מדינת ישראל, מכל בחינה שהיא, אינה רק סיפור הצלחה אדיר, אלא כמעט בגדר "נס" בהתייחס לחוסר ההיתכנות של גודל ההישג. יש להכיר בכך, דווקא כשיש מי שעמלים לדכדך את עצמנו בהתבכיינות עצמית, כמצוות הבון-טון בחוגים מסוימים.
אין ההכרה הזאת סותרת את הצורך שלנו להכיר גם בכשלים ובפגמים שלנו, להילחם בהם ולתקנם. לעולם אל לנו לחדול להשוות את עצמנו לאידיאל של חברת מופת, על מנת שתמיד יהיה לנו עוד למה לשאוף ולמה להתקדם.
ההשוואה היחידה שבה יש לנו נחיתות, היא בינינו לבין אותו אידיאל. כל השוואה בינינו לבין מדינה אחרת, מותירה אותה מדינה הרבה הרבה מאחורינו, מכל בחינה שהיא (אולי חוץ מספורט... ולדעתי גם זה ישתנה). כך במדע, כך ברפואה, כך בתעשייה עתירת הידע. לא בכדי מספר פרסי הנובל פר קפיטה לישראלים הוא הגבוה בעולם. וזאת, חרף עובדת היותנו נתונים מיום הקמתנו במלחמה על עצם קיומנו, מבחן שאין לו אח ורע באף מדינה בעולם.
אין אף מדינה בעולם המקיימת דמוקרטיה ליברלית בתנאי מלחמה נמשכת, כפי שישראל מקיימת. ניקח לדוגמה את היחס למיעוטים. אין עוד מדינה בעולם, שיש בה מיעוט לאומי גדול, שהנו חלק מן האומה שעימה יש למדינה מלחמה מתמשכת על עצם זכות הקיום, רווייה בטרור יומיומי, ולמרות זאת אותו מיעוט נהנה ממלוא זכויות האזרח ומכל הזכויות הפוליטיות, למרות שהוא משתמש בהן למלחמה פנימית נגד המדינה, בידי נבחריו הפוליטיים.
מישהו יכול להעלות על דעתו עוד מדינה שהיתה מאפשרת זאת? כאשר ארה"ב נלחמה ביפן, במרחק אלפי מיל מחופיה, ללא סכנה קיומית כלשהי, כל היפנים שבתוכה – הגם שהם הביעו תמיכה והזדהות עמה במלחמתה, נכלאו במחנות ריכוז בשעת המלחמה. וזאת ארה"ב – הדמוקרטיה הליברלית הגדולה. יש בתוכנו המבקרים את העובדה הזאת. אני סבור שעלינו להתגאות בכך. ויש עוד מקום לשיפור ביחס למיעוט הערבי. אבל עובדה היא עובדה. איפה אנחנו ואיפה ארה"ב? איפה אנחנו ואיפה כל מדינה אחרת בעולם?
