הדיון הציבורי בעקבות האירועים על גבול עזה, מוסט כרגיל אל הטפל; אל הצדקנות המתחסדת והצבועה על "כוח מידתי", "לחקור את צה"ל" והבלי-הבלים מנותקים מן המציאות מן הסוג הזה. זאת, במקום לעסוק בעיקר, במה שחשוב – מה המשמעות של האירועים? מה עלינו להסיק מהם? מה משמעותם להבנת תמונת הסכסוך?
13 שנים חלפו מאז שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה על היהודי האחרון, החי או המת. והנה, דווקא מרצועת עזה העצמאית, יוצא מאבק שכותרתו "השיבה". דווקא מהמקום שבו אין "כיבוש" לחלוטין, יוצא מאבק נגד... "הכיבוש". מהו הכיבוש? מה שמצידו הישראלי של הקו הירוק, כלומר מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק – הוא הכיבוש. המאבק הוא על "זכות" ה"שיבה", כלומר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. המאבק הוא למען מטרה אחת ויחידה – לא הקמת מדינה לצד מדינת ישראל, אלא במקומה.
שאלה לי לדבקים בפרדיגמה של נסיגה לקוו 49' ביהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בשטחים אלה – מה האירועים בגבול עזה עושים לכם? האם הם גורמים לכם להרהור – האמנם זה הפתרון ואין בלתו?
האם יש לכם סיבה כלשהי להאמין שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לתוצאות שונות מאלו של הנסיגה מרצועת עזה? האם, כשאתם חושבים ביניכם לבין עצמכם, יש לכם סיבה להעריך שגוש דן לא יהפוך באחת ל"עוטף יו"ש"? האם אחרי נסיגה כזאת, לא נעמוד בפני מצעדי "שיבה" בפאתי ת"א, פ"ת וכפר סבא?
אם רצועת עזה העצמאית אינה ביתם של ה"פליטים" ועליהם "לשוב" דווקא לתוככי מדינת ישראל, למה שהמדינה העצמאית ביו"ש ובירתה ירושלים המזרחית תהיה ביתם של ה"פליטים" והם לא יצעדו אל "בתיהם" בכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל? אם תקום מדינה פלשתינאית, סביר להניח שסוריה, ירדן, לבנון ושאר מדינות ערב יגרשו במהרה את כל ה"פליטים" הפלשתינאים אליה. לאן הם יפנו אותם, אם לא לצעוד לישראל?
האם לא הגיעה השעה לחשב מסלול מחדש? לנער את הפרדיגמה? להציב סימן שאלה על הקונספציה? לחפש פתרונות אחרים, מחוץ לקופסה? האם לא ברור שאבד כלח על פתרון "שתי המדינות"? מה עוד צריך לקרות כדי שתפקחו את עיניכם?

