על "בחיי (2) – קורות חייו של צבר מצוי"
מאת פוצ'ו
הוצאת לשון 2017, 302 עמ'
נדמה שפשוט לפצח את סוד הקסם של כתבי פוצ'ו, ואני מודה כי עד שקראתי את "בחיי 1" לא הייתי ממש "סגור" על העניין, ואז "ירד לי האסימון": לא רק ההומור ושפע מעשי קונדס, שפוצ'ו מתאר בכישרון, הם ששובים את הלב, אלא, ובעיקר – התחושה שהדברים נאמרים בכנות.
אבל על כך בהמשך.
ובכן, יש בספר המון קטעי הומור, אבל משובצים בו גם די הרבה קטעי יגון: זיכרון החברים שנפלו בקרבות שפוצ'ו השתתף בהם (בעיקר קרבות חרבת מחאז, עליהם כתב גם ס' יזהר), השכול של דויד מלץ ושל שלמה לביא מעין חרוד, סיפורו של יצחק גרינוולד (בנו של מלכיאל גרינוולד הידוע כמחולל משפט קסטנר), לוחם אצ"ל שנהרג בקרב, ואחותו העגמומית שהתאבדה. הבן של קיסילוב, הממונה על תקציבי הקיבוצים, שנהרג מפליטת כדור, וכן סיפוריהם מסמרי השיער של ניצולי השואה שבגרעין "הפולני" שהצטרף לקיבוץ נתיב הל"ה (שאגב את השם הזה הציע פוצ'ו לקיבוץ, ראו עמ' 81-80).
אבל בהחלט ההומור ומעשי הקונדס הם מרכיב עיקרי בספר הזה כמו גם בשאר ספריו של פוצ'ו. ידוע ששיחזור הומור נדון מראש לכישלון, אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, לכן אזכיר קצת מן המין הזה, אבל קודם אציין שמרבית ההומור הוא הומור עצמי שהמצע שלו הוא כישלונותיו של הדובר עצמו, כישלונות בתחום אהבה ובשדה הספרות. הומור עצמי עדיף תמיד על פני סאטירה על חסרונות הזולת, כגון מה שמכונה היום בשם "הומור עדות". בסיפור שלפנינו יש צעירים מכל העדות: יענקלה הוא ממוצא עיראקי; שבתאי ואריה סילווה בולגרים, נתן לוין ("פושקין") הרוסי מאוהב בטירוף באסתר אמרד התימנייה, והיא לא רוצה בו; יוסקה קאשי (אחיה של עליזה קאשי הזמרת) הוא פרסי; אדם (מילדי טהרן) והניה הם מפולין – ובין כולם שוררת אחוות לוחמים ואחוות חברי קיבוץ – הגם שהם ממש לא נמנעים מלעולל מעשי קונדס זה לזה.
אצל ההורים ההרחק העדתי משחק תפקיד ראשי בעלילה: אימא של פוצ'ו סופקת כפיים כשנודע לה שלאה מיוחס (הספרדייה!) היא חברתו של בנה.
הזכרתי מעשי קונדס – הרי טעימה: נותנים לשביביה השרוני (לימים – רופא) מסטיק משלשל, והוא מבלה את כל הלילה ב"יציאות". יענקלה ופוצ'ו מזיזים את הסולם שעליו עלו שבתאי ורינה אל הגג של בית השיח' הנטוש כדי להתייחד. מפתים חברים להיכנס לחדר שבו נמצאים, כביכול, סלעים אפורים, ולמעשה מדובר בערימות ענקיות של אפר שטובעים בו. פוצ'ו נזכר שבגיל חמש-עשרה, לקח בלי רשות, ומבלי שהיה לו רישיון, את המכונית של אבא, וכמעט דרס ילד שהתפרץ לכביש. כשפוצ'ו השתעמם בשמירה בהיותו בקורס, הוא גנב מכונית צבאית, נהג בה בלי רישיון ושקע עמה בשוליים החוליים (איך יצא מהפלונטר – כדאי לקרוא במקור). המכונית מוחזרת לבסיס עם נקר בגלגל, שמשאיר עקבות שחורים על הכביש, אבל פוצ'ו מיתמם, והלוקה הוא דווקא מי ששמר אחריו – הרומני (איך לא?) שאיתרע מזלו וגמגם כאשר נחקר על ידי הנהג שרכבו ניזוק. פוצ'ו גונב סליל נחושת, שהופקר בצד הכביש על ידי עובדי חברת החשמל, כדי להתקין אומגה שתעביר את ארגזי הפירות מהמטע. הוא משועמם בשמירה (כרגיל!) ומיילל כמו כלב ליד חדרן של סימה ונצחיה כדי לגרום להן לייסורי מצפון על כך שהוציאו את הכלבה עזה מחדרן. כשלבסוף הן נכנעו, והכניסו את הכלבה פנימה – הוא מיילל כמו תן, וכשהן חושפות את התעלול, הן מתכננות נקמה (ועל כך שוב – חובה לקרוא במקור). פוצ'ו גונב את מפתחותיו של קיסילב, איש התקציבים, בעל המכונית האמריקאית המפוארת, ונותן לחבר'ה לנסוע בה. בבוקר נדהם קיסילב כמה בנזין המכונית שתתה למרחק כל כך קצר.
