מדי שנה אני עורך ומוביל את ליל הסדר, במשפחה המורחבת שלי, במשפחה של אשתי או באורטל. כך גם השנה – אערוך ואוביל את הסדר האורטלי.
בכל סדר שאני עורך, העיקרון המנחה שעליו אני מכריז בראשית הסדר, הוא שלא חייבים לקרוא את כל ההגדה. חשוב יותר, שכל מה שנקרא מתוכה – יהיה משמעותי ומובן לכול. וכך, סדר בעריכתי אינו רק קריאה אלא גם לימוד. לימוד בטקסטים מתוך ההגדה, לעיתים נוספים להם טקסטים מחוץ להגדה, שבלימודם ובקריאתם אנו ממלאים את ייעודו של סדר פסח: לספר ביציאת מצרים.
וכיוון שהעיקרון הוא שאין לקרוא הכול, כלומר עקרון הבחירה, נשאלת השאלה – האם ראוי לבחור ב"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם"? האם ראוי לקרוא את הטקסט הזה?
הטקסט "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם" מורכב מארבעה פסוקים מן התנ"ך. הוא צירוף של שני פסוקים ממזמור ע"ט בתהלים, פסוק ממזמור ס"ט ופסוק ממגילת איכה, המגילה הנקראת בתשעה באב. זהו טקסט של תחינה לאלוהים להעניש את הגויים על הסבל והייסורים שהם גורמים לעם ישראל.

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ,
וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ.
כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. תהלים ע"ט, ו-ז
שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תהלים ס"ט, כ"ה
תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'. איכה ג, ס"ו

האם ראוי לקרוא את הטקסט? האם ראוי לדלג עליו? אולי ראוי להחרים אותו? כלומר, לא לדלג עליו מתוך העדפת טקסטים אחרים, אלא לראות בו טקסט שלילי, שמקומו לא יכירנו במקומותינו?
כך פוסק דודו פלמה, במאמר שפרסם באתר "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות", לקראת חג הפסח אשתקד:

"עוד מעט נשב סביב לשולחן הסדר ובין שאר הדברים הנפלאים שנאמר על חרות ועל בית עבדים, נאמר גם בקול גדול 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך!'
ברוכים הבאים למונותיאיזם המונופוליסטי, לאל שהוא נחמד רק לנוצרֵי בריתו ועדותיו. אולי יש לכם את זה יותר בהלכות פרוטקשן?
לדאבון הלב את הגישה המטופשת והאלימה הזאת אימצו גם שתי הדתות החד אליות שהגיחו ממעיה של היהדות.
ומאחר ושלוש הדתות החד אליות הן כאלה, בסופו של יום אנחנו מגלים שזהו למעשה מונופוליזם אלים לבני כל שאר הדתות, ולא מונותיאיזם חומל לכל הנברא בצלם.
וכל מי שקורא את התהילות המופלאות האלה חייב להחליט מראש ובראש צלול אם הוא קורא אותן באופן פרטיקולרי או באופן אוניברסלי.
ואלה אשר יקראו אותם באופן פרטיקולרי עתידים עוד לצאת במצוות הרב הקאדי או הכומר, להצית, להשמיד ולאבד.
והדם הוא אשר יכריע מי יהיה השליט היחיד פה..."

