חגגנו השנה יובל לחידוש ההתיישבות בגולן. בפסח, אם כן, אנו מציינים יובל לפסח הראשון בגולן המתחדש. פסח ראשון אחרי 1,500 שנה.
בפסח תשכ"ח, 1968, ישבו בגולן קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן), מבוא חמה, עין זיוון, גבעת יואב, אל על (גלגול קודם של אליעד) היאחזות נח"ל גולן (שלימים אוזרחה כקיבוץ אפיק) והיאחזות נח"ל שניר (היום קיבוץ שניר אינו חלק מהמועצה האזורית גולן).
קיבוץ גולן ישב באותם ימים בקוניטרה, תחנתו השנייה. לסדר הגיעו רבים מהורי החברים ואורחים נוספים, בסך הכל 350 איש. חדר האוכל הקיבוצי לא יכול להכיל את המיספר הרב ולכן עבר הסדר אל תוך העיר, במקום שכונה "הצריף של הסיירת". המקום קושט כדי שיתאים לגודל האירוע.
היה זה סדר ברמה גבוהה מבחינה תרבותית, מוסיקלית וקולינרית. זקני היישוב טוענים שסדר כזה לא היה מאז. וזאת, לא רק בשל ההתרגשות מן המשמעות ההיסטורית של האירוע. הסדר נמשך אל תוך הלילה, הרבה אחר חצות.
בסדר היו שני אורחי כבוד. האחד היה יצחק טבנקין, מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד והדוחף העיקרי להתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק. השני היה אברהם הרצפלד, חתן פרס ישראל וממנהיגי מפא"י. שני אישים אלה, האחד בעשור התשיעי של חייו, השני בשלהי העשור השמיני, הם מן האנשים המזוהים ביותר עם ההתיישבות, בתולדות הציונות. עצם השתתפותם, היתה מסר של העברת המקל – אתם החלוצים של הדור הבא, אתם הממשיכים שלנו, היום אתם נושאי הדגל.
בספר "הרצפלד מספר", הוא הקדיש פרק לסדר הזה. הוא יצא בבוקר לסיור ביישובי הגולן, ולפנות ערב הגיע לקוניטרה. הרצפלד מספר איך קיבל אותו מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, הבן של חברו ד"ר אריה הראל, ועל שיחתו עם אלישע, מרכז המשק.
בתיאור הסדר, אי אפשר שלא לחוש בהתפעמותו והתרגשותו, למראה התחדשות ההתיישבות החלוצית. וכך הוא כתב:
"כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום יומיים, ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן, לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות והצלחות מלאות כל טוב...
"... בין האורחים הרבים היה גם יצחק טבנקין ולא רק כבא כוחו של הקיבוץ המאוחד, אלא גם כסבא לנכדתו, בתו של משה בנו, שהיא מחברותיה של הנקודה החדשה.
"לפני שהתחילה אמירת ההגדה, כבר מוקף הייתי חבורה של צעירים ויחד שרנו והנעמנו ניגונים. באותם רגעים שכחתי לגמרי כי היתה שעה ביום זה, בה אכלוני ספיקות רבים. רגע היה נדמה לי, כי שיבשתי את תוכניתה של המנצחת המחוננת, בתיה. במקום לשיר לפי המתוכנן, הרימותי את כוסי, שלא במועד הנכון, ושרתי את הפסוק 'הנני מוכן ומזומן' בנוסח של בית אבא. שמחתי אמנם על ההקשבה העמוקה, אך ליבי גם נקפני מאוד על השיבוש. אולם חייב אני לומר, כי בתיה התגברה על התקלה בטעם ובחן והיא המשיכה לנצח על ציבור זמריה והובילה אותם על פי קווי תוכניתה, והכול הלכו אחריה – בבאס ובטנור, בסופרן ובאלט. ולא זו בלבד, באותה מסיבה נתחוור לי, כי סבלנית ועקבית היא בתיה – משהתחילה, למשל, בשיר 'אחד מי יודע', לא הרפתה ממנו, ולא דילגה על שום פרט עד שהגיעה אל 'שלושה עשר מי יודע'. אכן, היה זה ליל סדר כהלכתו.
"כשנסתיימה ההגדה, פנו אלי רבים מן הצעירים וביקשוני כי אשיר את 'ההמנון הפרטי' שלי, אותו המנון הקורא להדליק את השדות בשלהבת הירוקה. הסכמתי לכך, לאחר שהעמדתי תנאי מפורש, כאותו נער גונב האפיקומן. התנאי היה כי תחילה יותן לי לומר כמה מילים. חייב אני להדגיש, כי בעניין הזה של אמירה, כבר הקדימני יצחק טבנקין, שבדבריו הצלולים הוא העלה על ראש שמחתנו את ההרגשה הנפלאה, להסב בליל הסדר הראשון במקום זה. רק ההתיישבות בכל מקום, היא אשר תביאנו גם להידברות עם שכנינו ולשלום, הדגיש טבנקין.
בדבריי שלי רק אִשְׁררתי את דעת קודמִי, על ההרגשה בליל הסדר הראשון ביישוב שעלה לכאן ראשון. גם אני דיברתי על השממה שאנשי שלומנו עתידים להביא לה שלום ופריון. כמו כן השמעתי דברי תביעה מרבֵּי הקבינט שלנו, שלא יקפצו את ידם ויראו בהיאחזויות אלו את אחד העיקרים. שוב הרימונו כוסית ולאחר מכן הילכו והדהדו מסביב פסוקי השיר המבוקשים והמובטחים."
"ההמנון הפרטי" של הרצפלד, היה השיר שעימו חתם כל עלייה לקרקע של כל יישוב בארץ:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ
מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!
אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה
וְהַמַּחְרֵשָׁה
שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

