על ספרה של זיוה שמיר

"בחיל וברוח – גיבורי התנ"ך

בראי יצירתו של ח"נ ביאליק"

ספרא – הקיבוץ המאוחד 2018, 358 עמ'

המחברת מרבה להשוות בספר שלפנינו בין האיזכורים של גיבורי התנ"ך ביצירתו של ח"נ ביאליק לעומת יצירותיהם של משוררי ההשכלה, בעיקר יל"ג ומיכ"ל, ומסתבר שאצל ביאליק יש יותר רמזים וקטעי פסוקים המזכירים את הדמויות המקראיות, ואילו ביצירתם של משוררי ההשכלה גיבורי התנ"ך מובאים בהבלטה מטעמים דידקטיים, לאמור: היהודי המודרני צריך לקחת דוגמה מדמויות אלו, לנהוג כמותן בעולם המודרני שאליו הוא נקלע.

ברור שמשוררי ההשכלה "שיפצו" את הדמויות המקראיות כדי שיתאימו לאידיאולוגיה המשכילית. מפליא הוא היעדרם של "הנביאים האחרונים" בגלריה של יצירות משוררי ההשכלה, דווקא אלה שחזונותיהם תואמים את האידיאולוגיה שבשמה הם לחמו. לעומת זאת, נמצא ביצירותיהם את אדם, נח, אברם, יעקב, יוסף, משה, בת יפתח, שמשון, הלוי ופילגשו, שאול, דויד, אחאב, איזבל, חנניה מישאל ועזריה, אסתר. פה ושם יופיע גם האל עצמו כגיבור ביצירה. יש יצירות שבהן המשורר העניק שמות לגיבורים עלומי שם במקרא (דויד זמושץ ב"פילגש בגבעה"). הגם שהמשכילים חתרו אל תרבות אירופה (יוסף הוא, כביכול, דמות המשכיל העושה חיל במלכותו של עם זר), הם הזהירו מפני התבוללות וטמיעה (הגיבורים אברם, חנניה, מישאל ועזריה היו מוכנים להיכנס לכבשן האש, ולא להיטמע).

לביאליק היה חלום, שלא התגשם, ליצור שיר עלילה גדול דוגמת שירי העלילה של עמי אירופה (ראו בספרנו עמ' 233-231), והנה דווקא משוררי תקופת ההשכלה הגשימו חלום זה (שתי דוגמאות בולטות: "שיר תפארת" של נ"ה ויזל, "ניר דויד" של שלום הכהן), והם גם פרסמו מחזות (דוגמאות: "מלוכת שאול" מאת יוסף האפרתי,"מעשה נבות היזרעאלי" מאת שלום הכהן, "יוסף ואסנת" מאת זיסקינד ראשקוב הלוי), בהם משתתפים עשרות גיבורים ראשיים ומשניים מדמויות המקרא.

לעומת היבול הענק של יצירות מקראיות של תקופת ההשכלה (שרק חלק קטן הוצג לעיל), היבול המקראי אצל ביאליק, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר שלפנינו, הוא דל למדיי: השיר "העממי" "יעקב ועשו", החושף את גורלו המר של יעקב יושב האוהלים אל מול עשו כפוי הטובה; בסיפור הכמו-אוטוביוגרפי "ספיח", הילד רואה בעיני רוחו את אברהם, ומדמה את זלאטה בת דבורה האלמנה למרים ששמרה על משה בתיבה ביאור, ואת יונה הזקן השוכב לישון בירכתי הספינה. ב"מתי מדבר האחרונים" יש קריאה להתעוררות, תוך השוואה לאבל על משה, שבעקבותיו מופיע יהושע שמכניס את בני ישראל לארץ כנען. שלמה המלך מופיע באגדה "שלמה המלך והדבורה", "שור אבוס וארוחת ירק", "שלמה ואשמדאי"; דויד מופיע ב "דויד המלך במערה". כאן מקבילה המחברת בין הסרת דויד מכס המלכות לרצונות המורדים – בעיקר – שלונסקי ושטיינמן – להסיר את ביאליק ממעמדו כמשורר הלאומי. ב"שירי ים" ביידיש ובשיר הגנוז "מלכת שבא" הגיבורה היא אמנם מלכת שבא. "מגילת ערפה", שאין לה בסיס במקרא, ונסמכת על דברי חז"ל, מתארת את צאצאיה של ערפה שנישאה כביכול לפלשתי, ומצאצאיה יצא גלית שהתעמת עם דויד, צאצא של רות אחותה; בסיפור הגנוז "בבית אבא" הדובר רואה עצמו אדמוני ויפה עיניים, אבל לא כדויד, אלא כאמנון, הגיבור המומצא של אברהם מאפו ב"אהבת ציון". בשיר "מתי מדבר האחרונים" הגיבור שהעם אבל עליו הוא משה, אבל מותו מבשר על תקופה חדשה של כניסה לארץ כמו בימי יהושע. ללא ספק, ביאליק רמז כאן לאחד העם, מורו הגדול שהטיף להכשרת לבבות, לציונות רוחנית, האיש אשר יסד את אגודת "בני משה".