דבריו של דודו פלמה חדים וברורים. מדובר בטקסט של שנאת האחר, שנאת הגויים. יתר על כן, זהו טקסט בעל פוטנציאל הנעה, שעלול להוביל אנשים לקום ולעשות מעשה – להצית, להשמיד ולאבד. איזה אנשים? הקנאים, העושים מעשים כאלה "במצוות הרב, הקאדי או הכומר." אך כיוון שהקנאים המקשיבים למצוות הקאדי או הכומר אינם קוראים את הטקסט הזה בליל הסדר, טוען פלמה, למעשה, שהטקסט הזה הוא המוליד את ברוך גולדשטיין, את רוצחיו של הנער מחמד אבו חדיר בירושלים ורוצחי משפחת דוואבשה בכפר דומא. ולא בכדי, את המאמר הזה ליוותה תמונתו של אבו חדיר.
אם אכן הטקסט הזה מוביל למעשי הרצח הנתעבים הללו, אכן, הוא פסול לקריאה וללימוד. עם זאת, לפני שנשרוף את ההגדות שבהן הוא מופיע, כדאי אולי להציב סימן שאלה על האקסיומה הזאת. שמא משמעותו של הטקסט ומהותו היא אחרת?
האם בסדרים שאני עורך, הטקסט הזה מופיע?
את הסדר באורטל אנו עורכים עם ההגדה הקיבוצית, אף שאני מוסיף עליה כמה טקסטים מן ההגדה המסורתית שאינם מופיעים בה. את הסדרים המשפחתיים אני עורך עם ההגדה המסורתית, ואני מוסיף עליה מתוך ההגדה הקיבוצית.
בהגדה הקיבוצית "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם" אינו מופיע, כך שכדי לא לקרוא את הטקסט בסדר באורטל, אין כל צורך שאדלג על משהו. מלכתחילה הוא אינו מופיע בה.
למה הטקסט הזה אינו מופיע בהגדה הקיבוצית? נו, זה הרי ברור. איך קיבוצניקים כמונו יכולים לקרוא טקסט קנאי, דתי, לאומני קיצוני כזה?
ואכן, מראשית כתיבתן של הגדות קיבוציות, הטקסט הזה לא היה נוכח בהן. ולפתע, בשנות הארבעים, הן הגיחו חזרה להגדה. ולא זו בלבד שהן חזרו להגדה, הן הפכו ללב לבו של סדר פסח. הן הפכו לטקסט המשמעותי ביותר של הסדר, שבקריאתו דמם הקהל והאזין בחרדת קודש לאמור. יתר על כן, עורכי ההגדה לא הסתפקו בטקסט המסורתי, שכנראה לא היה חריף וחזק דיו כדי לבטא את המיית לבם, והם הוסיפו עליו כהנה וכהנה, כדי להעצים את המסר שלו.
כך למשל בהגדה של קיבוץ אילון, פסח תש"ג (1943). קיבוץ אילון, של "השומר הצעיר", שחרט על דגלו את אחוות העמים, שבחגיו עמד הקהל על רגליו לשירת ההמנון המעמדי האוניברסלי "האינטרנציונל", אינו חשוד בקנאות חשוכה, בלאומנות ובשנאת גויים. אולם בפסח תש"ג, כך קראו חבריו מתוך ההגדה של קיבוצם:

שפוך חמתך על הגויים
אשר לא ידעוך.
וחרון אפך על ממלכות
בשמך לא קראוך.
כי את יעקב עמך אכלו
ונווהו השמו.
שפוך חמתך להמם, לאבדם
רדפם באף ותמו!
ארור אתה גוי אכזרי
ארור יהיה שמך
לעולמי עד, ומארת עליון
תלין נצח עִמְךָ.
ארור אתה מכל אדם
ורבצה בך האלה
כל עוד תראה באור כי יחל
וירדה אתך שאולה.
יימק אונך, ייבש לשדך
נפשך חטאה תישא.
ארור בך כל רגש אדם,
רגש בי כילית!
וטבעת בדם זבחיך,
תצלול בים הדמעות
והעירוך לילה לילה
אנקות חלל, זוועות.
ישלח אל בך מגפותיו
יחיש מועד שברך
ונבהלת מפניך
מפניך תברח!
והממך בכל צרה,
תחתך תנוט ארץ
והיית תועבת עפר
נמאס לחיית שרץ!

