ההחלטה להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים בתחום החינוך למרים פרץ, ששכלה את שני בניה, עוררה סערה ציבורית והתנגדות.
אני מתאפק לא להביע את דעתי על גילויי חוסר הכבוד והנימוס, שלא לדבר בוז ושנאה כלפי פרץ, מצד חלק מן המבקרים, אלא אתמקד בביקורת עצמה.
הביקורת התחלקה לשתי טענות. טענה אחת מבוטאת בביטויים "דת השכול", "חג הקורבן", "תרבות המוות", כלומר הטיעון שהפרס מבטא אידיאולוגיה המעודדת מוות ומקדשת קורבן.
הטענה השניה היא פוליטית, המאשימה את נפתלי בנט בכך שהוא מחדיר לחברה הישראלית תרבות חדשה.
את הטענה הפוליטית יפריכו ללא קושי הציטוטים שאביא. הטענה העקרונית, היא נגד אתוס הגבורה וההקרבה מימי טרומפלדור ועד ימינו.
ב-1976 קיבלה רבקה גובר פרס ישראל על מפעל חיים בתחום קליטת העלייה. גובר שכלה את שני בניה, אפרים וצבי, במלחמת השחרור. בן גוריון העניק לה את התואר "אם הבנים", כסמל לאומי של אם שאיבדה את היקר מכול, אך לא שקעה ביגונה, אלא נרתמה למשימה לאומית ציונית, במקרה זה קליטת העליה והקמת חבל לכיש (אותו מפעל ציוני אדיר, שעסקני פוליטיקה עדתית משמיצים ב"שיחַדש").
המקרה של מרים פרץ דומה. גם היא מתמודדת עם יגונה במפעל חיים לאומי – חינוך לאהבת ישראל, לחיזוק הרוח היהודית ציונית ולשירות משמעותי בצה"ל.
אין כאן שמץ של "דת השכול" או האדרת המוות. יש כאן הוקרה של החברה הישראלית לגבורת האימהות, שאיבדו את ילדיהן בהגנה על קיומנו, מתוך הכרה בהכרח האין ברירה.
גבורת האימהות באה לידי ביטוי בספרות העברית. בשירו "הנה תמו יום קרב וערבו", מספר אלתרמן על נפילתו בגיבורים של שאול המלך. רץ הגיע לבשר את הבשורה המרה לאימו של שאול, והיא הגיבה כך:

אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.

ומוסיף המשורר:

כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד,
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.

השיר נכתב על שאול המלך, אך כוּוַן לימינו. הוא הצדיע לגבורת האימהות, המבינות את ההכרח, ונוטלות אחריות על המשך הדרך.

וכך תיאר רפאל קלצ'קין בשירו "בערבות הנגב", שהוא גרסה (לא תרגום) לשיר פרטיזנים רוסי, את תגובת האם הזקנה כאשר קיבלה את הבשורה על נפילת בנה השני:

הֲלוּמַת עַצֶּבֶת וְיָגוֹן נוֹרָא,
אֵם זְקֵנָה נִצֶּבֶת וְנוֹשֵׂאת דְּבָרָהּ,
הַדִּמְעָה נִגֶּרֶת מֵעֵינֵי אִמְּךָ,
בָּא כַּדּוּר עוֹפֶרֶת וַיְפַלַּח לִבְּךָ.

אֶת בְּכוֹרִי שָׁכַלְתִּי בִּמְצוּלוֹת הַיָּם,
וְאוֹתְךָ גִּדַּלְתִּי לְמָגֵן הָעָם.
הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּנוּ בְּיַתְמוּת וּשְׁכוֹל,
הֵם לֹא יַעַקְרוּנוּ, בְּנִי, לַמְרוֹת הַכֹּל.