כך גם באשר לחופש הביטוי. כשבריטניה היתה במלחמה, בן דמותו של גדעון לוי – הלורד האו האו, הוצא להורג. וזאת בריטניה – הדמוקרטיה הגדולה, ערש הפרלמנטריזם. ואילו אצלנו, הוא ושכמותו הם גיבורי תרבות, כוכבי תקשורת. אני מרבה לבקר אותו ואת שכמותו, אך אם יהיה בכך צורך, אלחם על זכותו להמשיך ולהביע את דעותיו הנואלות והבזויות. לא אלחם על כך, כי לא יהיה צורך בכך. זה ברור לי.
יש בישראל שחיתות. אין מדינה שחפה משחיתות. אבל ישראל אינה מדינה מושחתת, אלא מדינה הנאבקת בשחיתות. כאשר נשיא וראש ממשלה סרחו, הם נשפטו ונענשו כמו כל אזרח אחר. יש היום מתקפה על שלטון החוק וגורמי האכיפה, מתוך ניסיון להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, וסחף של המונים התומכים במגמה זו. זה היום האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל. ולמרות זאת, אני מאמין שגם את הגל העכור זה נעבור בשלום, כיוון שבסיסנו איתן.
בחודשים האחרונים עסקנות עדתית מובילה מסע השמצות על ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, ההישג הגדול ביותר של הציונות, שאין שני לו בתולדות האנושות – קליטת העלייה הגדולה לאחר הקמת המדינה. יישוב בן 600,000 איש, שאיבד אחוז מתוכו במלחמה עקובה מדם על קיומו ביום הקמתו, בתנאים כלכליים נוראים ובבידוד מדיני, כאשר אזרחיו חיים במשטר צנע, קלט בתוך שנים ספורות מספר כפול של יהודים, שורדי השואה ויוצאי גלות ערב. כולם קיבלו גג, פרנסה, מזון וחינוך. הם יישבו בהמוניהם את הנגב והגליל ובכך הבטיחו שאזורים אלה יהיו חלק ממדינת ישראל. ותחת גאווה גדולה על ההישג הזה, מחרחרי המדון מציגים אותו כהתעללות גזענית של המפלצת הציונית ב"יהודים הערבים" שהיגרו אליה ונשלחו לארץ גזירה. נכון, היו שגיאות ועוולות במפעל הגדול והיפה הזה, אך הם בטלים ב-600 אלף לעומת גודל ההצלחה.
ביום העצמאות השבעים של ישראל, יש לנו כל הסיבות להביט לאחור ולבחון את מצבנו בהווה בגאווה. אין סיבה שניסחף בזרם העכור של ההלקאה העצמית המובנית, שיש מי שכל כך טורחים לטפח אותה. יש מקום לביקורת, ואני מרבה להשמיע אותה. למה? כי ההשוואה שלי היא בין ישראל הקיימת, לבין ישראל של מעלה, אליה עלינו לחתור. אך מתוך הכרת הטוב וגאווה על ההישג העצום. הכרת הטוב, היא הנותנת לנו כוח להאמין ביכולתנו להתקדם הלאה, לעבר האידיאל.