מה זה הדבר הזה?! מה זה הטקסט הנורא הזה? הלו, שמוצניקים, התחרפנתם?! יימק אונך? ייבש לשדך? וטבעתך בדם? ישלח אל בך מגפותיו? נמאס לחיית שרץ? הלו!
ובאותה שעה, בקיבוץ רמת הכובש, הפעם קיבוץ של תנועת הקיבוץ המאוחד, קראו החברים טקסט אחר. קרוב לוודאי שהם לא ידעו על הטקסט של קיבוץ אילון, כפי שחברי אילון לא הכירו את הטקסט שלהם. אך כמו חברי אילון, גם חברי רמת הכובש לא הסתפקו ב"שפוך חמתך" של ההגדה. לא היה בו די כדי לבטא את כאבם, את זעמם, את תסכולם.

אל ייעף החרון, אל תיבש הדמעה
ובנפשנו תוקד ולעד לא תדעך עוד;
ובכל קורט דמהּ של תבל זועמה
תחלחל תועבת הנבלים לא נשכחת;
ונצווה לבנינו, ובן את בנו
יורישנה אחריו ולא עוד תשקע
ועל לב אלף דור נכתבנה לשנוא
החיה ולמגרה באשר נגלית.

כה לשנוא החיה ולעד לא לשקוט
ועקור את ארסה עד אם תם עם שיניה
והדם השפוך, דם יונקים בהּ לפקוד
וקיצץ את כפה באשר תשלחיה.

איזו שנאה! ואיזו האדרת השנאה – האדרה עד כדי שבועה לשנוא. לשנוא החיה – איזו דה-הומניזציה. חיה?! והורשת השנאה, לא לשנה או לשנתיים, לא רק לילדים ולנכדים, "ועל לב אלף דור נכתבנה לשנוא החיה".

ובאותו ליל סדר, התכנסו לחגוג את הפסח גם חברי קיבוץ גבעת חיים. ואף הם קראו את ההגדה המקומית שאנשי הרוח מתוכם יצרו. וכך הם כתבו וקראו:

ונקמנו מעיינות דמע
נקם ימי דמים.
חרפת בנות, נשים נענות, פגרי עולי ימים.
ונקמנו קדשינו, כל שטימאה ידם
כל הישרים, כל התמימים רבבות קברי אדם.

