על "אהבתה של גברת רוטשילד"

מאת שרה אהרוני

ידיעות אחרונות 2015, 429 עמ'

את "אהבתה של גברת רוטשילד" קראתי לפני שנה, ורשמתי לעצמי רשימות, כדי שלא אתבלבל בתוכנם של ים הספרים שאני קורא. לא חשבתי לכתוב עליו רשימה, היות שמדובר ברב-מכר שרבים גמרו עליו את ההלל (טל ליברגל-קדר, רותי זוארץ, לי יניני ועוד) – מה כבר אוכל להוסיף?

ב-22.3.2018 התקיים פסטיבל סופרים וספרים בטבעון, ושם נשאה הסופרת דברים מעניינים על ארבעת הרומנים שלה, ואז עלה בדעתי שכדאי לחזור לרשימותיי על הספר, ואולי אף להסתייע בהצצה נוספת בו, שמא אצליח בכל זאת לומר דברים נוספים על הנ"ל.

קודם כול צריך לחזור ולשבח את ההשקעה האדירה שהשקיעה הסופרת ברומן היסטורי זה. מדובר על קורותיה של גוטל, רעייתו של אבי השושלת הרוטשילדים מימי נעוריה, כאשר אביה החלפן העניק לבת החמש-עשרה (שנת 1768) במתנה מחברת, שבה היא כתבה את יומנה – עד שהגיעה לגיל 96 (שנת 1849), כברת דרך היסטורית של 81 שנים!

לכך יש להוסיף את ההסתעפות חובקת עולם של משפחת רוטשילד – גוטל שילדה 19 ילדים, שמהם נותרו 10 – 5 בנים ו-5 בנות. הבנים המשיכו את המעשים הפיננסיים של פירמת רוטשילד בפרנקפורט, פאריז, וינה, נאפולי, לונדון, כשגוטל, יציר עטה של הסופרת שלנו, מקפידה לפרט את נישואי ילדיה ונכדיה, כשהאחדות שמאיר-אמשל רוטשילד, אבי השושלת, מצווה עליהם, אחדות שבאה לידי ביטוי גם בנישואין בתוך המשפחה. מדובר בתקופה רבת אירועים היסטוריים, שהמחברת "שוחה" בהם כמו דג במים: התרגום של משה מנדלסון שנתקל בהתנגדות עזה של העולם הרבני; כתב הסובלנות של הקיסר יוסף השני, המהפכה הצרפתית, ועריפת ראשיהם של לואי ה-16, ושל רעייתו מארי אנטואנט (גוטל שאהדה אותה – מתאבלת עליה), פלישת הצרפתים לפרנקפורט והדיפתם, עלייתו של נפוליאון בונפרטה וכיבושיו, הברית בין הצאר אלכסנדר ונפוליאון, והפלישה של נפוליאון לרוסיה וקרב בורודינו. הקרבות בין הצרפתים לאנגלים, התפרקותה של הקיסרות הרומית הקדושה וכו'

לכך יש להוסיף את ההתפתלויות הבלתי נגמרות של העסקאות הפיננסיות של הרוטשילדים, המנצלים את התמורות בעולם הפוליטי להגדלת עושרם עד שהפכו לאימפריה פיננסית. מעולם לא עסקתי במסחר, ומעולם לא הצלחתי להבין את המהלכים הפיננסיים המופיעים בעיתונות הכלכלית, לכן אני מודה שהיה לי ממש קשה לעקוב אחרי הסקירה המפורטת של מהלכים אלה בספר שלפנינו – זה לא מונע ממני מלהתפעל על כך שהסופרת לקחה על עצמה את העול הזה, ועוד לשים את הדברים בין דפי יומנה של גוטל, אישה שהיא עצמה לא עסקה במסחר, ואף הסתייגה כאשר נראה לה שהעסקים של בעלה ובניה גובלים בעורמה ובנכלולים (שבלעדיהם עולם המסחר, כנראה, איננו יכול להתקיים).