2. צרור הערות 15.4.18
* האומרים לרע טוב – שלושה מחבלים מאום אל-פחם עלו להר הבית, קיבלו שם נשק שהוברח מראש, באין מגנומטרים, והרגו שני שוטרים בפיגוע רצחני. שלושת המחבלים חוסלו. למחרת כתב גדעון לוי: "5 ישראלים נהרגו אתמול בהר הבית."
חלף שבוע בדיוק. רוצח שפל חדר לבית משפחת סלומון בחלמיש, שישבה לסעודת השבת. המחבל ביצע טבח ורצח שלושה מבני המשפחה. באותו יום נהרגו 4 מתפרעים פלשתינאים במהומות אלימות בירושלים. למחרת כתבו "שוברים שתיקה" באתר הפייסבוק שלהם ששבעה אנשים נהרגו...
זאת הפילוסופיה העומדת מאחורי הפרובוקציה ביום הזיכרון – אותו טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבלים וקורבנותיהם, עם חללי צה"ל שחירפו נפשם בהגנה על קיומה של המדינה ועל שלום אזרחיה עם הרוגי האויב במלחמתו להחרבת מדינת ישראל.
ועל כך הגיב הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

* חילול יום הזיכרון – החיבור בין חג העצמאות ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינו מקרי. הוא נועד להעביר שני מסרים. מסר אחד, הוא ששעה שאנו חוגגים את שמחת עצמאותנו, עלינו לזכור את המחיר הכבד ששילמנו ושאנו נאלצים לשלם עד היום, למען הקמת המדינה, למען קיומה ולמען שלום אזרחי ישראל. המסר השני, הוא שהמחיר הכבד אינו לשווא, אלא למען המטרה הגדולה – קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל ולמען שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.
לפרובוקציה בעיצומו של יום הזיכרון – עיסת זיכרון משותפת עם המחבלים והאויבים, לא יכולה להיות שום הצדקה. אין שום תירוץ שיכול להצדיק את חילול יום הזיכרון הזה. המחבלים לא נפלו על תקומת מדינת ישראל ועל ביטחון אזרחיה, אלא הם נהרגו במלחמה נגד הקמתה, נגד קיומה ולרצח אזרחיה.
הבחירה לעשות את הפרובוקציה המכוערת הזאת דווקא ביום הזיכרון, להכעיס, לפגוע, לחלל את זכר הנופלים, להתגרות בחברה הישראלית, ראויה לגינוי והוקעה.

* קרבנות השנאה – השתכנעתי. בשנה הבאה אארגן ביום השואה טקס התייחדות משותף להרוגים משני הצדדים, שכולם "קורבנות השנאה" בלה בלה בלה.

* גדעון לוי אינו מבין – מתוך פשקוויל של גדעון לוי: "ישראל רוצה שהם [הצלפים] יירו באזרחים חפים מפשע... הוא [הצלף] מוכרח להאמין שמולו מתרוצצים חרקים ועליו להדבירם... ישראל שתקה. היא חיה בשלום עם הטבח" וכו' וכו'.
גדעון לוי אינו מבין. מה, סתם הצלפים רוצחים פלשתינאים תמימים? מה פתאום. אנחנו פשוט זקוקים לדם פלשתינאים לצרכי פולחן, לאפיית המצות לפסח.

* מצעד השנאה – לכבוד יום העצמאות ה-70, העיתונים השונים ערכו מצעדים בנוסח הזָמר האהוב ביותר בכל הזמנים, השיר האהוב ביותר וכו'.
וב"הארץ"? פרויקט מיוחד – השיר השנוא ביותר. רגע, כאן צריך לעצור ולהתפעל: וואו, איזה "מגניבים", איזה "קולים", איזה "יצירתיים", איזה "חתרניים", איזה "לא הולכים בתלם".
האמת היא שמצעד השנאה הזה אופייני לביטאון הנרגנות הישראלית.
העיתון פנה לכותביו בבקשה להכתיר את השיר השנוא עליהם ביותר. ובראש הרשימה, כמובן, חלון הראווה של העיתון, בעיקר בגיליון באנגלית, גדעון לוי. ומהו השיר השנוא עליו ביותר? לא טעיתם. "התקווה". ולמה הוא שנוא עליו? טוב, כל הקלישאות העבשות על "לאומני, דורסני" בלה בלה בלה וכו'.
אבל הסיבה האמיתית היא אחרת. "התקווה" הוא ההמנון של מדינת ישראל. הוא מתעב את ההמנון, כי הוא הסמל של התופעה שאותה הוא מתעב – מדינת ישראל. והרי כותרת ה"פרויקט" היא "את המנגינה הזאת חייבים להפסיק." אז פלא שהוא בחר בהמנונה של מדינת ישראל?

* מה מוזר? – האיחוד האירופי קורא לאיראן לפעול נגד שימוש בנשק כימי בסוריה. מה מוזר בידיעה הזאת? שהיא מ-14 באפריל ולא מ-1 באפריל.