קריאה לנקם. בקיבוצו של יצחק בן אהרון. סוציאליסטים, חילונים, הומניסטים מודרניים – וקריאה לנקם?
האם אנו יכולים להלין עליהם? מי היו אותם חברי קיבוצים? רובם היו חלוצים צעירים, חברי תנועות הנוער החלוציות במזרח אירופה, שעלו לארץ ישראל והקימו קיבוצים, והוריהם ואחיהם ומשפחותיהם וחבריהם שנשארו מאחור, הושמדו בשואה, שבאותה שנה נודע להם עליה.
הם ישבו כאן בארץ, נפשם קרועה מכאב, מגעגוע, מזעם ומתסכול האין אונים, של מי שהקרובים להם ביותר נטבחים, ואין בידם להושיע. ומה נותר להם, זולת "שפוך חמתך"? מה נותר להם זולת התקווה שדמם השפוך של הוריהם ואחיהם יינקם?
ומה חשבו היהודים עצמם, בגטאות ובמחנות ההשמדה, כאשר קיימו בחשאי סדר פסח, ככל שיכלו. האם גם הם ויתרו באיסטניסיות על "שפוך חמתך", "המטופש והאלים", שמבטא את "המונותיאיזם המונופוליסטי, לאל שהוא נחמד רק לנוצרי בריתו ועדותיו... הלכות פרוטקשן"?
שמא נלין גם עליהם, שבוודאי מיקדו את כל סדר הפסח והתכווננו בראש ובראשונה ל"שפוך חמתך"?
ומי הם אלה שכתבו את "שפוך חמתך"? יהודים אומללים ונרדפים, בתקופת מסעות הצלב, שלוו בפוגרומים איומים ונוראים, רוויים ברדיפות אכזריות ואלימות, ובעיקר סביב חג הפסח.
לא היתה להם עצמאות. לא היתה להם מדינה. לא היה להם צה"ל. הם לא יכלו להגן על עצמם. מה נשאר להם? להתפלל לאלוהים ולבקש שינקום בגויים הטובחים בהם. מי אנחנו, ישראלים ילידי הארץ, שנולדנו למדינה עצמאית וחזקה, שנעז לסנוט בהם בעזות מצח ובהתנשאות ונפסול את הטקסט שכתבו? איזו אטימות מרושעת יש בהתנערות הזאת מ"שפוך חמתך".
דבורה ליפסטאט היא חוקרת שואה, יהודייה אזרחית ארה"ב, שהובילה את המאבקים האקדמיים והמשפטיים במכחישי השואה. וכך היא כתבה, בהתייחס ל"שפוך חמתך":
"יש אנשים שמעדיפים שלא לקרוא את 'שפוך חמתך', שכן הם מוצאים בה יותר מדי נקמה ונקמנות. התפילה גורמת לאי נוחות לחלק ממשתתפי הסדר, כיוון שנדמה שהיא עומדת בסתירה לערכים האוניברסליים של חופש ושחרור המאפיינים את ליל הסדר. אני, לעומת זאת, אוהבת אותה. מנין החיבה היתרה שלי לתפילה חריפה זו?
"אני מדמיינת את המוני היהודים, במיוחד באירופה, שבעבורם היה חג הפסח, הקרוב לחג הפסחא הנוצרי, זמן מסוכן. בעיני רוחי אני רואה יהודים שמבלים את שנותיהם בפחד מאלימות של שכניהם הלא יהודיים, והם נטולי יכולת להגן על עצמם...
"לפתע, למשך פסקה אחת קצרה, הם פתחו את דלתות בתיהם והצהירו בפני העולם על איחוליהם למתנכלים להם. לרגע קצר אחד הם נתנו לצימאון שלהם לצדק להישמע בציבור. הם לא היו צריכים לפחד. זו היתה אולי הפעם היחידה בשנה שבה הם הגיבו, ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים, לסבל הנורא שהם והדורות שלפניהם חוו. הם לא ביקשו מהאל לאפשר להם לשפוך בעצמם את זעמם על הגויים. הם השאירו את עשיית הדין לאלוהים. לרגע בהיר ונוצץ אחד עמד היהודי גאה. לרגע אחד הכוחות היו מאוזנים, כשהיהודי פנה ל'שופט כל הארץ' לעשות משפט.
"ואז, באותה פתאומיות שזה התחיל – זה נגמר. הדלתות נסגרו, היהודי מתיישב, הסדר ממשיך, והכל חוזר להיות כפי שהיה וכפי שעתיד להיות במשך שנים רבות מדי."

איני אוהב את "שפוך חמתך". איני מתחבר אליו. מהו המסר של שפוך חמתך? היהודי הגולה, המוכה, חסר ההגנה, מתפלל לאלוהיו שיציל אותו וינקום בגויים.
זאת הגלות. בגלות הזאת מרדה הציונות. לא עוד פאסיביות גלותית, ציפייה למשיח צדקנו שיבוא ויגאלנו. די! אנחנו קמים וגואלים את עצמנו, את עמנו; אנו זורקים לפח האשפה של ההיסטוריה את "שלוש השבועות" המאוסות והמסרסות ומפירים אותם במודע ובעליל: אנו מורדים בגויים, אנו עולים בחומה, אנו דוחקים את הקץ. אנו מביאים באופן אקטיבי את הגאולה – עולים לארץ ישראל, מפריחים את שממותיה, מקימים מדינה יהודית ריבונית עצמאית במולדתנו, מקימים צבא חזק המגן עלינו מכל אוייב ומתנכל ומשיב מלחמה שערה.
אני מתחבר להגדה של פסח של קיבוץ עין גב בשנת תש"ה (1945), שבועות ספורים לפני הניצחון על היטלר:

"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. תַשְׁמִידֵם מִתַּחַת פני השמיים.
"ואלה אשר שרדו מן ההפיכה הנוראה, גמרו אומר לא להיות יותר בצל הגויים, ולשים פעמיהם לארץ האבות הקמה לתחייה."