2. סטטיסטיקה מניפולטיבית
פרסום הדו"ח הדמוגרפי השבוע, עורר את הוויכוח האוטומטי על הנתונים. אפילו על נתונים סטטיסטיים איננו מסוגלים להסכים. אמור לי לאיזה מחנה פוליטי אתה משתייך, ואדע עם איזה סטטיסטיקאי תסכים.
אני מעדיף לא להיכנס למשחק הזה, כי אין לי נתונים מקצועיים לבחון את חוות הדעת. לא, אין לי מושג כמה ערבים יש בין הירדן והים. אולם איני צריך להיות סטטיסטיקאי, כדי להבין את האופן המניפולטיבי של השימוש בנתונים.
כאשר מציגים שוויון בין מיספר היהודים והערבים בארץ, וכוללים במיספר הזה את הערבים ברצועת עזה וברשות הפלשתינאית – זו בעייה. רצועת עזה? הרי נסוגונו ממנה עד גרגר החול האחרון. הן עקרנו ממנה את כל יישובינו וגירשנו ממנה את כל הישראלים, עד היהודי האחרון, החי או המת. מדוע מכלילים את הערבים ברצועה כחלק מהסטטיסטיקה הדמוגרפית?
הוא הדין ברש"פ. לאזרחי הרש"פ יש נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, בתי כלא, משטרה, שב"כ, שגרירויות בכל העולם. בחירות? לא, בחירות אין שם, אבל זה לא קשור אלינו. נכון, זו אינה מדינה ריבונית, אך הרש"פ הרבה יותר קרובה למדינה, מאשר להיותה חלק מישראל. נכון, לאחר 1,500 הרוגים ישראליים, נאלצנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת שלנו על שטחי הרש"פ, אבל הם ממש ממש לא חלק מישראל. אז מדוע הם חלק מן הסטטיסטיקה?
הרי ממה נפשך? אם נכון לכלול את הערבים שאינם במסגרת שלטון ישראל בסטטיסטיקות הדמוגרפיות, הרי שכך יהיה גם אם תקום מדינה פלשתינאית בקווי 49'. וסביר להניח, שאם תקום מדינה כזו, יגורשו אליה הפלשתינאים ממחנות הפליטים במדינות ערב. הבעיה הדמוגרפית תהיה קשה הרבה יותר, מכל בחינה. ואם אין זה נכון לכלול אותם – אז למה הם נכללו במאזן?
גם אם הנתונים הדמוגרפיים של המנהל האזרחי מדויקים, ואין לי דרך לסתור אותם, דרך הצגתם מניפולטיבית. היא נועדה לשרת את הטיעון שיש רק שתי אפשרויות: "פתרון שתי המדינות בקווי 49'" או "פתרון המדינה האחת" שבה לא יהיה רוב יהודי. זהו ניסיון לנתב את דעת הקהל באמצעות מניפולציה, לקו פוליטי מסוים.
את הקו הפוליטי הזה, אני רוצה לעמת עם המציאות. בימים אלה מתארגנים מסעות ה"שיבה" מרצועת עזה. אבל הרי נסוגונו מעזה. הרי נסוגונו לקווי 49'. אז למה דווקא משם הם צועדים? כי הצעדה מבטאת את המסר שלהם. הם אינם נאבקים למען "שתי מדינות לשני עמים", לא למען "מדינה עצמאית לצד ישראל". הם נאבקים למען "זכות" ה"שיבה", כלומר למען הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. ובדרך למימוש המטרה הזאת, נסיגת ישראל לקווי 49' היא בסך הכל תחנת ביניים.
מה יקרה אם ישראל תיסוג מיו"ש לקווי 49'? מה שקרה כשישראל עשתה זאת ברצועת עזה. גוש דן יהיה לעוטף יו"ש ומצעדי השיבה יהיו לפאתי תל אביב.

3. צרור הערות 1.4.18
* גוזרים על עצמם – "התנגדות בלתי אלימה" היא שיטה של מאבק של אוכלוסייה נגד השליט. האירועים בגבול עזה, הם אירועים שיזומים בידי השליטים בעזה, נגד מדינה שכנה שהם שוללים את קיומה, מסיתים את אזרחיהם נגדה, כדי לחפות על אי המעש שלהם למענם, תחת אתוס של השמדתה בשם איזו "זכות". כל עוד אזרחי רצועת עזה אינם מתקוממים נגד השלטון שלהם ודורשים ממנו לקחת אחריות למצבם, אלא נותנים לשלטון שלהם להסית אותם כדי להסיט את מחאתם – הם גוזרים על עצמם סבל, עוני ודיכוי.