השיר מסתיים בהבטחה:

יָד, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן
הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,
וְנַדְלִיקָה שׁוּב,
שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,
בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

חמישים שנות הגולן הפורח, מפעל חיינו – שבשבוע שעבר קיבל הכרה ממלכתית בהענקת פרס ישראל ליהודה הראל, הוא עדות לכך שהגשמנו את ההבטחה.
חג חירות שמח בגולן הפורח!

2. צרור הערות 25.3.18

* בשורה גדולה – הענקת פרס ישראל ליהודה הראל היא בשורה גדולה לציונות, בשורה גדולה לחלוציות, בשורה גדולה להתיישבות, בשורה גדולה לגולן. הכרה לאומית בחשיבות מפעל חייו הנפלא של יהודה – ההתיישבות בגולן. הגולן הישראלי.

* הדרך האיכותית – מחצית מסיעת "הדרך השלישית", ושני שליש מהח"כים שלה החיים עימנו, זכו השנה בפרס ישראל – אלכס לובוצקי ויהודה הראל. גם קהלני ראוי לכך ואני מקווה שבשנים הבאות הוא עוד יקבל את הפרס.

* היוזם – היוזם של ההמלצה לפרס ישראל ליהודה הראל הוא סמי בר לב, מייסד קצרין וראש המועצה המיתולוגי שלה. הוא גייס אותי ואת אלי זיו ויחד דחפנו את המיזם. ליהודה לא סיפרנו, מחשש שהוא יסרב ויטרפד, אבל ציפקה אשתו וילדיו היו בתמונה.

* למה אני שמח – האמת? בינינו, כשאף אחד לא שומע? הדבר הטוב ביותר בפרס ישראל ליהודה הראל, הוא קידום מכירות לביוגרפיה שלו, שאותה אני כותב.

* גיבור לאומי – כאשר שמעתי על הענקת פרס ישראל לנתן שרנסקי, תגובתי האינסטינקטיבית הייתה: שרנסקי עוד לא קיבל פרס ישראל?! כל כך ברור שאין ראוי ממנו, כך שבאמת הופתעתי לשמוע שהוא טרם קיבל את הפרס.
בעבורי, שרנסקי הוא גיבור ילדות – לוחם חירות, מסורב עליה, אסיר ציון, הסמל למאבקה של יהדות בריה"מ לשחרורה, לפתיחת שערי בריה"מ לעליית היהודים לישראל. את יום עלייתו לארץ, המפגש עם אביטל אשתו, אני זוכר בהתרגשות רבה.
בשתי מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות המדינה, כתבתי בזכות בחירתו של שרנסקי ואף הייתי חבר בקבוצת פייסבוק שניסתה לקדם את המועמדות הזו. ועוד קודם לכן, במסגרת "הדרך השלישית", תמכתי מאוד ביוזמה של יהודה הראל ואלכס לובוצקי להליכה משותפת עם "ישראל בעלייה" (מפלגתו של שרנסקי); יוזמה שלמרבה הצער טורפדה בידי יו"ר התנועה קהלני, ו"הדרך השלישית" נעלמה.
השילוב של חתני וכלת פרס ישראל על מפעל חיים - לשרנסקי, לוי, יהודה הראל ומרים פרץ, מציג מסר של ציונות ומיזוג גלויות.
נו, ואני מניח שיהיו אנשים קטנים שבעבורם הפרס לשרנסקי יוצג כ"עוד פרס לגבר אשכנזי."

* התאפק יומיים – כך כתבתי ביום שישי, למחרת ההודעה על הענקת פרס ישראל למרים פרץ: "בִּדְקוּ אותי – בימים הקרובים יופיע בשוקניה פשקוויל נאצה נתעב של רוגל אלפר, נגד הענקת פרס ישראל למרים פרץ. כדרכו, הוא ילעג לאבלה, ישמח לאידה, יבוז לה. והוא יכתוב על פרס ישראל לפשיזם, לאומנות, דת השכול, הערצת המוות וכו'. ואת זה תקרא במהדורה האנגלית האליטה האינטלקטואלית של המערב, שהשוקניה היא חלון הראווה שלה לישראל."
אז קודם כל, אני חייב לציין שאלפר הפתיע אותי. הוא הצליח להתאפק יומיים. היה לו דחוף יותר לפרסם פשקוויל נאצה אחר ביום ראשון. אך כפי שהבטחתי, אלפר קיים, עם הפשקוויל הצפוי: "מרים פרץ היא מקדשת המוות... עוד נדבך במגמת הפשיזציה... זהו מסר רעיל, מזיק, שמכשיר את לבם של ישראלים צעירים למות... הכוהנת הגדולה של דת השכול." וכן הלאה וכן הלאה. והוא לא היחיד ברוח רעה זו.