בליל הסדר הציוני שאני עורך, אין מקום למסרים של "שפוך חמתך", ולכן הוא אינו מופיע בו.
אך בשנה שעברה (לאחר קריאת מאמרו של דודו פלמה) החלטתי להחזיר אותו, עם הסבר ובהקשר הראוי. כאשר ישראלים מרשים לעצמם כך לבזות את הטקסט, הם מבזים את הוריהם וסביהם הטבוחים, את דורות היהודים שלא זכו, כמותם, לחיות במציאות הישראלית הקיימת. אין זו רק עזות מצח, אין זו רק חוצפה, אין זו רק אטימות – זו כפיות טובה של דור שזכה למה שהדורות שקדמו לא יכלו אפילו לחלום עליו. ולכך, איני מוכן לתת יד.
ולכן, החל מהשנה שעברה, בלילות הסדר בעריכתי, אנו קוראים את "שפוך חמתך". אנו קוראים אותו בגרסת קיבוץ עין גב, תש"ה.

2. צרור הערות 28.3.18

* הקרקס – כל מי שמבקר בימים אלה בכפרים הדרוזיים בגולן, רואה לנגד עיניו אזור משגשג ופורח, אוכלוסייה חזקה, משכילה ועשירה, הנהנית מחיי שפע כלכלי וחשוב יותר – חופש, חירויות האדם והאזרח, שוויון אמיתי בדמוקרטיה ליברלית.
וכל אחד יודע שהאלטרנטיבה שלהם היא מדינה שבה המשטר מפעיל נשק כימי נגד אזרחיה; מדינה שבה נטבחו כבר כ-700,000 איש בטבח ההדדי, מיליונים אבדו את בתיהם וכל השאר מצויים במלחמת הישרדות בתנאים איומים.
והקרקס הקרוי "המועצה לזכויות האדם" של האו"ם גינה את ... ישראל על הפרת זכויות האדם "בגולן הסורי הכבוש"!

* על מה המאבק – לקראת המצעד של הפלשתינאים מרצועת עזה לעבר ישראל, הדבר החשוב ביותר הוא לראות (ולהראות לעולם) על מה המאבק. אין הם נאבקים למען שתי מדינות לשני עמים. הם אינם דורשים מדינה עצמאית לצד ישראל. הם נאבקים למען "זכות" ה"שיבה", כלומר למען הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. הם נאבקים נגד קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, המצעד הזה יוצא מרצועת עזה, שממנו ישראל נסוגה עד גרגר החול האחרון, לאחר שגירשה מתוכו את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת.

* טיביזם – אחמד טיבי מוציא שם רע למושגים "עזות מצח" ו"חוצפה". נראה לי שצריך להמציא מילה חדשה בשפה העברית שתתאר את חוצפתו של הנ"ל. אולי "טיביזם" (שם זמני).
יושב טיבי באולפן הטלוויזיה של חברת החדשות הגדולה והחזקה בישראל, מדבר בגלוי וללא שמץ של היסוס נגד קיומה של המדינה בה הוא אזרח, ומרשה לעצמו להתבכיין שהיא... אינה דמוקרטית.
"יש סתירה," אומר החצוף, "בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אם היא יהודית היא אינה יכולה להיות דמוקרטית, אם היא דמוקרטית היא אינה יכולה להיות יהודית."
במדינה הלא דמוקרטית הזאת הוא חבר פרלמנט בולט, סגן יו"ר הפרלמנט, אחד הפרלמנטרים הבולטים בכלי התקשורת הישראליים, כשחופש הביטוי המוחלט מאפשר לו להטיף השכם והערב נגד קיומה של מדינתו, והחצוף מתבכיין שהיא... אינה דמוקרטית.
לעמו של טיבי, העם הערבי, יש כעשרים מדינות. כולן, ללא יוצא מן הכלל, דיקטטורות רצחניות. נפלה בחלקו הזכות הגדולה, להשתייך לקיבוץ הערבי היחיד במזה"ת כולו, שנהנה מזכויות האדם, מזכויות האזרח, מזכויות פוליטיות, מחופש הביטוי, מהזכות האמיתית לבחור ולהיבחר, מהחופש הבלתי מוגבל להסית נגד מדינתו, משוויון מלא ואמיתי בדמוקרטיה ליברלית לעילא ולעילא. למה דווקא ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בתוך ים הדיקטטורות? מסיבה אחת בלבד. כיוון שישראל היא המדינה היהודית היחידה בתום ים המדינות הערביות.