* להקשיב היטב – מוחמד הוא גבר פלשתינאי מעזה, אדם מן השורה, שהתראיין לגל"צ לקראת צעדת ה"שיבה", שבכוונתו להשתתף בה. אדם חביב, דובר עברית רהוטה, מאחל פסח שמח לכל אזרחי ישראל, אומר שאינו אוהב לא את שלטון חמאס ולא את אבו מאזן. הוא הסביר שישתתף במסע כדי להראות לעולם שישראל לקחה אדמות, גירשה וכו'. מעיר המראיין: "אבל ישראל יצאה מכל עזה."
תשובתו של מוחמד היא מסוג הדברים המסבירים לנו מדוע חשוב כל כך להקשיב לפלשתינאים ברוב קשב. הוא לא דיקלם את הסיסמאות של ה"מצור האכזרי", "הפכתם את עזה לכלא" או "העניין הוא לא רק של עזה אלא הצורך במדינה פלשתינאית בגדה המערבית" וכו'. לא. הוא השיב תשובה אחרת לגמרי.
"עזה שייכת לעזתים המקוריים, לא לפלשתינאים."
זה לב העניין. כל ה"פליטים", בניהם, נכדיהם, ניניהם וחימשיהם – מקומם אינו בעזה. הוא הדין בכל אלה שאינם יו"שים מקוריים. ואם מי שחיים שבעים שנה ברצועת עזה והם כבר דור שלישי לילידי עזה – עזה אינה מקומם, ועליהם "לשוב" לישראל, קל וחומר שעזה ויו"ש אינם המקום של מיליוני ה"פליטים" בלבנון, בסוריה, בירדן ובשאר מדינות ערב.
זאת הסיבה לכך שערפאת ואבו מאזן דחו את ההצעות למדינה פלשתינאית בקווי 49' (עם חילופלופי שטחים סמליים) – כי ממש לא בכך מדובר. לב העניין הוא "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, כלומר החרבת מדינת ישראל, כי היהודים אינם עם ולכן אינם ראויים למדינה, בטח לא בפלשתין.

* איפוק מירבי – ממשלת חמאס בעזה חותרת למקסימום הרוגים פלשתינאים בפרובוקציית ה"שיבה". ישראל חותרת למזער את הצלחת הניסיון הזה. לכן, בצדק, צה"ל נוהג באיפוק מרבי. ובהצלחה – עובדה שרק 16 נהרגו באירועי יום שישי.

* אופוזיציה אחראית – לנוכח פרובוקציית ה"שיבה", שמנהיגיה אינם מסתירים בנאומיהם את מהותה – שלילת קיומה של ישראל, ואל מול המתקפה הדיפלומטית נגד ישראל בעולם בעקבותיה, מצופה מן האופוזיציה לגלות אחריות לאומית, ולהתייצב באופן חד משמעי לצד הממשלה וצה"ל. על האופוזיציה להבהיר, שעם כל חילוקי הדעות והביקורת בנושאים רבים, בסוגיה הלאומית הבסיסית הזאת אין קואליציה ואופוזיציה, אלא אחדות לאומית מלאה. עד כה האופוזיציה ממלאת פיה מים ומהססת לנהוג באחריות המתבקשת.

* חפים מפשע – תמר זנדברג יצאה נגד הרג חפים מפשע. היא צודקת. גם אני נגד הרג חפים מפשע. אבל היא אמרה את הדברים בהקשר של פרובוקציית ה"שיבה". כיוון שבפרובוקציה הזאת לא נשרט אף "חף מפשע", הרי שדבריה אינם אלא משת"פיוּת עם התעמולה האנטי ישראלית של חמאס.

* רהביליטציה – האם מתקפת הצביעות המתחסדת של זנדברג, שקראה לחקור את האירועים ברצועת עזה, תעזור לה לקבל רהביליטציה ב"שמאל" הקיצוני על כך שנועצה בקלוגהאפט?

* אקיבוש והצדק – קרולינה לנדסמן פירסמה בשוקניה פשקוויל תמיכה בלתי מסויג ב"צעדת השיבה". "צעדת השיבה שמתחילה היום היא צעד ענק במאבק הפלסטיני. כל מי שחרד לעתיד המדינה ולגורל שני העמים מוכרח לשמוח עליה."
למה מוכרח לשמוח? כי היא "האיום האימתי על המשך הכיבוש." והפשקוויל מסתיים במילים: "במאבק בלתי מזוין יתרונה הצבאי של ישראל עשוי להיות לה לרועץ, שכן לא החזק אלא הצודק מנצח."
כאשר היא מדברת על איום על המשך הכיבוש, על איזה כיבוש היא מדברת? הרי מדובר בתושבי עזה, שממנה ישראל נסוגה לחלוטין לפני 13 שנה, הצועדים אל עבר ישראל שבתוך הקו הירוק, בשם ה"שיבה". כלומר, כאשר היא מדברת על "הכיבוש", כוונתה לישראל הקטנה, שבתוך הקו הירוק. וכשהיא מפנטזת על "האיום על המשך הכיבוש", זו פנטזיה על איום על המשך קיומה של המדינה. ולזה בדיוק היא מתכוונת כשהיא מדברת על ניצחון הצדק.