* מי צדק? – אנשים רבים, הזוכרים אותי מימי המאבק על הגולן, יוצרים איתי קשר ואומרים לי: "כמה צדקתם במאבק. איזה מזל שלא נסוגונו מהגולן. היום אסד שטובח בבני עמו או האיראנים היו יושבים על הכינרת. זה היה אסון" וכו' וכו'.
הם צודקים כמובן. צודקים לחלוטין.
אבל האמת היא, שגם אילו סוריה הייתה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, התנגדותנו לנסיגה לא היתה שונה כמלוא הנימה ומאבקנו היה נחוש באותה מידה.
בזמן המאבק, הטיעון העיקרי שלנו לא היה הביטחוני, אלא הערכי, הציוני, ההתיישבותי, המוסרי. עצם השמירה על הגולן כחבל ריבוני וכאזור התיישבות ציוני, ללא תנאי, בדיוק כמו השרון או הכרמל – זו הייתה תביעתנו.
הטיעון הביטחוני – הצורך בגולן כגבול בן הגנה וההגנה על מקורות המים של ישראל והכרת משטרו הרצחני של אסד, היו במקום השני בטיעוננו.
ובאשר לטיעונים הביטחוניים, סנטו בנו: מי אתם? למה אתם חושבים שאם אתם גרים בגולן אתם מבינים יותר מטובי המומחים, אנשי הביטחון, המזרחנים? הטענה הביטחונית שלכם מוטית אידיאולוגיה והיא תירוץ נגד הנסיגה.
ואילו אנו טענו שבדיוק ההיפך – הטענה של אותם מומחים מוטית אידיאולוגיה. הם נעולים על קונספציה של נסיגה מהגולן, והקונספציה משבשת את ראייתם וגורמת להם לפרש את המציאות באופן שיתאים לקונספציה. הם אונסים את המפה. ואילו אנחנו רואים את המציאות נכוחה, כי איננו מסתנוורים מסיסמאות ה"שלום".
מי צדק?

* הקיסר – בפאב "לצ'ה" באורטל התארחה בליל שבת למופע בלתי נשכח להקת "יהודה והקיסרים" – הגיטריסט והזמר יהודה קיסר ולהקתו. במשך כשעתיים וחצי הם שרו ונגנו את מיטב הקלסיקה של המוסיקה המזרחית, בעיקר של שנות השבעים והשמונים. כל אחד מארבעת הנגנים הוא זמר נפלא בפני עצמו, ולצערי, איני זוכר את שמות רובם. מי שגנבה את ההצגה היא הקלידנית, מרים אפרת, עולה מקזחסטן, זמרת אדירה, בעלת יכולת קולית בלתי רגילה. היא צעירה מאוד, זו הפעם הראשונה שאני שומע אותה ואני בטוח שהיא עוד תגיע רחוק. היא שרה משירי אהובה עוזרי, מרגול ושיאה של ההופעה, לטעמי, היה הביצוע שלה ל"צל עץ תמר", שבו הפגינה את יכולותיה הקוליות הנדירות.
יהודה קיסר עומד על הבמה, שריר לא זע על פניו מתחת לכובעו הנצחי, סמלו המסחרי; הוא רק נותן לאצבעות ללהטט על הגיטרה החשמלית, כווירטואוז אמתי. הסגנון שלו הוא שילוב של רוק ומוסיקה מזרחית, שילוב מעניין ומרגש. בנוסף לשירים המזרחיים הוא שר גם מספר שירים אחרים כמו "אני ואתה" ו"המגפיים של ברוך". חבריו ללהקה, שהם בערך בין שליש לחצי מגילו, נושאים אליו את עיניהם כאל הסמכות המוסיקלית המעניקה להם את ההשראה. הוא נחמד, רהוט, מספר מעט סיפורים בין השירים. אמן בחסד.
וגם הקהל היה חלק מהמופע. הקהל של אורטל תמיד חם, והאמנים אוהבים להופיע אצלנו. במשך כל ההופעה הקהל כולו עמד על רגליו, רקד ושר; אפילו בני נוער, שכאשר השירים הללו היו להיטים, הם לא העלו על דעתם שאי פעם ייוולדו. הייתה זו חפלה אורטלית של ממש, בעיצומה של שנת הארבעים לקיבוץ.

* ביד הלשון: בן של זונה – "בסרטון הצלף" נשמע חייל מגדף את המחבל שנפגע "בן של זונה". ואני רק שאלה. מה זה הסרבול הלשוני הזה? מה רע ב"בנזונה" הישן והטוב?
אורי הייטנר