* דמוחרטה – מישהי כתבה תגובה על פוסט שלי בפייסבוק בזו הלשון: "מרוב דמוקרטיה אוטו טו אין לנו מדינה! מוותרת על הדמוחרטה למען ארץ ישראל יהודית ושלמה!"
נו, סיקרן אותי מי כל כך מתעבת את הדמוקרטיה, כל כך לא בטוחה במדינת ישראל ומה היא מציעה במקום הדמוקרטיה. נכנסתי לפרופיל שלה. תמונת הנושא שלה היתה כרזה: "המחליף של ביבי עוד לא נולד."
הבנתי.

* שייענו לקריאתה – בנאום ההכתרה שלה, קראה תמר זנדברג לחברי הכנסת יוסי יונה, מרב מיכאלי וסתיו שפיר לפרוש ממפלגת העבודה ולעבור למר"צ.
כיוון שאכפת לי ממפלגת העבודה ואני כמה להתחדשותה של תנועת העבודה, תגובתי היא: הלוואי! הלוואי שהם ייענו לקריאתה ויעברו למר"צ.

* שיניים רקובות – כמשיח לפי תומו, במאמר חריף נגד תמר זנדברג על רקע הייעוץ שקיבלה ממשה קלוגהאפט, הסגיר יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", את ההטייה וחוסר המקצועיות של רבים בתקשורת הישראלית: "כשעיתונאים שהשמועה הגיעה לאוזניהם התקשרו לברר, היא ואנשיה הכחישו זאת נמרצות. האמנו לה, אלא מה, היא ממר"צ." מסתבר שכאשר מדובר במר"צ, שיניו של כלב השמירה של הדמוקרטיה רקובות.
ורטר כותב על מר"צ: "ל-DNA של מפלגה שמנהיגיה, מרגיזים ומעוררי מחלוקת ככל שהיו, אף פעם לא נחשדו בציניות בוטה, כשל עמיתיהם במפלגות הגדולות."
אני ממליץ לוורטר על עמ' 115-117 בספר "לא יכולה אחרת – שולמית אלוני משוחחת עם עדית זרטל", בו יוכל ללמוד מה אמרה אלוני על יוסי שריד בענייני ציניות ויושרה. כמו כן אני ממליץ לו לקרוא את פסק הדין של בית המשפט בתביעת לשון הרע של יאיר קוטלר נגד יוסי שריד.

* החרפה כולה של קלוגהאפט – מבחינתה של תמר זנדברג, איני רואה כל פסול בכך שנועצה במשה קלוגהאפט. טוב ונכון שתיוועץ עם כל מי שלטעמה יכול לשאת לה עצות טובות שתסייענה לה. יתר על כן, נכון מבחינתה להיוועץ במי ששייך למחנה היריב, לנסות להבין אותו כדי להיאבק בו. הביקורת עליה בנושא זה אינה מוצדקת.
לעומת זאת, אני רואה פסול במעשהו של קלוגהאפט, אם כי כנראה שהוא חלק מן האתיקה של המקצוע שלו... אין לו דרך? אין לו השקפת עולם? הוא ייתן את שירותיו לכל אידיאולוגיה והיפוכה, לכל המרבה במחיר.
רגע, אבל זה היה בהתנדבות. נו, זאת התנדבות של "שלח לחמך".
ואיפה הבעייה במעשיה של זנדברג? בכך ששיקרה.