זהו בסך הכול – כמעט שאין אזכור של דמויות מקראיות בשירה קנונית של ביאליק, אלא רק באגדות ובשירי ילדים, וכן בחיבור הגותי, שגם הוא נגנז – "על ספרים ואישים במקרא"; אבל המחברת, שהיא בעלת בקיאות אדירה בכתביו הגלויים והגנוזים, מוצאת רמזים ברבות מיצירותיו:

בפואמה "אלמנות" מוצאת זיוה שמיר קווים מקבילים בין הגר, הנוטשת בייאוש את בנה תחת השיח, לאימו של הגיבור, הנאלצת בצוק העיתים להיפרד מהילד היתום; הובלתו בבוקר אל בית הסב נדמית להובלתו של יצחק אל העקידה, ובחלק הראשון של הפואמה, "אבי", האב נדמה ליעקב היושב באוהלה של תורה, כשסביבו בני עשו הסובאים ומנבלים את הפה. השיר "לפני ארון הספרים", והאגדות "הנער ביער" ו"ספר בראשית", מרמזים, לדעת המחברת, על מעשה יוסף, שלמרות התערותו אל מחוץ לעולם הסגור של שלומי אמוני ישראל, הוא חוזר אל העולם הזה, לצור מחצבתו. השיר "על ראש הראל" מזכיר איש שב במחזיק לוחות, אבל שמו של משה אינו מופיע בשיר.

בפואמה "המתמיד" מוצאת זיוה שמיר דמיון אל שמואל שהוקדש לכהונה, ואף לשמשון שנועד לנזירות (שאליה נועד גם שמואל), במאבק האיתנים של התלמיד החכם כנגד "המצודות" ההלכתיות הקשות, שאותן הוא צריך לכבוש. "המתמיד" מידמה גם ל"פאוסט" של גתה (ההסתגרות בעולם של ספרים, ופיתויי השטן), וגם לפונדק הרוחות" של אלתרמן (שם המפתה הוא פושט היד), ונדמה לי שיש קווים של דמיון גם ל"פר גינט" של איבסן.

בשיר "לנתיבך הנעלם" מתוארת אישה עזת רצונות ומעש, שנוטשת את הדובר ונעלמת בלי ברכת שלום, מן הסתם מדובר בציירת אירה יאן, שאהבה אותו, ולדעת המחברת יש בתיאורה קווים מדמותה של דבורה הנביאה, הגם שגיבורה זאת איננה מוזכרת.

בשיר הילדים "בגינת ירק" מוצאת המחברת רמזים למגילת רות, והירקות המרקדים דומים לדויד המרקד ומכרכר לפני ארון ה'. בשיר "חוזה לך ברח" יש הרמזים לעמוס הנביא ולנחמיה, והפתיח ב"בעיר ההריגה" – "קום לך לך אל עיר ההריגה" מזכיר את הפסוק ביונה: "קום לך אל נינוה העיר הגדולה". "לך לך" מזכיר בהכרח את הצו לאברהם ללכת לארץ כנען (בראשית י"ב) ואת הצו להעלות את בנו לעולה (שם כ"ב).

ובכן, בכל השירה הקאנונית, של ביאליק, וגם בסיפורת שלו אין עיצוב מחודש של גיבור מקראי, כפי שמצאנו בשפע בלתי נדלה בספרות ההשכלה. יש "גיחות" אל העולם העתיק ההוא, יש רמזים, ואף מוטיבים תנ"כיים – אך גיבורי תנ"ך בעיצוב חדש ימצא הקורא רק בשירי הילדים ובאגדות שלו.