* הצבוע – אבו מאזן מנסה להרעיב, להצמיא ולהחשיך את רצועת עזה וזומם משבר הומניטרי ברצועה, שישרת את האינטרס הפוליטי שלו. אבל כאשר יש הזדמנות לחגיגה, הצבוע הזה מכריז על יום אבל על ההרוגים באירועים בגבול עזה.

* מודה ועוזב – בתקופת המאבק על הגולן, בשנות התשעים, חבריי ואני בקיבוצי הגולן ניהלנו מינִי-מאבק בתוך התנועה הקיבוצית. ידענו שהשפעתה של התנועה הקיבוצית מועטה, אז מה היה הטעם בהשקעת האנרגיה הזאת? בעבורי היה זה מאבק על דמותה המוסרית של תנועתי – התנועה הקיבוצית, על דרכה ועל פרצופה. ראיתי בהפניית עורף להתיישבות בגולן אובדן דרך.
הנהגת התנועה פסחה על שתי הסעיפים. היא היתה קרועה בין הנאמנות ל"המפלגה", ומנהיגיה לבין המחויבות אלינו, שבשמה, בשם האידיאולוגיה שלה, בשם החינוך שלה, יישבנו את הגולן. הניצים בתק"ם, שהיו אוהדי ההתיישבות בגולן המובהקים, היו גם הפעילים ביותר במחנה רבין במפלגת העבודה, והם היו חצויים בדיסוננס של נאמנות.
התק"ם לא הביעה תמיכה בנסיגה אך גם לא יצאה נגדה. היא הסתבכה בסבך ניסוחים פתלתלים, על המחויבות שלנו גם לשלום וגם להתיישבות, ועל כך שליבנו עם תושבי הגולן וכד'. היו מעטים בין ראשי התנועה שהתייצבו באופן חד משמעי לצדנו, ובראשם דובי הלמן, שבחלק מן התקופה כיהן כמזכיר התק"ם. מצד שני, היו בודדים שהביעו תמיכה חד משמעית בנסיגה מהגולן.
הבולט בין התומכים בנסיגה היה יגאל צחור, אז יו"ר הוועדה הרעיונות פוליטית של התק"ם ופעיל מרכזי במפלגת העבודה. צחור היה מן היונים המובהקות בתנועה. היו בינו לביני ויכוחים מרים מעל דפי העיתונות הקיבוצית ובכינוסי התנועה.
אני זוכר ישיבה של מזכירות התק"ם, בשיא המאבק בתקופת ברק, שאותה יזמנו ואליה הוזמנתי כנציג קיבוצי הגולן. היה זה ניסיון נוסף, ששוב לא עלה יפה, לרתום את התנועה למאבק על הגולן. באותו דיון התפתח עימות חריף בין יגאל לביני. במהלך הישיבה הוא קרא קטע מתוך נאום של רבין בכנסת, בזמן שביתת הרעב ששבתנו בגמלא, שבו רבין פנה אלינו אישית ואף קרא בשמותינו ("אליך יהודה, אלייך דרורה, אליך אורי") עם המסר שלמעננו הוא עושה הכול כדי למנוע מלחמה. באותם ימים, 4 שנים אחרי הרצח, ציטוט מדברי רבין היה כציטוט מכתבי הקודש.
השבוע התפרסם מאמר של יגאל צחור ב"ידיעות הקיבוץ", לכבוד הענקת פרס ישראל ליהודה הראל. המאמר נפתח במילים הללו: "שמחתי לשמוע על ההחלטה להעניק ליהודה הראל את פרס ישראל." ופסקת הסיום: "הוויכוח על הגולן נמשך עוד שנים רבות, בתוך כך ויכוח נוקב בין ראש הממשלה יצחק רבין למתיישבי רמת הגולן. בראש המאבק עמד יהודה הראל. כיום, במבט לאחור, חייבים להודות שאכן צדקו יהודה הראל ומתיישבי רמת הגולן."
כותרת המאמר: "יהודה הראל והמתיישבים צדקו."
התקשרתי ליגאל, בירכתי אותו ושיבחתי אותו על דבריו. "רק חמור אינו משנה את דעתו," השיב יגאל והוסיף: "כתבתי את הדברים בכיף."
במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