* האהבה תנצח – מתקפת הפוליטיקה העדתית תניב הישגים לטווח קצר – היא תצליח לעורר מדנים, לחרחר שנאה; היא תצליח לגרום לנזק. אבל לטווח הארוך, זו מלחמת המאסף של פוליטיקת הגלות. בדור הבא, לא ימצא כמעט ילד יהודי ישראלי, שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית המיותרת האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". פשוט, כי האהבה, הזוגיות והמשפחה תנצח. מיזוג הגלויות ינצח בחדר המיטות.

* החלטה אמיצה ונכונה – ההערכה של מקבלי ההחלטה להפציץ את הכור הסורי התבררה כנכונה – תקיפת הכור הגרעיני הסורי לא הובילה למלחמה. עובדה זו הפכה את האירוע למושלם, והקונצנזוס עליו מלא.
אולם זה עלול היה להיות אחרת. ההערכה עלולה הייתה להתברר כשגויה. הסורים היו עלולים לפתוח במלחמה, וזו הייתה מלחמה קשה ועקובה מדם.
מקבלי ההחלטות ידעו זאת, לקחו אחריות והחליטו באומץ.
זו החלטה אמיצה. זו גם החלטה נכונה. השמדת הכור הסורי הייתה מוצדקת גם במחיר מלחמה.

* יש מקום לכולם – מי צודק בקרב הקרדיטים בין אולמרט לברק? אין לי מושג. אין לי מושג גם מי צודק בקרב הקרדיטים בין המוסד לאמ"ן. כאשר יש קרבות קרדיט, זו עדות להצלחה. במקרה של כישלון – כל אחד בורח מקרדיט.
אז למי מגיע הקרדיט? להצלחה אבות רבים, ויש מקום לכולם. אבל עיקר האשראי מגיע למי שהיה נושא במלוא האחריות לכישלון – העומד בראש, ראש הממשלה אהוד אולמרט.

* דוקטרינת בגין – החלטתו של מנחם בגין להפציץ את הכור הגרעיני העיראקי, היתה החלטה היסטורית גדולה ואמיצה. דוקטרינת בגין, היא שישראל לא תאפשר קיומו של נשק גרעיני בידי אויביה ותסכל זאת, גם בכוח.
אולמרט ראוי לשבח על כך שמשמרת שלו הוא פעל על פי הדוקטרינה הזאת.
הדוקטרינה הזאת נכונה גם באשר לגרעין האיראני. אני יודע, זה הרבה יותר מורכב, הן מבחינה מבצעית והן מבחינה מדינית, ואף על פי כן – האופציה הגרעינית האיראנית היא סכנה לשלום העולם ולשלומה של ישראל, ואת האופציה הזאת יש לחסל. ואם זו הדרך – גם בפעולה צבאית.

* פרספקטיבה – מה שקורה היום בסוריה; העובדה שאסד אינו בוחל בשום אמצעי במלחמתו באויביו בתוך סוריה, מעידה עד כמה אסור שבידי משטר מהסוג הזה תהיה יכולת גרעינית. מה שקורה היום בסוריה מוכיח גם איזה אסון לאומי עלול היה להתרחש אם חלילה הצליחו רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט למסור את הגולן לאויב הסורי.

* הצד השני של המטבע – חצי שנה לאחר תרומתו הגדולה של אולמרט לביטחון ישראל – הפצצת הכור הסורי, הוא ניסה למסור את הגולן לאותו אסד, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן. נסיגה כזאת, חלילה, הייתה מובילה לאסון לאומי. גם זאת יש לזכור.

* דמגוגיה שקופה – קראתי ב-"7 ימים" את הפרק מספרו של אולמרט על הפצצת הכור הסורי. סיפור מותח ומרגש. באשר לסיפור הרשומון הנוגע לתפקידו של ברק בפרשה, אין לי מושג מי מהשניים דובר אמת.
ובאמצע הפרק, בתיאור פגישה גורלית עם ראשי מערכת הביטחון, מופיעה הפסקה הבאה: "...בפתח עמד ראש מערך ההסברה של הממשלה, נקי גלנטי. מערוץ 2 ביקשו למסור כי הם מתכוונים לדווח שפרקליט המדינה, ערן שנדר, החליט להורות למשטרה לחקור חשד שפעלתי להטיית המכרז של בנק לאומי, כדי לאפשר לידידי האוסטרלי פרנק לואי לזכות במכרז ובבנק. הם מחכים לתגובה שלנו, אמר גלנטי. אמרתי שיגיד להם ללכת לכל הרוחות. גלנטי, שחמק החוצה מופתע, עידן כנראה את התגובה... פרקליט המדינה הורה באותו ערב למשטרה לחקור את 'פרשת בנק לאומי', אך ליבי וראשי היו במקום אחר לגמרי."
איזו דמגוגיה זולה ושקופה. מה הוא רוצה לומר? תראו במה אני מתעסק, בהצלתו של עם ישראל, בגורלה של מדינת ישראל, ובמה הקשקשנים האלה מתעסקים? בזוטי דברים ורכילויות (כלומר טוהר מידות, ניקיון כפיים, שחיתות). וזה נשמע כל כך מוכר ואקטואלי.