הספר גדוש בסיטואציות מצחיקות, והרי קצת פנינים, שאני, כאמור, נמנע מלשחזר בפירוט: התקלות בעלייה לקרקע בבית נטיף, לימים – "נתיב הל"ה" (מה לעשות, "צוציקים" עלו על הקרקע בלי עין משגיחה של אדם מבוגר, וכך זה נראה). המחמאה מחיים גורי שגרמה לפוצ'ו להתעלם מ"גניבת" התאנים שהוא "גנב" ממטע של הקיבוץ (ירושה מהכפר הערבי הנטוש). מצחיק הוא גם בכי ההתרגשות של יצחק חצרוני, המדריך לכבישת זיתים מבית השיטה, על המתנה (המשוחזרת) שפוצ'ו העניק לו, בכי שמדביק את כל נוסעי האוטובוס ששמעו על המעשה מכמיר הלב (כביכול) של פוצ'ו. "למה צחקה מיכל"? האם מההברקה של פוצ'ו, או מסיבה אחרת? שוב, חייבים לקרוא במקור. וכן סיפור אכילת תוצרת הכרובית בשבי ציון ותוצאותיה. יש בספר משפטים אגביים שגורמים לפרצי צחוק, כגון ההסבר מדוע פוצ'ו לא הגיע לברית אצל חברים – כי נולדה להם בת (בימים ההם טרם נולדו "הבריתות").
פוצ'ו לא חס על עצמו, ומתאר בכנות ובפרוטרוט את כל כישלונותיו בתחום הכתיבה שהיתה כל כך חשובה לו: משה ברסלבסקי, מהוצאת הקיבוץ המאוחד, מחזיר לו את "חבורה שכזאת" (כעבור חצי שנה, ורק כשפוצ'ו מזכיר לו!) בטענה שהוא צעיר ולא בשל.
צבי פרידלנד דווקא מרוצה מקטעי המחזה שפוצ'ו הביא לו, ואף מקדיש זמן לעיבודו, אבל היועץ האמנותי קובע ש"הנבו נמוך". פוצ'ו איננו טורח לאורך כל הספר להסביר את מילת המפתח הזאת, ואני מניח שהכוונה למקוריות (בצרפתית).
יעקב טימן מחזיר לו מחזה. התיאטרון הקאמרי בכלל לא עונה לו, ואחד התלמידים, אריק לביא, בקורס של ימימה מילוא, אפילו מוצא לנכון ללעוג לו.
תיאטרון "המטאטא" לא מסתפק בקטעים ששלח, ודורש מחזה שלם. קול ישראל מחזיר תסכית שלו. הירחון "תאטרון" מחזיר לו את הרשימה "עורו! ההרצאה נגמרה". אורי אבנרי מחזיר לו סיפור, ועזריאל קרליבך כותב באדיבות ובאריכות מה שניתן היה לומר במילה אחת – לא!
מוזכרות בספר הצלחות עתידיות (מופעים, סרטים וכו'), אבל ב"הווה" של עלילת הספר יש רק כישלונות, וההצלחה היחידה, שהוא מודה בה: הרשימה "הצד השני של הדלת" שהתפרסמה ב"העולם הזה" בשם הבדוי י' אביעומר (עומר הוא שם כלבו של פוצ'ו), וגם זה אולי משום שאורי אבנרי חשב שהמחברת היא אישה... וכן, פוצ'ו מזכיר פרס שני בתחרות סיפורים בעיתון "מעריב" על הרשימה "אמן בא למשק".