המחברת מרחיבה את הדיבור על הסיפור "מאחורי הגדר", הגם שאין שם כל רמז לדמות מקראית. אין בין נח, הגיבור הראשי, ובין נח המקראי שום קשר. מרינקא, המציצה מאחורי הגדר אל נח ואל רעייתו הטרייה, כשבחיקה הילד הממזר של נח, מזכירה בהחלט את מריה, אימו של ישו, וביאליק מרמז כי העוול שעשה נח למרינקא, בוודאי יתנקם בעם ישראל, כפי שעשו מאמיניו של הצלוב מנצרת. זאת הזדמנות עבור המחברת להסביר בעקבות ביאליק את השנאה היוקדת של עמי אירופה הנוצרים אל עם ישראל: העמים האירופים, שהיו הפאגאנים, לא יכלו לסלוח ליהודים שבגינם היו צריכים לוותר על אמונתם. ההסבר הזה לא נראה לי: הכתבים האנטישמיים בברית החדשה קדמו זמן רב לפני שעמי אירופה הפאגאנים קיבלו עליהם את הנצרות, כלומר, האנטישמיות היתה בנויה בתוך יסודות הנצרות, ואיננה קשורה במפגש בין הפאגאניות למונותיאיזם. וגם – אם הפאגאנים רצו לנקום – מדוע שלא ינקמו במיסיונרים הנוצרים, ולא ביהדות שהיא דת אנטי-מיסיונרית בעליל?

המחברת מרחיבה את הדיבור גם על הסיפור "החצוצרה הנתביישה", אבל שוב, חוץ מהשם "יוסף" שהוא שמו של אבי הגיבור המספר, אין בסיפור שום מוטיב תנ"כי. זה נכון שסיפור זה, כמו גם "מאחורי הגדר" באים להגחיך את הטענה של המשכילים שהגאולה תגיע לעם ישראל אם יתערב בחברה הגויית ויתרום לה מכוחו: ההתערבות של נח בעולם הגויי הפכה אותו לגוי מגושם הנלחם דווקא באחיו היהודים, ואילו תרומתו של החייל היהודי ב"החצוצרה נתביישה" לא הועילה למשפחתו שגורשה מביתה. הקבלה נאה עושה המחברת כאשר היא משווה את השתיקה המתעמרת של השלטונות כלפי המשפחה היהודית – להתעמרות דומה ב"הטירה" של קפקא.

אני מודה שלא ירדתי לסוף דעתה של המחברת באשר לפירושה לשיר "ביום קיץ יום חום". השיר מתאר את רחשי ליבו של הדובר: בקיץ ובחורף ליבו פתוח לחבר כאח, אותו הוא מוכן לארח בביתו, אבל בסתיו (עונה דיכאונית מאוד באירופה), הוא מבקש להתבודד. זיוה שמיר רואה כאן רמז לעם ישראל שנפתח לאחוות עמים, אך בסופו של דבר, נאלץ להסתגר בד' אמות, מעין סיפור של יעקב הפותח שעריו לעשו, מה שגורם לו למפח נפש. אני לא מצאתי לכך רמז בשיר.

פרופ' זיוה שמיר היא הרי מעיין נובע של ידע, וכך יש להבין את ההתפרשות שלה בספר זה, ובקודמים – אף מעבר לנושא הנדון, והקורא יוצא נשכר, ובעיקר ניתנים בספריה כלים נפלאים (למורים!) לניתוח יצירות תוך השוואות לכתביהם של אינספור יוצרים מהעולם ומבני עמנו. בספר הזה, למשל יפגוש הקורא את ג'ורג' אליוט, לורד ביירון, לורנס אוליפנט, גתה, שילר, היינה, טולסטוי, אוטו ויינינגר, קפקא, טים רייס ואנדרו לויד ו'בר; וכן את לטריס, מאפו, יהודה ליב לוין, י"ל גורדון, מיכ"ל, מנדלי, אחד העם, הרצל, ש' בן ציון, ברדיצ'בסקי, ז'בוטינסקי, הרב קוק, ברנר, פרויד, יעקב פיכמן, בובר, עגנון, שלונסקי, אלתרמן, יונתן רטוש (רשימה חלקית).

כמו מספריה הקודמים של פרופ' זיוה שמיר , גם מספר נשכרתי בידע, הגם שבאמת לא פשוט לעכל את השפע שהספר מציע.

משה גרנות