* זיקנתו מביישת – אולמרט מספר בספרו, על תגובתו של פרס כאשר הוא עידכן אותו במידע על הכור הסורי. "אפשר יהיה להציע לסורים עסקה." לא יאומן. "הייתי המום," מספר אולמרט.
אכן, לא יאומן כמה עיוור והזוי האיש הזה. איך זקנתו מביישת את נעוריו. פרס הצעיר היה ביטחוניסט מושבע. הוא האיש שבנה את הכור הגרעיני בדימונה. אך הוא הלך שבי אחרי פנטזיות פיסניקיות מטורללות.
איך זה קרה לו? אחת מהשתיים. או שהוא בלע פטריית הזיות, או שהוא קרא את "המזרח התיכון החדש" והתייחס לכתוב בו ברצינות.
פרס ניסה להכשיל גם את הפצצת הכור העיראקי וכנשיא חתר תחת הממשלה במאבק נגד הגרעין האיראני.

* היעדר בושה – אך טבעי ונכון שהוצאת ספרים תרצה להוציא אוטוביוגרפיה של ראש ממשלה לשעבר בכלל, ושל ראש ממשלה שצנח לבירא עמיקתא של הכלא, כאולמרט, בפרט. אין ספק שיש בכך עניין לציבור. הוא הדין בעיתון המפרסם פרקים מן הספר ובערוץ טלוויזיה המראיין אותו (אם כי רצוי היה שיראיין אותו עיתונאי, שיעמת אותו עם שאלות קשות, ולא צנצנת ריבה).
אז מה כל כך מפריע לי בקמפיין הרהביליטציה של אולמרט? חוסר הבושה.
ניתן היה לצפות מראש ממשלה שסרח, שהתגלה כפושע והורשע בכל הערכאות ולכן ישב בכלא, שלא יראה את פניו ברבים מפאת הבושה. היכולת שלו, ביהירות ובשחצנות שאפיינו אותו תמיד, לחזור לציבור באותה פוזה, ללא כל חרטה, ללא כל נטילת אחריות, ללא כל בקשת סליחה מהציבור, ותוך שהוא משפריץ לכל עבר ומאשים את כולם-כולם-כולם חוץ מעצמו (את עצמו הוא מאשים רק בכך שהוא "תמים מדי" ו"נותן יותר מדי אמון באנשים"...) נובעת בין השאר מידיעתו שהוא יכול לא להתבייש, כי מבחינת החברה הוא לא צריך להתבייש. הוא רואה איך דרעי – בן דמותו המובהק, נבחר מחדש וחזר לכהן באותו תפקיד שבו חטא. הוא רואה איך נתניהו נוסק בסקרים ככל שמתגלה קלונו. והוא מבין – אבדה הבושה.

* צל"ש לאולמרט – במסגרת מסע הנקם שלו נגד שלטון החוק, קורא הקרימינל אהוד אולמרט להעמיד לדין (!) את פרקליט המדינה משה לדור. ואני חושב שאולמרט ראוי לצל"ש על כך שהוא מסתפק בהעמדה לדין, ואינו דורש מלדור להתאבד, כפי שעשה מלחך פינכתו אמנון דנקנר, שהציע ללדור הצעה שאי אפשר לסרב לה.

* עם הפנים לעתיד – כאשר אני רואה את ה"לשעבר" ואת ה"לשהווה" ברור לי שעלינו להבטיח לילדינו עתיד אחר.