"בחיי (2)" מתרכז בקורות חייו של פוצ'ו בגיל 24-19, והוא מעיד על עצמו שכל הזמן הזה היה בתול כמו רוב הלוחמים בני דורו (כך מעידה גם נתיבה בן-יהודה בספר "1948 – בין הספירות"). הספר סוקר רשימה גדולה של בחורות, שפוצ'ו ניסה את מזלו איתן, כשכל כוונתו היא לספק את מה שההורמונים המתפקעים שלו דורשים בתוקף. כבר בכיתה ה' הצליח לחבק מאחורי שיח את אביבה מקיבוץ נען.
בהיותו בהכשרה בעין חרוד, הוא מקבל שיעור איך להתחיל עם בחורות, ומצליח להזמין את מרים שטייגליץ "לנשום אוויר" בחוץ, אבל כיוון שלא לימדו אותו איך להמשיך – לא יצא מזה כלום.
את עליזה, העובדת בחדר האוכל של עין חרוד, הוא מזמין לכרם בלילה. היא מסכימה להיות חברה שלו, והוא מדהים אותה כיצד הוא מצליח להשתיק את קרקרור הצפרדעים. שם הוא מצליח להתחכך עימה (עם כל התוצאה המתבקשת במכנסיים...) אבל לבסוף היא מבקשת להיפרד ממנו כי הוא מצחיק חברים, ואילו איתה הוא שתקן...
בגרעין שמגיע לקיבוץ נתיב הל"ה יש בחורה מצודדת בשם מיכל, שפוצ'ו היה מעוניין בה, אבל צמודה אליה בחורה גמלונית בשם רוית. בלית ברירה הוא מציע לרוית חברות, והיא מסכימה בבחינת "ברירת מחדל", כי היתה מעוניינת בצבי בן-אריה (ציקה) היפיוף, אבל היא יודעת שאין לה סיכוי. פוצ'ו בולע את העלבון, ומביא אותה אל גבעת החרוב, שם טמן שמיכה, שהציג אותה כשמיכה שהשאיר דויד המלך לפני 2000 שנה (פוצ'ו יקירי, דויד המלך חי לפני 3000 שנה!)
לקיבוץ מגיעה חוה'לה, הנחשבת ל"נותנת", ופוצ'ו מקווה שיצליח להשיג אצלה מה שנמנע ממנו אצל שאר הבנות, אבל אז הסתבר לו שלאיבר הקטן יש מחשבות משלו, ועושה לו ביזיון ברגע הקריטי, אלא שחוה'לה מאושרת ש"קיבלה", כלומר, לא התעברה מכל הבחורים שהיו עימה, וכך גם ניצל כבודו הגברי של פוצ'ו.
אחר כך יש עוד "חברות" כמו לאה מיוחס שפורצת בבכי אחרי כל "התחככות" (המכונה בספר בכינוי "תנועת הנוער", או "היצמדות חיכוכית"). ברכה מקיבוץ גונן שיש לה חבר. פוצ'ו שומר עם חנה, ומצליח לחבק אותה רק כאשר יש רעמים. ואילו את פנינה הצליח לחבק רק כשזו הגיעה לגיל שמונים! יש לו קשר קצר עם הגימנזיסטית בתיה (שניהם שלחו ידיים מתחת לספר מחזות של שקספיר שמא יראו אותם ההורים בקלקלתם).
מסתבר שפוצ'ו לא היה היחיד שניסה ללא הצלחה לצלוח את "הלא" הנשי, והיו כאלה שנכשלו אף יותר ממנו, כמו זאב שהציק כל הלילה לזהבה ללא הצלחה, כמו הניה שסירבה קטגורית לאדם דרוקס שכתב לה שירי אהבה לוהטים בעלון הקיבוץ בעריכתו של פוצ'ו, כמו אסתר אמרד שמסרבת לנתן (פושקין) הרוסי, כמו רות מטלון שצועקת על מישהו שהטריד אותה כשישנו מחוץ לצריפים שרוססו נגד פשפשים. גם אהרל'ה הראל אכל קש עם נירה הגימנזיסטית, וכדי לשכנעה שהוא ראוי לה, הוא שולח לה מאמרים שפירסם ב"במעלה", באמצעות פוצ'ו.
על שתי בנות מסופר שרצו את פוצ'ו, והוא לא רצה בהן: האחת היא תרצה שהסתייעה בתיווך של חברה, והשנייה היא רחל ז. המזכירה של אורי אבנרי ב"העולם הזה", שמשום מה פוצ'ו חשב שהיא הצעירה המרשימה, שגם שמה רחל, שהיתה אשתו של העורך. רחל ז. כותבת לו מכתבי אהבה, שולחת לו אפילו בדיחה גסה, ומשתוקקת להיפגש עמו. כשזה מסתייע, אחרי שורה של אי הבנות, פוצ'ו נוחל אכזבה מרה. אגב, גם אראלה, המבשלת והציירת של הקיבוץ, שולחת לו מכתבי אהבה, אבל מזהירה אותו (בליל הפשפשים הנ"ל) שלא ישלח אליה ידיים.
