תקומת ישראל מתוך אפר השואה אל קוממיות לאומית היא תופעה שאין דומה לה בהיסטוריה האנושית. לצד התקומה הלאומית, מן הראוי שנזכור את ניצחונם האישי של שורדי השואה, שמתהום התחתיות, מתוך התופת הנוראה של השואה, עלו לא"י, שיקמו את חייהם, הקימו בית ומשפחה בישראל.
הם עלו לישראל, לחמו במלחמת השחרור ויש מהם שנפלו במלחמה. הם הקימו קיבוצים ומושבים לאורך הגבולות, בנגב ובגליל. חלקם יישבו את ערי מרכז הארץ, והיו שותפים לכינון הכלכלה והתרבות של מדינת ישראל הצעירה. הם היו שותפים מלאים לבניין הארץ והקמת המדינה, ולקליטת העלייה הגדולה של שנות החמישים
ועכשיו, בשִֹיחַדָשׁ התוקף לאחרונה את החברה הישראלית, הם הפכו לפתע ל... פריבילגים. ל"מופלים לטובה".
בסרטו התיעודי של חיים גורי, "המכה ה-81", תיאר מיכאל גולדמן גלעד עונש של 80 מלקות שוט שלקה מן הנאצים, ועמד בהן. לטענתו, המכה ה-81 הייתה האדישות שבה חבריו והוא התקבלו בארץ, לאחר עלייתם. גולדמן, קצין במשטרת ישראל, היה בין חוקריו של אדולף אייכמן, לאחר תפיסתו. משפט אייכמן והתהודה הציבורי שקיבל, שינו את היחס לשורדי השואה ולסיפור השואה, בחברה הישראלית.
כעת, לנוכח הגל העכור שפוליטיקת העדתיות יוצרת, אפשר לומר שהצגת העולים מאירופה, שורדי השואה, כקבוצה פריבילגית, היא המכה ה-82.
כשאבי, יוסי הייטנר, היה בן עשר, הוא גורש למחנה הריכוז טרנסיסטריה. שם הוא חווה את שנות נעוריו, שם הוא איבד את אחיו הבכור, האהוב, את סביו וסבתותיו ורבים מבני משפחתו. הוא עצמו לקה במחלת האולקוס, ממנה סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ לבד, כנער, בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, עלה לארץ עם הילדים והנערים היישר לקרבות מלחמת השחרור.
בהיותו חייל, חולה באולקוס, לא היה לו בית בישראל. בחופשות הוא נסע לישון אצל מכר זה או קרובת משפחה אחרת, שכבר עלו לישראל.
ובאמצע שנות החמישים, כשהוא בסך הכל 7 שנים בארץ, הוא ירד לנגב, לסייע לקליטת העלייה וללוות את מושבי העולים, כי זה היה צו השעה.
שם, בנגב, הוא פגש את אימי, רחל לבית מסר; אימי, שילדותה נעשקה בשנות השואה, שעד יומה האחרון סכרה את פיה, ורק אחרי מותה למדנו את מוראות ילדותה והסבל הנורא שחוותה. לאחר שנים אחדות במחנה עקורים בגרמניה היא עלתה עם הוריה לישראל, והתגוררה בבית ערבי נטוש, ללא גג, באָזוּר. שש שנים לאחר עלייתה, בעודה עולה חדשה, היא ירדה ללמד עברית את ילדי העולים במושבים בנגב.
הוריי היו בין מייסדי היישוב מבועים שבנגב, שם הקימו את משפחתנו, ותמיד ראו את ימיהם בנגב כתקופה היפה בחייהם.
אלה הם "הפריבילגים": מושא השנאה והקנאה של עסקני העדתיות חסרי הבושה.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 11.4.18

* כינוס חרום - הנשיא הסורי אסד ביצע טבח כימי, עוד טבח כימי, בו נרצחו מאות, עוד מאות, אזרחים סוריים. בתגובה, מועצת הביטחון תתכנס לגנות את ישראל על שהיא מונעת חדירת מחבלים לתחומה.

* שום הנחה ושום הקלה – אהוד אולמרט הגיש בקשה לביטול הרישום הפלילי שלו. בהמשך לקמפיין התקשורתי, נראה שהוא רוצה לחזור לחיים הפוליטיים.
אמנם דעתי, כפי שהבעתי פעמים רבות, היא שבלי קשר לצד המשפטי הפורמלי, לתוקף הרישום הפלילי ולקלון – איש ציבור שסרח וחטא בשחיתות ובוודאי בשחיתות קרימינלית כאולמרט, פסול מבחינה ציבורית ומוסרית למנהיגות. לצמיתות.
אבל אצלנו הרי מזלזלים בכל מה שאינו פלילי. ולכן, אין מקום לכל הנחה. אולמרט הוכיח בקמפיין שלו, שאין בו שמץ של חרטה על מעשיו. הוא מתבכיין ומיילל ומספר כל מיני תיאוריות קונספירציה מטורללות שהימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, התקשורת ובתי המשפט חברו נגדו כדי לתפור לו תיק ולסכל את השלום העולמי שהוא או-טו-טו הביא. הוא ממשיך להתגולל בשלטון החוק ובגורמי האכיפה, בשופטיו, בפרקליטות ובמבקר המדינה. הוא ממשיך להכפיש את מי שהיתה שפחתו החרופה במשך עשרות שנים וברגע שחשה שהוא נוטש אותה, סיפרה את האמת (או את חלקה) בהסכם עד מדינה. שום מילת התנצלות בפני הציבור הישראלי שבו הוא בגד במעשי השחיתות והשוחד שעשה.
אין עוד מקום לשום הנחה, לשום הקלה. הדרישות ממנהיג לאומי צריכות להיות גבוהות יותר מאשר מסתם עבריין פלילי. יש לנהוג בו על פי מידת הדין, ללא כל רחמים, ולא להתרשם מדמעות התנין המאוסות.
בימים האלה של מאבק בשחיתות השלטונית ובהסתה שלטונית נגד גורמי האכיפה, המסר כלפי אולמרט חייב להיות נוקשה, ברור וחד משמעי.

