויים בקיבוץ ובתנועה הקיבוצית, כדי להצילה. לימים, שינה יהודה את דרכו, נטש את הסוציאליזם ואימץ השקפת עולם ליברטיאנית. גם מחזון ארץ ישראל השלמה הוא התפכח, הבין את הכורח בפשרה שתאפשר מדינה יהודית דמוקרטית לדורות, ועל בסיס השקפה זו הקים את תנועת "הדרך השלישית" ונבחר מטעמה לכנסת.
ועם כל השינויים והמהפכים בעמדותיו, דבק יהודה תמיד בציונות המגשימה, החלוצית, המתיישבת, המעצבת את גבול המדינה, שנוטלת אחריות, פורצת דרכים, מובילה בחדשנות ויצירתיות בחינוך, בחקלאות, בתעשיה. הוא סולד מפריפריה מתבכיינת כמה היא מסכנה, ומגלם סְפָר גאה, הנוטל אחריות על עתידו ומשמש אבן שואבת לחולמים ומגשימים.
הענקת פרס ישראל ליהודה הראל, מסמלת געגועים למנהיגות מסוג אחר; שונה כל כך מכל ה"לשעבר" ו"לשהווה"; מנהיגות יישרת דרך, טהורת מידות, נקיית כפיים, של הצנע לכת ויושרה.
הענקת פרס ישראל ליהודה הראל, היא פרס לציונות, פרס לחלוציות, פרס להתיישבות, פרס למפעל ההתיישבות בגולן. הענקת הפרס היא הכרה לאומית בחשיבותו ובתרומתו הגדולה של מפעל ההתיישבות בגולן.
מדינת ישראל העניקה ליהודה את פרס ישראל, והוא ראוי לו מאוד.
חשוב יותר הפרס שיהודה הראל העניק למדינת ישראל – הגולן הישראלי.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. אולמרט: גם וגם
אז מיהו אהוד אולמרט? מנהיג אמיץ וחזק שהחליט והורה על הפצצת הכור הסורי, או פושע מושחת, שלאורך שנים עבר על החוק, הצליח להתחמק ולבסוף הורשע בפלילים וישב בכלא?
התשובה היא – כן. הוא גם וגם.
ההחלטה על הפצצת הכור הגרעיני הסורי, היא אחת ההחלטות הביטחוניות החשובות ביותר והנועזות ביותר בתולדות מדינת ישראל. האחריות על ההחלטה הזו היא של אהוד אולמרט. שום דבר ואף אחד לא יוכלו לקחת זאת ממנו.
אהוד אולמרט אחראי גם על מלחמת לבנון השנייה ועל תוצאותיה. נכון, היו במלחמה הזו כשלים רבים ושגיאות רבות, וגם עליהם אולמרט נושא באחריות. אבל בפרספקטיבה של 12 שנים, אין ספק שמדובר בניצחון ישראל גדול, ששם קץ ל-40 שנות גבול מדמם והצליח היכן שלא הצליחו מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום עד אז. ההחלטה לפתוח במלחמה ובתוכה – ההחלטה על ההפצצה המאסיבית על רובע דאחיה, היא ביטוי לאומץ מנהיגותי ולאקטיביזם ביטחוני ראוי. שום דבר ואף אחד לא יוכלו לקחת זאת מאולמרט.
אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה שהציע לפלשתינאים את ההצעה המופקרת וחסרת האחריות ביותר שהוצעה אי פעם בידי מנהיג ישראלי. מזלה של ישראל, שאבו מאזן דחה אותה. במקום למנף את הסירוב הפלשתינאי כדי לחזק את מעמדה המדיני של ישראל ולהוכיח את הסרבנות הפלשתינאית, אולמרט שיקר במצח נחושה, הסתיר את הסירוב הפלשתינאי, אך ורק כדי לתחזק את האגדה שהוא משיח השלום שהודח בידי הימין הקיצוני, התקשורת, המשטרה, הפרקליטות, מבקר המדינה, בתי המשפט ושולה, שתפרו לו תיקים כדי לסכל את השלום הנכסף. וכדי להעצים את האגדה הזאת, הוא היה לדוברם של הפלשתינאים בהאשמת ישראל בהנהגת נתניהו ב"סרבנות".
ההרפתקה המדינית, השקרים, הפגיעה במעמד ישראל והמתקפה על שלטון החוק – הם אשמתו המלאה של אולמרט, ואין לטשטש זאת.
אולמרט הוא פושע מושחת. כך קבעו כל ערכאות בתי המשפט. וגם בכל מה שאיכשהו הוא זוכה מחמת הספק, הוא לא צדיק גדול. ואת הכתם הזה – אי אפשר לנקות ולטהר.
אז מיהו אהוד אולמרט? גם וגם.
יש לנו נטייה לראיה חד ממדית של מנהיגים. לראות אותם כטהורים לחלוטין או כטמאים לחלוטין. אך זו גישה הלוקה בעיוורון. יש לבחון מנהיג על כל צדדיו, על הטוב ועל הרע, לשבח אותו על הראוי לשבח ולגנות אותו על הראוי לגנאי.
ובכל מקרה, מנהיג שסרח, שחטא בפלילים ובשחיתות – גם מעשיו הגדולים ביותר וגם תרומתו הגדולה למדינה, אין בהם כדי לטהר את השרץ. ומצד שני, גם מעשיו המחפירים ביותר, הפליליים והמושחתים ביותר, אין בהם כדי לקחת ממנהיג את זכויותיו ואת תרומתו.
אז איך תשפוט ההיסטוריה את אולמרט? גם וגם.
וכה חבל, שמנהיג בעל יכולת לקבל החלטות היסטוריות גדולות כל כך, הוא גם איש קטן כל כך, שאינו מסוגל לכבוש את יצריו, את תאוות הבצע והכוח, ומידרדר לפשע.
אורי הייטנר