* משגב מתגולל על אורלי לוי אבוקסיס – אורי משגב פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה ושטנה נגד אורלי לוי אבוקסיס. הוא גיבב ערימת מילים מילים מילים שנועדו לבזותה ולהשפילה; אותה, את אביה, את אחיה. וכמובן שלא נעדרה מן הפשקוויל רוח סקסיסטית, כמו הערות על הבגדים והנעליים שלה. ואמירה נוטפת גזענות על כך שהיא לא חזרה לבית שאן אלא ליישוב שלפים הסמוך, הרי היא "מרוקאית" ולכן מקומה בבית שאן, לדידו של העשב השוטה שגדל בקיבוץ בעמק בית שאן. הוא לא כתב, חלילה, על הערך החברתי ביישוב משותף לחילונים ודתיים כשלפים.
כאשר אני רואה טקסט כזה, אני נוהג לעשות "פוווו" כדי לסלק את האבק ולמצוא את משפט המפתח, שאליו מתכוון הכותב, והשאר הוא כיסוי. אחרי שכדי לצאת ידי חובה הודה משגב שלוי אבוקסיס חוקקה חוקים סוציאליים חשובים, הוא הוסיף: "אבל ראוי לחדד ולהזכיר, שהיא מאמינה בקו חברתי מסוים מאוד. זו המצאה ייחודית לימין הישראלי: דאגה לחלשים ולמוחלשים, בתנאי שהם יהודים."
כמובן שזה שקר נתעב ובזוי. האם פועלה למען זכויות הילד, למשל, היא למען הילד היהודי? שקרן. אז למה הוא מתכוון? לכך שמי שמייצג השקפת עולם חברתית ופועל למענה, אך הוא ציוני ואינו בשמאל הרדיקלי, הורס למשגב איזה מבנה דמיוני שהוא מאוהב בו. לכן הוא רדף גם את שלי יחימוביץ', שסירבה לרקוד לפי החליל שלו ולהפוך את מפלגת העבודה לחד"ש 2. איני זוכר אם הוא או רוגל אלפר כינה אותה אז "נאציונל סוציאליסטית", אך זה לא באמת משנה, שניהם מאותה דבוקה.

* מסכים איתם – אני מאזין בקשב רב לדבריהם של מתנגדי הקוד האתי באוניברסיטאות, ואני מסכים איתם כמעט על הכול. אני מסכים איתם על חשיבות החופש האקדמי, מסכים איתם בהכרח לחופש ביטוי בקמפוס, מסכים איתם על כך שאסור שתהיה צנזורה של השלטון, מסכים איתם שמותר למרצה להביע דעה פוליטית, מסכים איתם שהאוניברסיטה צריכה לחנך לביקורתיות. מסכים איתם.
רק בדבר אחד איני מסכים איתם – התנגדותם לקוד האתי. כי הקוד האתי כלל אינו עוסק בכל אותם דברים שבהם אני מסכים איתם. הקוד אוסר על מרצים לקרוא לחרם אקדמי על ישראל, על אפליית סטודנטים בשל דעותיהם, על תעמולה מפלגתית במסגרת ההוראה ועל הצגת דעה פוליטית אישית כאילו היא דעת המוסד האקדמי.
באמת, איני מבין באיזה תירוץ הם מתנגדים לעקרונות הללו. אבל חוץ מזה, אני מסכים איתם על כל השאר.