* ספין דמגוגי – ספין דמגוגי בדפי המסרים, בימים האחרונים, אומר בערך כך: על פי החוק, רק אם ראש הממשלה הורשע בפסק דין חלוט אחרי כל הערכאות, עליו להתפטר. ולכן, כל מי שקורא לו להתפטר לפני כן, פועל כנגד החוק ומזלזל בחוק, בעוד הוא מנפנף בשלטון החוק.
למה הספין הזה דמגוגי? כי החוק אינו קובע שראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום והוא עומד לדין חייב להישאר בתפקידו עד שיהיה נגדו פס"ד חלוט. החוק אינו אומר שכל המפלגות בקואליציה לכודות בתוכה עד פסק דינו של ראש הממשלה. אין הוא אומר שמפלגות אינן רשאיות לפרוש, אם הן חושבות שכתב אישום נגד ראש הממשלה הוא סיבה לאובדן האמון בו. אין החוק שולל מהאופוזיציה את הזכות לפעול להחלפתו של ראש הממשלה בגין כתב אישום, המלצת משטרה או רק חקירה (כפי שבצדק קרא נתניהו להתפטרותו של אולמרט). אין החוק אוסר על העיתונות לקרוא להתפטרותו. אין הוא שולל את זכותו של אזרח לחשוב שעל ראש הממשלה לפרוש, להפגין למען מטרה זו או לכתוב על כך בפייסבוק.
מה החוק אומר? שראש ממשלה שהורשע בפלילים בפסק דין חלוט, אינו יכול להישאר בתפקידו והוא חייב להתפטר. כלומר, אחרי פסק דין, גם אם העם רוצה שיישאר, גם אם יש רוב בכנסת הרוצה בהישארותו, גם אם כל מפלגתו וכל מפלגות הקואליציה תומכות בו – החוק מחייב אותו להתפטר.
עד פסק דין כזה, החוק אינו דורש ממנו להתפטר. עד פסק דין כזה, הוא יכול להישאר כל עוד יש בכנסת רוב לממשלתו. אבל ניתן לפעול להחלפתו גם בשל כתב אישום, גם בשל המלצת משטרה, גם בשל חקירת משטרה, גם בשל שחיתות שכלל אינה פלילית, גם בשל דו"ח מבקר המדינה, גם בשל תחקיר עיתונאי שחושף מעשים בלתי ראויים של רוה"מ, גם בשל התנגדות למדיניותו, או לפעולה זו או אחרת שלו. ואפילו בשל שיקולים פוליטיים צרים של מפלגה זו או אחרת.
הספין הדמגוגי הזה מגוחך.

* סיכום נאום המרור של נתניהו – דמגוג. בכיין. חסר אחריות.

* קיצור תולדות השחיתות – ביומן שישי של חדשות ערוץ 2 היתה כתבה גדולה על תולדות השחיתות בישראל. מן הכתבה הזאת ניתן לצאת לשתי תובנות אקטואליות מנוגדות. יהיו, מן הסתם, מי שיאמרו: הנה, לא כצעקתה. תמיד הייתה שחיתות, תמיד תהיה שחיתות, אז גם היום יש שחיתות. מה הביג דיל. והנה, פעם ידענו להחליק אותה, אבל היום יש פתאום "אכיפה בררנית". התובנה האקטואלית שלי שונה לחלוטין: טוב שהיום יש תקשורת חופשית וחוקרת, שכה הייתה חסרה אז, ומשטרה עצמאית ונחושה, והרבה יותר קשה למושחתים לעשות ככל שעולה על רוחם.
מצד שני, מבחינה מסוימת קל יותר. מה שהחל ב"הוא זכאי" והגיע לשיאו בקמפיין ה"אין כלום" הוא אובדן הבושה ותמיכת בלתי מותנית במנהיגים שסרחו תוך השלכת רפש ובוץ והעללת עלילות על שלטון החוק וגורמי האכיפה. מבחינה זו, הרבה יותר קל היום למושחתים.
בכתבה הזו, בלט גיבור לאומי – שלמה הלל, שר המשטרה בממשלת רבין הראשונה, שהעניק גיבוי מוחלט למשטרה, גם כאשר היא חקרה את בכירי מפלגתו, וגם כאשר הופעל עליו לחץ מאסיבי מראשי מפלגת העבודה, משרי הממשלה, מראש הממשלה, כולל בישיבות הממשלה. הוא עמד ללא מורא, כצוק איתן, בכל הלחצים, והזכיר שהוא נשבע אמונים אך ורק למדינת ישראל ולחוקיה.
כיוון שהלל, בן ה-95, לא רק חי איתנו אלא הוא גם צלול וחד, אני ממליץ לשר ארדן לקחת ממנו כמה שיעורים פרטיים באומץ לב וביושרה.

* שותף לדבר עקירה – כולם מתפלאים על מאמרו של הטייקון היהודי אמריקאי רון לאודר, שתקף את מדיניותה של ישראל. הרי הוא חבר של נתניהו, של הימין, של הרפובליקאים. מה קרה?
אני לא נפלתי מהכיסא. מבחינתי, לאודר הוא בראש ובראשונה החבר הטייקון שבאמצעותו ובתיווכו נתניהו ניסה למסור את הגולן לאסד. כאילו מדובר באיזו עסקת נדל"ן. הון, שלטון, אסון.

* פני מרצ – לאן? – לפני שנים אחדות השתתפתי בפאנל, בכנס שדרות לחברה, בנושא השבת בישראל. אחת המשתתפות בפאנל היתה הח"כית הצעירה תמר זנדברג. היא הפתיעה אותי. ציפיתי ממנה לדקלם את הלהג המרצי המוכר של שיח הזכויות... כפייה דתית (אז עוד לא המציאו את ה"הדתה")... אל תתערבו לנו... וכו'. להפתעתי, היא דיברה על המשמעות החברתית של השבת ועל הצורך לעצב בהידברות והסכמה את השבת בפרהסיה הישראלית.
עם בחירתה להנהגת מר"צ, נשאלת השאלה, לאן פניה. האם להמשך הרדיקליזציה והחד"שיזציה של מר"צ, או דווקא להתמתנות, לאחריות ולשיקול דעת?
זנדברג נבחרה להנהיג את מר"צ, המחויבות שלה היא לדרכה של מר"צ, איני מצפה שהיא תבטא את דרכי או את האידיאולוגיה שלי. אבל כמנהיגה צעירה של מפלגה ישראלית, אני רוצה לקוות שיש בה מידת האחריות לעצור את דרך ההקצנה.