פוצ'ו מביא כלשונן את ההערות של אהוד בן עזר, שבכתב העת האינטרנטי שלו התפרסם הספר בהמשכים. אהוד מעודד אותו לא להישמע לקולותיהן של הנרתעות מחשיפת ההטרדות שפוצ'ו לוקח עליהן אחריות. הוא מתכוון לגליה עוז, ועפרה גלברט (שערכה את "בחיי 1") שכינתה אותו "אינפנטיל" (אולי בחיבה). אהוד מזכיר את ש' שפרה שהתגוללה על הגסויות בספרו "המושבה שלי", וטוען שקביעותיה שמרניות ומתחסדות.
למרות שחסידות תנועת ה-ME TOO עלולות להוקיע אותי, אני נאלץ לסנגר על פוצ'ו (המחוזק על ידי אהוד): הלחץ שחווה הזכר הצעיר באדם ובשאר היונקים הוא אדיר כל כך שאין סיכוי שבעולם שניתן לפוגג אותו, כי הרי אין פרטנרית. כל הזכרים ביונקים "מטרידים" את הנקבות, ואלו בורחות מהזכרים כמו ממגיפה. מדוע הטבע ברא כך את הדברים – מן הסתם כדי שהנקבה תזכה בזכר החזק ביותר, כדי שלצאצאים יהיו סיכויים לשרוד במלחמת הקיום. אצל האדם קיימת גם המודעות של שני המינים כי המגע יכול להסתיים בהריון לא רצוי – כל זה יוצר תסכול אדיר אצל מי שהוא עבד נרצע להורמונים הלוהטים, כשמנגד, כאמור, אין פרטנרית. פוצ'ו נתן תיאור כן ואמיתי לחוויה שחווה כל צעיר, גם בתקופתנו החופשית, כאשר כמעט אין למצוא בתולים ובתולות בגיל 24.
השחקן הצרפתי המלבב מוריס שבליה בירך על הזיקנה שהשכיחה ממנו את האובססיה לחזר אחרי כל אישה נאה שהוא ראה. לעומתו, נדמה שפוצ'ו לא רק שלא שכח מאומה, אלא אדרבה, הוא חי את הנעורים באינטנסיביות כזאת כאילו לא חלפו להן שבעים שנה. ובאמת, איך הוא זוכר פרטי פרטים מהתקופה הרחוקה ההיא: שמות, מקומות, אירועים? אני, כשלעצמי, מודה שאין לי מושג מי היו חבריי בכיתה ה', מי היו מוריי בכיתה ח', ומה היו מעשיי בבית הספר התיכון. עננה של שכחה אופפת את העבר שלי, ואני ממש נדהם מפרטי הפרטים שפוצ'ו מזכיר בסיפורו האוטוביוגרפי. בדל הסבר יש לי בכך שהוא מעיד על עצמו ששמר מכתבים, עלונים שערך וכתבים שחיבר.
ועוד חידה אחת: כיצד לא חשש פוצ'ו להזכיר באוטוביוגרפיה שלו את השמות האמיתיים של גיבוריו (חלקם אני מכיר באופן אישי)? הרי הסיטואציות הן על הרוב מגוחכות – האם לא חשש להביך אנשים? לדוגמה: פוצ'ו מתאר את דרכי החיזור (המגוחכים, צריך לומר) של אהרל'ה הראל אחרי נירה. והרי לא מדובר בדמויות אנונימיות – אהרן הראל היה לא רק ראש המועצה האזורית הצעיר ביותר – הוא מילא שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים, ביניהם חבר כנסת ומנהל רשות השידור. ונירה הראל, חברתנו ב"סומליון", היא הרי היתה עורכת של הוצאת ספרים וסופרת ילדים מפורסמת. נכון חידה? נכון מתמיה? פה ושם פוצ'ו משתמש בשמות בדויים, אבל על הרוב, כאמור, מדובר בשמות של אנשים שחיו בינינו, וחלקם חיים עימנו היום.
אניח לחידות בינתיים ואציין שהספר מחמם את הלב בהומור שבו ובכנות השופעת מלב אוהב, כנות שנתיבים לה לליבות הקוראים.
משה גרנות