הקורא חייב לקרוא היטב את שכתב המהדיר בעמוד הקרדיטים: "אין לראות בספר זה שחזור נאמן של אירועים מציאותיים ו/או אנשים אלה, אלא יצירה בדיונית המוכתבת מערכים יצירתיים בלבד. הספר מערב פיסות מציאות עם דמיון ובדייה. אין קשר ישיר וכולל בין הדמויות בספר זה לבין המציאות."

ברוח הארה זאת יש להבין המון פרטים בתוך הספר, כגון עצם כתיבת היומן בשלוש מחברות (מחברת ראשונה, כאמור, ניתנה לה על ידי אביה). גוטל לא ידעה לקרוא גרמנית, וגם מאיר-אמשל לא שלט בשפה הזאת (עמ' 89), וכתב בה את מכתביו בשפה משובשת, ומן הסתם, היומנים היו אמורים להיות כתובים בגרמנית-יהודית (ז'רגון, שהיה מאוס על אימו של גתה וגם על המשכילים היהודים) באותיות עבריות. אבל יש להניח שבאמצע המאה ה-18 היהודים קיבלו את הנחיית חז"ל שאין ללמד נשים תורה, ובעצם אין ללמדן כלל חוץ משלוש המצוות הנשיות המסורתיות. זאת הסיבה, שלמרות כי הספרות העברית לא פסקה מעולם אחרי חתימת התלמוד, הנה נשים הופיעו על בימתה מאוחר מאוד: רחל מורפורגו (נצר למשפחת קסוטו) פירסמה שירים בתחילת המאה ה-19, דבורה ברון (שאביה הרב לימד אותה תורה) פרסמה סיפורים בתחילת המאה ה-20, ובעקבותיה המשוררת רחל והסופרת שושנה שבבו. מילא שגוטל מצטטת פסוקים מן התנ"ך ומדברי חז"ל ורמב"ם – אולי קלטו אוזניה מפי בעלה וילדיה שלמדו בחדר ובישיבה, אבל היא מצטטת את דבריו של קרל מרקס על העם היהודי שאלוהיו הוא הממון (עמ' 416-412), ואת שיריו של היינריך היינה (424-418). המחברת מתארת ביקור של כל אחד מן השניים בביתה של גוטל האלמנה ביודנגאסה, סמטת היהודים בפרנקפורט.

ולא רק זאת, יש בספר לא מעט גוזמאות, כגון שמאיר אמשל קרא את פסטלוצי, וולטר, רוסו, הרדר ומשה מנדלסון (עמ' 256); שגוטל, אשר לא יצאה מביתה בגטו, גם כאשר ילדיה הציעו לה ארמון מחוצה לו, ואשר לא ידעה לקרוא עיתון, יודעת לתאר בפרוטרוט את קרב וטרלו (עמ' 362), ואת עלילת הדם בדמשק (פברואר 1840), את מעורבותם של יעקב ג'יימס (בינתיים אציל בעל תואר בארון), של ליונל, בנו של נתן-נייתן (גם הוא בעל תואר בארון באנגליה), של משה מונטיפיורי ושל אדולף כרמיה להצלת היהודים המעונים (עמ' 405).

בניגוד למקובל בתרבות היוונית העתיקה, התנ"ך איננו מנדב מידע לקוראים באשר למחברי הכתובים, כביכול הדברים נכתבו מפי הגבורה. אשר על כן הנבואות המופיעות בעיקר בספרי נביאים ראשונים – אבל גם בספרים אחרים, כמו ספר דניאל – מתקיימות. מבט חודר מלמד את הקורא כי מדובר ב"נבואות בדיעבד", כלומר מישהו מאוחר מציג עצמו כנביא קדום שיודע, כביכול, מראש את העתיד. כאשר יש תיעוד – הנבואות לא מתקיימות (חולדה הנביאה חזתה סוף טוב למלך יאשיהו, אבל הוא נהרג על ידי פרעה נכה במגידו; ירמיהו מנבא סוף מר ליהויקים, אבל סופו היה מכובד למדיי, ולעומת זאת, הוא ניבא סוף טוב לצדקיהו, והוא נשבה על ידי נבוכדנצר, הרגו את בניו לעיניו, ואחר כך עיוורו אותו. ובכן, כשיש תיעוד אמין – הנבואות התנ"כיות אינן מתקיימות).