דבריה של האם חיזקו את רוח הלוחמים:

אָז צָעַד קָדִימָה נַעַר גְּבַהּ-קוֹמָה,
וְיֹאמַר לָהּ – "אִמָּא, אַל לָךְ בְּדִמְעָה!
בַּחוּרֵינוּ, אִמָּא, בִּימֵי פְּקֻדָּה,
מוּל שׂוֹנְאֵינוּ, אִמָּא, כְּחוֹמַת פְּלָדָה.

מוּל שׁוֹדֵד וּמֶלֶךְ צְמֵא-דָּמִים עוֹיֵן,
תְּנִינִי וְאֶהְיֶה לָךְ אָנֹכִי לְבֵן."
בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב הוּא לָחַץ יָדָהּ,
אִם תִּרְצוּ, חֶבְרַיָּה, אֵין זוֹ אַגָּדָה!

גבורת האימהות אינה רק של אימהות ללוחמים במלחמה, אלא גם לאימהות שחיות לאורך גבולות מדממים, ומקימות בנחישות את בתיהן, משפחותיהן וקהילתן.
ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, התכנס הוועד הפועל של תנועת הקיבוץ הארצי – התנועה הקיבוצית של "השומר הצעיר", לכינוס הזדהות עם קיבוצי התנועה בעמק החולה, על עמידת הגבורה המופתית שלהם במשך 19 שנים, תחת תותחי ורובי האוייב הסורי התוקפן, שהפך את חייהם לסיוט מתמשך.
חברי הוועה"פ פתחו את ביקורם בסיור במוצבים הסוריים בגולן. הם הזדעזעו עד עמקי נשמתם למראה בתי החברים ובתי הילדים של הקיבוצים, על כוונות הירי של האויב הסורי. הם המשיכו בסיור בקיבוצי התנועה דן, שמיר, עמיר ולהבות הבשן, שם נערכה הישיבה.
את הישיבה פתח חבר הקיבוץ, ההיסטוריון והמחנך דוד זית, שבירך את באי הישיבה בשם קיבוצי הגליל העליון. בדבריו הוא מנה את הגורמים שאִפְשרו ליישובים את יכולת העמידה בשנות הסבל והאימה.
הגורם הראשון הוא גבורה האימהות: "הראשון, נחבא אל מלאכתו האפורה ונושא בה בסבלות ובדבקות ראויות להוקרה. חברים, אני חושב ברגע זה בעיקר על החברות הוותיקות בקיבוצי הגבול הסורי. כולנו יודעים היום מהי גבורת יחידים בשעת מבחן עליון; ואילו למעשה החברות, האימהות, המטפלות אין שם ואין תקדים. מה פירושה של אֵימה מתמדת, מחלחלת עד למעמקי החוויה של חרדה, בה מתנסה כל אם במקומותינו לגורל פרי בטנה בן יום, בן חודש ובן שנה, והוא חייל קטן בגבול פרוץ ומפורז? מה שם נקרא לאותו שקט עילאי של מטפלת אלמונית, המלווה את שישייתה אל המקלט, והמשרה בתוכו לשעות וליממות ארוכות הרגשת בית ואפילו שמחה? ואלה החברות המופקדות על המטבח, שמעולם לא הכזיבו, והגישו ארוחה חמה גם בחדר אוכל שהופגז וגם בעת הקרב ממש."

דברי הבלע והבוז על "דת השכול" ו"תרבות המוות" הם אמירה פוליטית היוצאת נגד המאבק של מדינת ישראל על קיומה. כמובן, שאותם אנשים מתנערים מאמת האין ברירה.
אבל בעימות הנוכחי, כאשר מרצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה, יוצאים הפלשתינאים ל"כיבוש" הצד הישראלי של הקו הירוק ובפיהם טענת "זכות" ה"שיבה", כלומר הזכות להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, רק שרלטן יכחיש את אמת האין ברירה.

2. צרור הערות 4.4.18

* לא מנהיג – אם מישהו היה זקוק להוכחה שנתניהו אינו מנהיג, הוא קיבל אותה בהתקפלותו המבישה ממתווה מבקשי המקלט. נתניהו קיבל החלטה נכונה, המשרתת את האינטרס הלאומי. כשהוא ראה שהחיילים שלו, הלוחמים למענו נגד שלטון החוק, אינם איתו, הוא התקפל כמו נמושה.