* נקמה ואספסוף – הורדת שליש על התנהגות טובה, כשמה כן היא – קיצור העונש על סמך התנהגותו של האסיר. קיצור עונשו של אלאור אזריה, הוא בזכות התנהגותו בכלא, על פי חוות הדעת המקצועיות. כאשר עלית קרפ כותבת ב"הארץ" ששחרורו המקודם של אזריה הוא "ניצחון האספסוף", היא למעשה טוענת שצריך היה להתנקם בו, ולמרות התנהגותו הטובה וחרף חוות הדעת המקצועית, לקבל החלטה בלתי מקצועית ולא לקצר את עונשו.
נקמה היא התנהגות אספסופית.

* מי אשם – אבו מאזן החליט להחשיך, להרעיב ולהצמיא את רצועת עזה, כדי לגרום, במזיד, למשבר הומניטרי.
את מי יאשימו?

* הרפתקת חיינו – על רקע מתקפת ההתבכיינות העדתית, ותגובת הנגד הקורבנית של "אנחנו סבלנו יותר" – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת היא מאמרו הציוני החשוב של סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" – "זוהי הרפתקת חיינו". מאמר מצוין, שבו הוא כותב את האמת: ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל ב-70 שנותיה, מכל הבחינות, היא קליטת העלייה ומיזוג הגלויות. "ההישג המרשים ביותר, בממדים היסטוריים." כותב פלוצקר: "בשיח הישראלי העכשווי הגלויות היו לעדות, הקליטה היתה לאפלייה מכוונת, העולים היו למהגרים בעל כורכם. 350 אלף שורדי שואה שבאו לארץ ישראל ולמדינת ישראל בשנים 1946 עד 1950 חסרי כל, לבושי סמרטוטים, רסיסי משפחות, אבלים, כואבים, רדופי זיכרונות איומים, סובלים מתסמונת פוסט טראומה מודחקת וכמובן לא מאובחנת, הפכו לפריווילגים. שיהיה; התוויות באמת לא חשובות. אין בהן כדי להסתיר את העובדות המוצקות (כמו, למשל, העובדה שלראשי היישוב והמדינה לא היה אז מושג ולא היה יכול להיות מושג איך לקלוט עליות ענק כאלה ואחרות) ויותר מכל את ההישג האדיר של בריאת חברה אזרחית ישראלית מפסיפס אנושי קשה, רב תרבותי, לא מתאים בעליל לשמש חומר גלם לבניית של מדינה מודרנית משגשגת. אף כלכלן לא היה מהמר על הצלחתו של המיזם הזה.
"הוא הצליח. ישראל שרדה וצלחה כמיזוג של מזרח אירופה עם המזרח התיכון. כמדינה מזרחית בקצה אירופה וכמדינה אירופית בקצה המזרח. זו תמצית המהפכה הציונית כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי."
כאשר עסקני עדתיות גלותית מנסים להציף אותנו במי אפסיים פוסט ציוניים, מאמרו של סבר פלוצקר הוא משב רוח ציוני מרענן.