כנגד מה הבאתי את הפיסקה הנ"ל? כנגד השאיפה של סופרים לשים בפיהם של גיבורים יוצאי דופן עתידות, שהם בעצם "נבואות בדיעבד", כי הסופר הרי יודע מה קרה ב"עתיד" של הגיבור, כי עבורו זה כבר אירוע היסטורי.

מסתבר שגם שרה אהרוני נקטה בתכסיס הספרותי הזה: מאיר-אמשל, אהוב ונערץ עד בלי די על ידי גוטל, ועל ידי בניו, מושווה לנפוליאון שכובש ארצות, ואילו מאיר אמשל כובש אימפריה פיננסית (עמ' 273). הוא יודע לרחרח נכון את מצוקות השליטים ולצאת נשכר מהן, והוא גם מתואר כמי שמסוגל לנחש מחשבות (לדוגמה עמ' 62, 68, 201). הוא יודע מה כתוב במחברות של גוטל, ודורש ממנה להשמיד אותן כדי שלא ייחשפו סודות המסחר של המשפחה (עמ' 352), דבר שגוטל (הבדויה!) לא הספיקה לקיים לפני מותה בגיל 96 – עובדה – המחברת "מצאה" את המחברות המתוארכות בתיארוך עברי! מאיר-אמשל יודע לנבא את מפלת נפוליאון (עמ' 343, 362), מה שמניע את בניו לסייע דווקא לוולינגטון האנגלי נגד נפוליאון, ועל ידי כך לזכות בחסות המנצחים.

גם גוטל יודעת לנחש עתידות: היא מביטה בבנו בן השנתיים של יעקב-ג'יימס (הענף הפריסאי של רוטשילד), ששמו הוא אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (לעתיד – "הנדיב הידוע"), ומנבאה לו עוצמה כמו לסבו (עמ' 410); וכן, היא מנבאה את בואו של המטורף האנטישמי היטלר (לא מוזכר בשמו) שיביא פורענות על עם ישראל, וכי הפתרון לעם ישראל הוא לחזור למולדתו (עמ' 426). מעמסה כבדה מדי העמיסה המחברת על כתפיה הזקנות של גוטל בת ה-96.

המחברת מתארת בכישרון רב כיצד למרות האפלייה הזועקת לשמיים שנכפתה על יהודי פרנקפורט – מצליחים מאיר-אמשל ובניו להקים אימפריה פיננסית הפרושה על כל אירופה המרכזית והמערבית. מסתבר שלמרות רוח הקידמה שהגיעה לאירופה בעקבות המהפכה הצרפתית – יהודי פרנקפורט היו האחרונים לקבל זכויות אזרח (רק ב-1811; אז בניה של גוטל יוצאים מהגטו ומייחלים שגם אימם תעשה כן). 3000 נפשות נאלצו להצטופף בסמטה צרה שיועדה בתחילתה לכמאה נפשות. היתה חובה לאטום את החלונות המופנים אל מחוץ לגטו. הגטו היה נסגר בערב, וכל יהודי היה צריך "לתת כבוד" לכל נוצרי שנקלע בדרכו. בכניסה לגטו היה שלט שמבזה את היהודים, והם נאלצו לשלם מס מיוחד שנועד ליהודים בלבד. כל פנייה לקיסרות הרומית הקדושה לאפשר הרחבת הגטו – נענתה בנזיפה. מכתבי היהודים נפתחו על ידי הצנזורה, ועל כן הם נאלצו לשלוח מסרים בקודים, וכשהרשו להם לראות את המעטפות לפני שהמכתב עבר צנזורה, הם השתמשו בצבע המעטפות כדי לשלוח מסרים.