* האקטיביסט מכולם – שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי ז"ל הוא יקיר הימין, בזכות שתי סיבות. האחת היא דו"ח המאחזים של הוועדה בראשותו, שהוכיח בעליל שמבחינה משפטית אין כל מקום להצגת יהודה ושומרון כשטח כבוש.
הסיבה השנייה היא עמדת היחיד שלו בעתירה נגד ההתנתקות – הוא היחיד שהצביע בעד ביטול ההתנתקות בידי בית המשפט.
במלאת ארבע שנים למותו, פרסם הפרופ' למשפטים מרדכי קרמניצר, איש השמאל הקיצוני, מאמר הספד ללוי ב"הארץ", שבו העלה על נס את פסיקותיו הליברליות בנושאים רבים – זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוט, זכויות מהגרים זרים, קבלת פלשתינאים לישראל במסגרת איחוד משפחות (חוק האזרחות, שהוא היה בעמדת המיעוט שפסלה אותו), פסיקות רדיקליות בנושאים חברתיים. ברוב המקרים הללו הוא היה בעמדת מיעוט.
אז מיהו אדמונד לוי – איש השמאל או הימין? זה היפה שבו. הוא היה משפטן דגול ואדם ישר שלא פעל כאוטומט, אלא פסק על פי מצפונו, ולא על פי אקסיומות מחנאיות. כך מצופה משופט.
יש נושאים, שלדעתי הוא טעה בהם בגדול, כמו חוק האזרחות. יש מקרים שבהם הזדהיתי עם עמדתו, כמו בנושא ההתנתקות. אך בשני המקרים ובמקרים רבים אחרים, שללתי בעיקר את גישתו השיפוטית האקטיביסטית. אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות בית המשפט העליון בישראל. הרבה יותר מאהרון ברק. הוא הרבה, ללא היסוס, לפסול חוקים והחלטות ממשלה על פי השקפתו.
ולמרות שאני שולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מעריך אותו מאוד. אני סולד מאותם מתנגדי האקטיביזם, שמלהגים על "דיקטטורה" של בית המשפט וכו', או שרוצים לשלול לחלוטין את הסמכות לפסול חוקים (ואפילו החלטות ממשלה) או רוצים לאפשר לכנסת להתגבר ברוב קואליציוני רגיל על ביטול חקיקה בידי בג"ץ.
אני בעד דרך המלך, בעד מידתיות, בעד מזג שיפוטי זהיר ושמרני, השומר את מימוש הסמכות לבטל חוקים ולדון על חוקים למקרים קיצוניים בלבד.
גישתו של לוי הפוכה לשלי, אך אין בה כדי לגרוע מהערכתי הרבה אליו.
יהי זכרו ברוך!

* שונאי שלטון החוק – גדעון לוי על שופטי בית הדין הצבאי: "הם עלו בדרגות ונהפכו לשופטים צבאיים, כך נקראים הלבלרים-הקצינים שעובדים בצבא המוסר כשופטי הנכבש בשטחי הכיבוש." זה יחסם של הפנאטים והרדיקלים, מימין ומשמאל, לשלטון החוק בישראל.

* צד אפל – גירסת הכיסוי של שרית חדד לשירה של "כוורת" "נתתי לה חיי", היא גירסה מדליקה, בעיניי. אפשר כמובן לחלוק עליי, ואם בעיני אפרים שמיר היא לא מצאה חן, זה בסדר גמור, וגם העובדה שהוא ביטא זאת היא בסדר גמור. וגם ביקורת בוטה היא לגיטימית.
הבעייה היא שהתגובה שלו האירה צד אפל באישיותו. האיש פשוט גזען.
אילו דנה ברגר היתה מקליטה גרסת כיסוי ששמיר לא היה אוהב, הוא לבטח היה כותב זאת, ואולי גם אז היה משתמש במילה המיותרת והבוטה "גועל". אך לא כאן הבעיה בתגובתו.
למה הוא כתב שזה "דאעש עם שיר"? כיוון שזו גרסה מסולסלת. המסר שלו הוא שמזרחי = דאעש. זאת גזענות לשמה.
כמעריץ ותיק של להקת "כוורת", ממש כואב לי לשמוע פעם אחת את גידי גוב משתלח במבטא הרוסי של ליברמן וכעבור שבועות ספורים – את אפרים שמיר מתחרע במוסיקה המזרחית.

* ביד הלשון: מחפש בנרות – אחת מהלכות הפסח היא בדיקת חמץ. ערב פסח מחפשים את שאריות החמץ בבית כדי להביאם לשריפה.
את החמץ מחפשים בנרות, ככתוב במשנה, מסכת פסחים: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר."
אור לארבעה עשר – לארבעה עשר בניסן, כמובן – ערב פסח.
הביטוי "מחפש בנרות" מתייחס לחיפוש דקדקני ויסודי אחר דבר שקשה למוצאו. הוא לקוח מצפניה: "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת."
אורי הייטנר