* הפתרון הראוי – כאשר נתניהו ראוי לשבח – אני משבח אותו בשמחה ובחפץ לב. כך כתבתי בדף הפייסבוק שלי זמן קצר לאחר מסיבת העיתונאים שבה הכריז על מתווה מבקשי המקלט:
"ראש הממשלה נתניהו ראוי לשבח על הפתרון הראוי לבעיית מבקשי המקלט, בעקבות ההסכם עם האו"ם. ראוי להתייצב לצדו ולחזק אותו מול המתקפות מימין.
זהו פתרון אחראי, מאוזן, הוגן ואנושי, העונה על האינטרסים הדמוגרפיים של ישראל ועל המחויבות הבינלאומית והאנושית בנושא הפליטים.
היו לא מעט שגיאות בדרך, אך השורה התחתונה היא הקובעת, ומקבל ההחלטה הוא האחראי, ולכן הוא ראוי לשבח.
הצעד החשוב ביותר בסוגיה היה הקמת הגדר לאורך גבול מצרים. זהו אחד ההישגים החשובים של ממשלת נתניהו. הגדר עצרה את האיום הדמוגרפי של שטף מסתננים המוני. מרגע שנבנתה הגדר, לא היה עוד איום דמוגרפי ונכון היה לגבש מדיניות הגירה ברוח הפתרון שנמצא. חבל על השגיאות שבדרך, אבל התוצאה – טובה.
מה שחשוב הוא שאכן, המהגרים יפוזרו ברחבי הארץ ויתבצע שיקום דרום ת"א."

... כל כך חבל שפרץ המנהיגות המפתיע החזיק מעמד שש שעות.

* גם זה סוג של מנהיגות – חז"ל הורו לנו ש"בעקבות משיחא... פני הדור כפני הכלב" (סוטה מ"ט ב), "דור שבן דוד בא... פני הדור כפני הכלב" (סנהדרין צ"ז א). מה פירוש "פני הדור כפני הכלב"?
יש אומרים, כמו הכלב שרץ קדימה לפני בעליו, כאילו הוא המוביל, אבל כל הזמן מביט אחורה לראות להיכן בעליו פונים. כך ראשי העם, המנהיגים – במקום להוביל את העם ולהצעיד אותם קדימה, מביטים אחורה אל העם לראות לאן הוא פונה. במקום להוביל, הם מוּבלים.

* בנזיד אתרוגים – נתניהו השיג הישג מדיני וחברתי מרשים בהסכם עם האו"ם ובמתווה מבקשי המקלט. המתווה הזה עונה על האינטרס הישראלי. אין מי שיודע זאת טוב מנתניהו. אבל הוא מכר את האינטרס הלאומי בנזיד אתרוגים.

* והרי התחזית – להערכתי, זה התמרון החדש של נתניהו בנושא מבקשי המקלט: הוא יילך במודע למתווה בלתי חוקי, מתוך ידיעה ורצון שהוא יידחה בבג"ץ, וכך הוא "ייאלץ" לחזור למתווה הטוב אליו הגיע עם האו"ם. על הדרך, הוא ישלהב יצרים בהסתה נגד מערכת המשפט ובג"ץ.

* אמינות – נתניהו טוען שהקרן החדשה סיכלה את ההסכם עם רואנדה. אבל רק אתמול הוא טען שההסכם עם האו"ם טוב יותר מן ההסכם עם רואנדה, בין השאר כי במתווה הזה יגורשו 2,000 מסתננים יותר מאשר בהסכם הקודם.