* בין כתב אישום לפסק דין – אם בית המשפט היה מרשיע את אלון חסן, האם כל אוהדי נתניהו שקפצו כמוצאי שלל רב על ה"הוכחה" שהמשטרה והפרקליטות תופרים תיקים ורודפים אנשים, והנה מקרה חסן מוכיח שאצל נתניהו "לא יהיה כלום כי לא היה כלום כי אין כלום חרוסת מרור הם עוד יחקרו גם את קאיה באזהרה" – היו רואים בכך הוכחה שנתניהו אשם?
מה הקשר? אם בית המשפט מזכה נאשם, יש בכך כדי להטיל דופי בפרקליטות? אם כך, למה יש הפרדה בין מי שמגיש כתב אישום למי ששופט ומכריע? אם כל כתבי האישום היו מניבים הרשעה – אז היינו צריכים להיות מודאגים. הפרקליטות מגישה כתב אישום על פי הראיות והאופן שבו היא מנתחת אותן. בית המשפט מכריע על פי אותן ראיות, על פי הניתוח שלו. הוא הערכאה הקובעת, שיקול הדעת שלו רחב יותר.
יש סיכוי סביר שהפרקליטות תערער על פסק הדין של חסן. אם הערעור יתקבל, יש בכך כדי להטיל דופי בפסק הדין שהתקבל היום? אם הערעור על חסן יתקבל, פירוש הדבר ש"ביבי אשם" בחשדות נגדו?
כמה אפשר להיות מגוחכים, בדקלום דפי המסרים הללו?

* נערת שליחויות – העימות על צביונו הממלכתי של טקס המשואות בהר הרצל אינו בין אדלשטיין למירי רגב. מירי רגב היא רק נערת שליחויות.

* תלונת הבל – הפנייה של סתיו שפיר ליועץ המשפטי לממשלה בעקבות הצילום של מירי רגב לקליפ של "הללויה", היא עוד ביטוי לגיחוך ולטמטום של המשפטפטיזציה. מה הקשר בין הצילום הזה ליועץ המשפטי? למה המשנה ליועץ המשפטי היתה צריכה לבזבז 5 דקות יקרות מזמנה כדי להדוף את ההבל הזה, לשחוק את מקשי מקלדתה על החרְטה הזאת ולבזבז נייר ודיו על הקשקוש הזה?
ומה יצא מזה? אמרו עוד כמה פעמים (מיותרות) את השם סתיו שפיר, ואילו מירי רגב יצאה גדולה.
והרי יש בהחלט מקום לביקורת על המגלומניה של מירי רגב, על הידחפותה הפאתטית לקליפ הזה, גם לקליפ הזה, על כל ה"שכונה" שבה היא מנהלת את חגיגות שנת השבעים למדינה. זו ביקורת ציבורית, נורמטיבית. חברת כנסת, כנציגת ציבור, היא האדם המתאים למתוח את הביקורת הזאת. אבל כנראה שביקורת נורמטיבית קטנה על סתיו שפיר. היא צריכה להוכיח שהיא "עשיתי עשיתי עשיתי," לא מספיק לבקר, צריך לרוץ ליועמ"ש. טוב שלא הטרידה את היומנאי בתחנת המשטרה הקרובה עם תלונה נגד רגב.

* כהנא חי – פרשת זנדברגייט עוררה ויכוח ער ב"הארץ" סביב השאלה האם הביקורת עליה "טהרנית" או עניינית. פסק גדעון לוי, חלון הראווה הבינלאומי של דבוקת שוקן: "לשמאל הציוני יש בעייה מבנית, כמעט מוּלדת: הסתירה הנוראה בין השמאל לציונות... הם רוצים להישאר ציונים. וזה לא הולך. אוקסימורון."
כהנא לא היה מנסח זאת טוב יותר.