* בארצנו – ייהוד הגליל הוא יעד ציוני שמדינת ישראל הציבה לנגד עיניה כמשימה לאומית, בלי להתבייש ובלי להתנצל. זה היה יעד של ממשלות בן גוריון, אשכול, גולדה, רבין ושל ממשלות הליכוד מבגין ואילך. היתה זו משימה שהיה עליה קונצנזוס של השמאל והימין הציוני. כאשר "גוש אמונים" החל במבצעי ההתנחלות ביו"ש, מפגיני השמאל קראו לעברם – לכו לגליל ולנגב! שם צריך אתכם! רק לפני שבועות אחדים כתב אהרון ברק מאמר על מהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, והעלה בו על נס את מחויבותה של ישראל להתיישבות יהודית.
כחלק מתהליך הדה-ציוניזציה בקרב חלקים מן השמאל הישראלי, התיישבות יהודית הפכה מילה גסה. ייהוד הגליל הפך שם נרדף לגזענות.
את המהלך הזה מוביל, כמובן, עיתון "הארץ". מוביל, מציק ואינו מרפה. הוא הוביל את מסע ההסתה נגד ההתיישבות היהודית בגליל בהקשר של ועדות הקבלה והוא עושה הכל כדי לפגוע בהתיישבות היהודית.
וכעת על המוקד – כפר ורדים. העיתון פרסם כתבה ובה סופר שמועצת כפר ורדים עצרה מכרזים להרחבת היישוב, אחרי שהתברר שהיה רוב ערבי במכרז הראשון. מיד יצא העיתון בפשקוויל מערכת נגד היישוב ובעקבותיו, כהרגלו של העדר, גל של פשקווילים.
איני מכיר את פרטי האירוע בכפר ורדים, ובוודאי שאיני נותן אמון במידע הנמסר בקמפיינים של השוקניה נגד הציונות. לכן, ההתייחסות שלי תהיה עקרונית.
אם לא יהיה רוב יהודי בגליל, לטווח הרחוק מדינת ישראל כמדינה יהודית עלולה לאבד את הגליל. היום, יש רוב ערבי בגליל. לכן, ייהוד הגליל הוא משימה ראויה, אתגר ציוני ממדרגה ראשונה.
יש הבדל בין עיר לבין יישוב כפרי קהילתי. ברור שמהותה של קהילה היא היכולת שלה לעצב את צביונה התרבותי. אחרת – היא אינה קהילה. בכרך גדול הדבר שונה. כפר ורדים אינו יישוב קהילתי, מושב או קיבוץ אך גם לא עיר גדולה. כפר ורדים היא מועצה מקומית בת קצת יותר מ-5,000 איש.
יש הבדל בין מניעת מגורים ממשפחה ערבית ביישוב, לבין מניעת מצב שבו יישוב יהודי הופך ליישוב ערבי ומאבד בכך את מהותו, את זהותו ואת צביונו. ולכן, אם יישוב קטן כמו כפר ורדים נוקט בצעדים שיבטיחו את השמירה על צביונו – הוא נוהג נכון. אילו נהג אחרת, מעל בתפקידו.
הפשקוויל הקיצוני ביותר נגד כפר ורדים היה של קובי ניב. הנ"ל קפץ כמוצא שלל רב על תוצאות הבחירות לכנסת בכפר ורדים – רוב עצום למפלגות השמאל / מרכז. בעיני דבוקת שוקן, זו הוכחה לתזה שלהם שהציונות היא גזענות. שמאל ציוני וימין ציוני חד הם – "כולנו רקמה גזענית אחת," ככותרת הפשקוויל.
שני לקחים מן הקמפיין הזה. א. שוב ושוב אנו נוכחים, שהמרחק בין השמאל והימין הציוני קטן מזה שבין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. כן, חרף חילוקי הדעות, כולנו רקמה ציונית אחת.
ב. מן הראוי שאנשי השמאל הציוני יהיו זהירים הרבה יותר כאשר הם שולחים אצבע מאשימה ב"גזענות" ו"לאומנות", למשל בנושא חוק הלאום, ויזכרו שבעצם הם משלחים אצבע מאשימה כלפי עצמם.
וחדשה חיובית באותו עניין – הוקמה תנועת התיישבות של בוגרי המכינות הקדם צבאיות, תנועת "בארצנו". יעד ההתיישבות הראשון של התנועה הוא התיישבות בנצרת עלית, עיר יהודית בגליל שהולכת ומאבדת את צביונה.
... והשיירה עוברת.

* את לא יודעת כלום – כבכל שנה, התקיים השבוע במכללה האקדמית תל-חי כנס מחקרי גליל. השנה הצלחתי לפרגן לעצמי רק חצי יום... כולל המושב שבו נטלתי חלק. אני השתתפתי במושב של מכון שמיר למחקר (שבו אני חוקר את תולדות ההתיישבות בגולן) שעסק בקהילות משלבות של חילונים ודתיים. הנחיתי פאנל בו נטלו חלק נציגים משני יישובים חילוניים-דתיים משולבים – נטור שבגולן ואשחר שבגוש משגב.
המושב המרתק ביותר שבו נכחתי היה: "מאוצר ספריית מפות המכללה". בספריית תל-חי יש אוצר בלום של מפות היסטוריות, וארבע ההרצאות במושב עסקו בסוגיות היסטוריות של הגליל, שהמקור המרכזי שלהם הוא מפות.
אחד המרצים, שלום טרמצ'י, הרצה על הכפר העלאווי ע'ג'ר, שהיה על קו התפר בין סוריה (לפני ששת הימים) ולבנון. כוחות צה"ל ששחררו את הגולן בששת הימים לא נגעו בכפר, כיוון שעל פי המפות שבידיהם הוא היה בלבנון. לאחר ימים אחדים ביקשו תושביו להסתפח לישראל, כיוון שנותרו ללא מדינה. התברר שהם היו שייכים דווקא לסוריה. טרמצ'י הציג מפות ותצ"אות ממלחמת העולם הראשונה ואילך, ומתברר שהריבונות על הכפר עברה מיד ליד. אולם לאורך שנים, הוא היה חלק מלבנון. רק שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים הוא עבר לסוריה. מה הסיבה לכך? עד לאחרונה מקובל היה שהסיבה לכך היא היותם חלק מן העדה העלאווית, שבסיסה בסוריה. מסתבר שהסיבה אחרת. הסורים סיפחו את הכפר בשל תכנית הטיית הירדן שנועדה לייבש את מדינת ישראל. הם סיפחו את הכפר כדי שתהיה להם גישה לנחל שניר (חצבני), כדי לעצור זרימת מימיו לישראל ולהטות אותם לירמוך.
בסיום דבריו המרצה ציטט מתוך כתבה ב"דבר" בשנת 1968, שבה תושבי ע'ג'ר אמרו לכתב שהם היו לבנונים, אח"כ הפכו לסורים ועכשיו הם ישראלים. והוא הוסיף: "הכי טוב להם כישראלים."
אל"מ (מיל') ד"ר יוחאי שקד, הציג את תוכנית ההתקפה הסורית על ישראל במלחמת ששת הימים, על פי מפת המבצע. על פי כללי ביטחון שדה בתו"ל הסובייטי, שהיה נהוג בצבא הסורי, היתה רק מפת מבצע אחת, כלומר העותק שאותו הוא הציג, הוא העותק היחיד בעולם של המבצע.
הסורים תיכננו לתקוף את ישראל אור ל-6 ביוני בשעה 02:00. ביום הראשון למלחמה, הדיוויזיה ה-12 אמורה היתה לכבוש את צפת ולהגיע לגוש חלב. כידוע, המתקפה לא יצאה לפועל, בשל מתקפת המנע המקדימה של צה"ל 18 שעות קודם לכן.
סיפור מעניין נוסף סיפרה פרופ' ציונה גרוסמרק, לא כמרצה אלא כמשתתפת מן הקהל. היא סיפרה שהדריכה סיור בבית הכנסת העתיק בגן הלאומי ברעם. במקום היתה קייטנה של צאצאים של עקורי הכפר בירעם. אחד מילדי הקייטנה הקשיב להרצאה שלה ואמר לה: "את לא יודעת כלום. זאת כנסיה יוונית אורתודוכסית מימי הביניים..."