* החלקת דרכו לפוליטיקה – מלבד התנגדותי העקרונית לכל הקלה לעבריין המושחת אולמרט, במיוחד כיוון שלא הביע כל חרטה על מעשיו והוא ממשיך להטיל רפש בשלטון החוק, אני מתנגד לבקשתו מסיבה נוספת.
חנינה היא מידת הרחמים. שחרור אדם מהכלא, הוא ביטוי למידת הרחמים. כאשר אולמרט ישב בכלא וביקש חנינה, הייתה זו בקשה לנהוג בו במידת הרחמים. כזכור, הנשיא ריבלין דחה את בקשתו. אך אילו קיבל אותה, היתה זו החלטה לגיטימית, כיוון שזו מהות מוסד החנינה.
אולם היום אולמרט הוא אדם חופשי, מלבד מגבלה אחת – אסור לו עדיין לחזור לחיים הפוליטיים. בהקשר הזה, אין המדובר במידת הרחמים, בשחרור אדם אל החופש, אלא בהחלקת דרכו חזרה לפוליטיקה. קשה לי להאמין שריבלין יקבל את הבקשה, אך מכל מקום – היא אינה ראויה ואין לה שמץ של הצדקה.

[אהוד: ומה דעתך על אריה דרעי? מדוע הוא כן ואולמרט לא?]

* ביד הלשון: מכר את נשמתו לשטן – הביטוי הבזוי והנתעב ביותר של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא השוואתה הנואלת לנאצים. אלו טיעונים שאין טעם להתווכח איתם, להסביר את "ההבדל" (כי עצם הנכונות להשוואה היא כניסה למלכודת של המנוולים שמבצעים את ההשוואה חסרת השחר הזאת). הדרך היחידה היא פשוט לומר את האמת – כל השוואה כזאת היא סוג של הכחשת השואה, או לפחות גימודה.
ההשוואה הזאת נואלת במיוחד כאשר היא נעשית בידי יהודים, בידי ישראלים. לאחרונה, מככב בענף הזה דניאל בלטמן, שתחת כסות היותו היסטוריון וחוקר שואה, הוא מפרסם שוב ושוב בשוקניה פשקווילים המשווים את ישראל לנאצים.
בפשקוויל שפרסם ערב שביעי של פסח ב"הארץ", הוא האשים את נתניהו בכך ש"מכר את נשמתו לשטן," בשל החלטתו לבטל את ההסכם עם האו"ם בנושא מבקשי המקלט.
גם אני מתנגד לצעד הזה של נתניהו ותקפתי אותו בחריפות. אבל השימוש בלהג ההשוואה הנואלת הזאת, הוא שקרי וחמור. "כמה ימים לפני יום השואה, שבו זוכרים אנו את פליטי עמנו שלא מצאו מקום מבטחים להימלט אליו" בלה בלה בלה; דברי הבל וקשקשת.
הביטוי "מכר את נשמתו לשטן," נכנס לשיח הישראלי בפסק הדין במשפט קסטנר. ישראל קסטנר היה פעיל בהצלת יהודי הונגריה בזמן השואה. בראשית שנות החמישים, עת כיהן קסטנר כדובר משרד המשרד והתעשייה, פירסם מלכיאל גרינוולד, עולה תמהוני מהונגריה, עלונים שבהם האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים. בשל תפקידו של קסטנר כעובד מדינה, המדינה תבעה את גרינוולד לדין על הוצאת דיבה. תביעת הדיבה נדחתה, והשופט בנימין הלוי קבע בפסק דינו, ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן," כלומר לנאצים. בעקבות פסק הדין הזה קסטנר נרצח בידי מתנקשים קנאים, ולא זכה לראות את קבלת ערעורו, ברוב קולות, בבית המשפט העליון.
כל מי שמשתמש בביטוי "מכר את נשמתו לשטן," יודע במה המדובר, בוודאי היסטוריון כבלטמן. ולכן, נכון להגדיר את הפשקוויל שלו כסוג של הכחשת שואה, או לפחות גימודהּ. ניתן להגדיר את בלטמן כסוג של מכחיש השואה, או לפחות מגמדהּ.
מקור הביטוי, ממנו שאב הלוי את ההשראה, הוא אגדה המצויה בפולקלור של תרבויות שונות, שבה מוכר אדם את נפשו לשטן בחוזה הנחתם בדם. האגדה עומדת בבסיס מחזהו של גֵתֶה "פאוסט".
אורי הייטנר