* המפויס – כאשר ארדואן מאשים את ישראל ב"טבח", נשאלת השאלה האם פשקוויל השטנה של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, שהשתמש באותה מילה בעלילת הדם נגד ישראל, כבר תורגם לטורקית.
כזכור, כדי לפייס את ארדואן, ישראל התנצלה בפניו על התוקפנות שהפעיל נגדה במשט הטרור, ושילמה פיצויים למשפחות המחבלים ששלח.

* אופוזיציה פטריוטית – אבי גבאי ראוי לשבח על העמדה החד משמעית והנחרצת שהביע בנושא פרובוקציית ה"שיבה" והגיבוי המלא לצה"ל (חבל רק שהוא התמהמה 48 שעות). בדבריו הוא הראה מהי אופוזיציה אחראית ופטריוטית, כלומר היפוכה של מר"צ.

* הרגל שנעשה לטבע – העובדה שהאויב הפלשתינאי ממקד את מאבקו ב"זכות" ה"שיבה", כלומר אינו מסתפק במדינה לצד ישראל, אלא מתעקש להטביע במיליוני פלשתינאים את מדינת ישראל כדי לשים קץ לקיומה, מחייבת את המצדדים ב"פתרון שתי המדינות" לחשיבה מחדש על הפרדיגמה שלהם, לחיפוש פתרונות חלופיים, יצירתיים יותר, מחוץ לקופסה.
אך מי שמתעקשים לדבוק בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים" – מן הראוי שיהיו הראשונים לצאת בכל תוקף נגד מאבק ה"שיבה"; נגד עצם הרעיון ונגד הפרובוקציה בגבול עזה. מן הראוי היה, שהם יהיו הראשונים לתת גיבוי מלא לחיילי צה"ל שעומדים על כך שהגבול שאליו נסוגונו בהתנתקות, כלומר קווי 49' – החלום הרטוב שלהם, הוא קו אדום.
אז למה הם אינם נוהגים כך? למה פשקוויל המערכת של "הארץ" מגן על הפלשתינאים ותוקף את ישראל? למה תמר זנדברג, מוסי רז ואנשי מרצ תוקפים את צה"ל ודורשים לפתוח בחקירה הזויה? למה מנכ"ל "בצלם" מפרסם ב-ynet פשקוויל בלע נגד ישראל?
כי התייצבותם לצד האוייב ונגד מדינתם היא הרגל שהפך לטבע.

* הזכות לומר דברי בלע – הדברים שכתב קובי מידן הם דברי בלע מרושעים ומטומטמים. אבל ישראל היא דמוקרטיה ליברלית, שחופש הביטוי הוא יסוד מוסד בה, ובמדינה כזו מותר לאזרח לומר ולכתוב דברי בלע מרושעים ומטומטמים. הזכות הזאת נתונה גם לשדרי רדיו.
מידן לא אמר את דברי הבלע המרושעים והמטומטמים שלו למיקרופון של גל"צ, אלא כתב אותם באופן פרטי.
מלכתחילה, לא האמנתי שמידן יפוטר, אבל עצם העובדה ששר הביטחון ניסה להלך עליו אימים באיומי פיטורין (ספק אם הוא מוסמך לכך, ואם כן – יש לשנות את החוק כך שהסמכות הזאת תישלל ממנו) היא מקארתיזם לשמו.

* שורשים – במלאת 140 שנה להקמת פתח תקווה, אם המושבות, מפרסם משרד החקלאות זמרירים על 70 שנות חקלאות בישראל...

* ביד הלשון: גן השלושה – שמו העברי של הסח'נה, הגן הלאומי ובו בריכת המים החמים בעמק המעיינות, הוא גן השלושה.
מיהם השלושה המונצחים במקום? חיים שטורמן וחבריו דוד מוסנזון ואהרון אתקין, שנפלו במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, 1936-1939, עת עלו על מוקש במהלך סיור לאיתור קרקעות להתיישבות הקבע של קבוצת מעוז (ששינתה את שמה למעוז חיים, על שמו של חיים שטורמן).
השם הערבי סח'נה, פירושו – החמה, בשל המים החמים של הבריכה.
אורי הייטנר