* קפוצי תחת – הפרודיה של בנט ושקד על מערכוני "כמעט שבת שלום" של ראובן ואסתי ב"ארץ נהדרת" – מעולה. הצחיקה אותי מאוד. וכך, את כל מי שיצא לי לדבר איתו על הפרודיה, בלי קשר לדעותיו הפוליטיות. שקד, לא רק יפה (אני מקווה שמותר לומר זאת, בימינו) אלא ממש כישרון מבוזבז.
את רוגל אלפר זה לא הצחיק. לא הצחיק עד כדי כך שהוא טרח להקדיש פשקוויל שלם למערכון. ולמה זה לא מצחיק? "הפשיזם וההדתה" וכו'. אבל זה בסך הכל "העתק הדבק" מן הפשקוויל של אתמול, של שלשום, של השבוע שעבר ושל לפני שבועיים. זה לא מסביר, למה זה לא מצחיק את אלפר.
הסיבה היא אחרת – פשוט כי הוא קפוץ תחת.
אריאנה מלמד דווקא כתבה שהמערכון מצחיק. אבל... "ברגע ששני פוליטיקאים רבי עוצמה ואשכנזים בוחרים לחקות דווקא את הזוג הזה, כשבנט מדגיש מבטא ושקד מתפקדת מצוין במנגינת הדיבור – ניחוח כבד ולא נעים של גזענות עולה מהבחירה... הם ההיפך הגמור מהדימוי העצמי והפרקטיקה של הציונות הדתית האשכנזית אותה מבקש בנט להוביל. אסתי וראובן, על שלל נוהגיהם המשונים, לא יכולים להתפלל יחד עם נפתלי בנט בבית הכנסת שלו ברעננה."
אז אמנם אותה המערכון הצחיק, אבל גם היא קפוצת תחת.
אגב, שקד היא "אשכנזיה" ממוצא עיראקי, אם זה רלוונטי למישהו, אבל לא ניתן לעובדות לקלקל שנאה טובה.

* ושולח אלף נשיקות – אריאל זילבר יופיע בפסח בפסטיבל "שיר השירים" בקצרין. לקראת הופעתו הוא התראיין ל"שישי בגולן". בראיון עימו אמר זילבר: "אני זוכר טוב את ההופעה הראשונה בקיבוץ אורטל שבגולן, שבו שרתי עם להקת 'תמוז' את 'רוצי שמוליק' בהופעת בכורה ומשם זה התפשט כמו אש בשדה קוצים."
סיפור יפה. יש בו רק בעייה כרונולוגית. להקת "תמוז" התפרקה ב-1976. השיר "רוצי שמוליק" הוא מ-1976. קיבוץ אורטל עלה לקרקע ב-1978.
איך אני מסביר את הטעות? ב-1983 היתה לאריאל זילבר הופעה מוצלחת מאוד, בלתי נשכחת, באורטל. אני הייתי אז בצבא, לא הייתי בהופעה, אך שמעתי עליה כל כך הרבה, לאורך שנים, עד שנדמה לי שהייתי בה.
כנראה שגם לזילבר זו היתה חוויה מיוחדת במינה, ולכן נצמדה אליה בזיכרונו הבכורה של "רוצי שמוליק".

* ביד הלשון: חנוך לנער על פי דרכו – אחד העקרונות הפדגוגיים של סדר פסח, שעיקרו אירוע פדגוגי – "והגדת לבנך", החובה להנחיל מאב לבנו את סיפור יציאת מצרים, הוא "חנוך לנער על פי דרכו."
זאת משמעות סיפור ארבעת הבנים. כל בן הוא שונה, ויש למצוא את הדרך המתאימה לאישיותו, להנחיל לו את סיפור יציאת מצרים. גם לבן שאינו יודע לשאול, כלומר זה שכלום לא מעניין אותו.
ארבע הקושיות הן לכאורה היפוכו של העיקרון הזה – הקושיות מוכתבות מראש. אולם במסכת פסחים במשנה, שהיא הוראות ההפעלה של הסדר, נאמר בפירוש שהילד שואל את אביו, ורק "אם אין דעת בילד" יש ללמד אותו את הקושיות, כמעין תוכנת גיבוי למוגבלים.
הביטוי "חנוך לנער על פי דרכו" לקוח ממשלי, פרק כ"ב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה."
אורי הייטנר