* אל תתנו להם רובים – עוד ילדים בארה"ב נטבחו בידי הקלקול השני לחוקה האמריקאית.

* חמש ארוחות ביום – לפני עשר שנים, אין מצב שהייתי קורא את ספרה של מיכל זמיר "חמש ארוחות ביום". ספר של אישה המספרת על ההתמודדות עם מחלת האלצהיימר של אמהּ, הוא לא בדיוק בתחומי העניין שלי.
אך מה לעשות, ואני באותה קלחת. באותה צרה. ולכן קראתי אותו מתוך הזדהות.
זה ספר מדכא. ספר ללא סיכוי להאפי-אנד, אלא לסוף ידוע, שככל יתארך ויתאחר – כך יירע. ספר על המחלה הנוראה שבה אדם נמחק. נמחק בהדרגה. זה ספר אמיץ וגלוי לב. זה ספר שאני לא מסוגל לכתוב כמותו. מיכל זמיר כותבת בגילוי לב, את מה שאני מדחיק אפילו מעצמי.
זה ספר שיש בו הרבה עצב והרבה כאב, אף שיש בו הרבה הומור, הומור דק. זה ספר שיש בו הרבה אירוניה, אך גם חמלה רבה.
זה ספר מצוין, אמתי, כתוב היטב, ביד אמן.
אבל בעבורי, זה ספר שמשקף לי את השלבים הבאים במחיקה של אבא שלי. ולכן הוא קשה ומדכא כל כך.

* הוא נשאר בן 19 – אני מכין את טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל באורטל, ופתאום מכה בי התובנה – היום 19.3, גילי בן חמישים.

גילי אבוחצירה, בן טבריה, חניך ומדריך בשבט "כנרת" ובשבט צופי ים, היה חניך שלי, בגרעין "טל" לאורטל. חניך וחבר. הוא נהרג בגיל 19 בשנתו, בתאונת ירי במוצב מצפ"ש בחרמון.
כל כך כואב. כואב לחשוב לא רק על האובדן שלו, לא רק על הכאב של משפחתו – אלא על האישה שלא נשא, הילדים שלא נולדו לו, שהיום לבטח כבר היו חיילים, כמו אחייניו. אולי אפילו אחרי צבא.
גילי. הוא נשאר בן 19.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: כפר סבא – מיהו הסבא שעל שמו נקראת העיר כפר סבא. סבא של מי הוא? שמא של מישהו ממקימי המושבה? ולמה העיר נקראת כפר?
כפר סבא היא יישוב יהודי עתיק, מתקופת בית שני. ב"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו כפר סבא מוזכרת לראשונה בתקופת אלכסנדר ינאי (סביב שנת 100 לפנה"ס). כפר סבא מוזכרת גם בתלמוד.
סבא פירושו, בארמית – הסב. לא ידוע באיזה סב מדובר ומדוע כך נקרא הכפר.
במקום הוקם יישוב ערבי ששמר על שמו, כפר סאבא, ובזכות עובדה זו, זוהה מקומו של הכפר העתיק.
אדמות כפר סבא נגאלו ב-1892, ב-1903 עלתה לקרקע המושבה וב-1962 הוכרזה כעיר. מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים, בגבולות האבסורדיים של התקופה, היתה כפר סבא יישוב ספר.

אכרזה – בישיבת מליאת המועצה האזורית הובאה לאישור אכרזה על שמורת טבע. למה "אכרזה"? מה רע בהכרזה? למה צריך להשתמש בצורה הארמית?
כי זה הסגנון המשפטי.
ובעיניי, זה הסגנון הפלצני.
אורי הייטנר