ברור שביקור יהודים בגנים היפים של פרנקפורט הם בבחינת פשע שעליו דנים למלקות ולמאסר. הגזירה הזאת בוטלה כאשר המיליציה של פרנקפורט אסרה והיכתה בטעות יהודי אזרח צרפת שהתיישב על אחד הספסלים בגן. בעקבות השערורייה שהמעשה הזה גרם – קיבלו יהודי פרנקפורט רשות להיכנס לגן הציבורי. בעקבות ההיתר הזה מביאה גוטל את אימה הזקנה לשם, ושתי הנשים האלו זוכות לנשום אוויר של חירות. הקטע הזה מתואר בספר בהמון רחשי לב, והוא ממש מרטיט ומרגש (עמ' 252-246).

בואם של הצרפתים, ואפילו השלטון שלהם בפרנקפורט, איננו מיטיב עם היהודים, קודם פצצה תועה גורמת לשריפה נוראה בגטו, ואחר כך הדוכס שממונה על ידי הצרפתים אינו מוכן להעניק להם זכויות אזרח כי קופתו ריקה, ואיננו יכול לוותר על המס המיוחד המוטל על היהודים. אדרבה, הצרפתים עצמם מגבירים את עול המיסים.

מאיר-אמשל ובניו מתמרנים בכל התמורות הפוליטיות במרכז אירופה ובמערבה. מאיר אמשל עולה בדרגות מיהודי חסות בגטו הצפוף, ושוליית בנקאי, לדרגת סוכן הלאנדגראף וילהלם מהאנאו, ולימים שליט הסן-קאסל. מאיר-אמשל מקבל רישיון מעבר משופט שלום, ונעשה ספק של צבא אוסטריה, וסוכן כתר של פרנץ השני, קיסר אוסטריה. הוא מקבל היתר לשאת נשק, פטור חלקי ממיסים, ואישור לתנועה חופשית. בניו אף זוכים לתארי אצולה (בארונים), למעמד של קונסולים ולקרובי ראשי השלטון והמלכים. גוטל ובניה, וכן יהודי פרנקפורט ושאר התפוצות, כמובן, השליטים שזוכים לסיוע פיננסי מהמשפחה – כולם גומרים על מאיר-אמשל את ההלל. כאמור, הוא מושווה אפילו לנפוליאון, אבל הסופרת מצביעה גם על חולשות אנושיות, וזה בעיקר בתיאור המחלות הנדבקות בו, שמביאות עליו את סופו בגיל 67.

מהשיחה של גוטל עם קרל מרקס, שהוזכרה לעיל, ומהצוואות של מאיר-אמשל ושל גוטל עצמה, נחשף סוד הצלחתה של משפחת רוטשילד: עבודה, חריצות, אחדות משפחתית, צדקה, דבקות בדת משה וישראל – כל זה מסוכם (כמעט!) בשלוש המילים המופיעות בלטינית על גב סמל המשפחה: Concordia-Integritas-Industria, לאמור – אחדות הרמונית, יושרה, חריצות. באשר למילה האמצעית ("יושרה")– מאיר אמשל עצמו, ובוודאי גוטל, היו מטילים ספק.

זהו רומן יפהפה, מרגש ומרבה דעת. העלילה המושמת בפיה של אישה שחוותה אירועים היסטוריים אדירים – מרתקת, והקורא יוכל להתוודע אל קורותיהם של אלה שעל שמם נקראים יישובים בארץ ישראל, כמו זיכרון יעקב, מזכרת בתיה, מאיר שפיה, בת שלמה, בנימינה, גבעת עדה, שדמות דבורה, פרדס חנה, וכן הרבה שדרות, רחובות ומוסדות ממשל ותרבות הנקראים על שמותיהם של בני משפחת רוטשילד, שזכות ענקית להם בתקומת העם היהודי בארצו. ולו רק על אזכור אישים אלה מגיע לסופרת יישר כוח גדול.

וכן, עוד דבר: שרה אהרוני מצליחה לתאר אהבה גדולה, הערכה הדדית, ואפילו הערצה, בין בני זוג, רגשות שהאריכו ימים עד זקנה ושיבה – כדי לכתוב כך, אני מניח שצריך לזכות בחוויות דומות.

משה גרנות