ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997
באולם מוזיאון תל-אביב הישן, בשדרות רוטשילד, מכריז בן-גוריון ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, על הקמתה של מדינת ישראל, ומתמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון של הממשלה הזמנית. למחרת פולשים לארץ צבאותיהן של חמש מדינות ערב, ובראשן סוריה, מצרים וירדן, אך קרבות מלחמת העצמאות מתחילים לפני כן, בעיקר עם ערביי ארץ-ישראל. התקפות קטלניות על יישובים עבריים ועל התחבורה בדרכים פורצות מייד לאחר כ"ט בנובמבר, היום שבו החליטה עצרת האומות המאוחדות, האו"ם, על הקמתה של מדינה עברית.
עדיין לא ברור אם המדינה החדשה תיקרא ישראל, כי רבים רואים בישראל את שם הממלכה הצפונית, שקמה לאחר הפילוג בין רחבעם וירבעם, לצד ממלכת יהודה. וכך מדברים וכותבים גם על ארץ-ישראל וארצישראלים, והסיסמה תחת שלטון הבריטים היא: "עלייה חופשית, מדינה עברית!"
כאשר מתחיל לפעול דואר עצמאי, לאחר צאת הבריטים, נושאת סדרת הבולים הראשונה רק את הכותרת "דואר עברי". השמות "יהודה", "מדינה עברית" ו"ארץ-ישראל" מהדהדים ברחוב העברי עד שנקבע סופית, כי שם המדינה החדשה יהיה ישראל. בהגדרות יהודי ויהודים ממעטים להשתמש לגבי היישוב העברי, הארצישראלי, אולי כדי להבדילו מהיהודים פליטי השואה, מששת המיליונים שנכחדו ומאלה שעדיין חיים בגלות.
חיילי "צבא ההצלה הערבי", שגויסו בסוריה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, מתקיפים באביב 1948 את משמר-העמק, ונכשלים. למרותו של קאוקג'י סר גם גדוד שכירי-חרב דרוזי שגוייס בסוריה, ובראשו עומד קפטן-לשעבר בצבא הסורי, שכיב וואהב שמו. הגדוד מוצב בשפרעם שבגליל. לאחר תבוסתו מבקש קאוקג'י מוואהב לתקוף את רמת-יוחנן וכפר-אתא, כדי להקל מעליו את הלחץ.
המערכה נמשכת ארבעה ימים, מ-12 באפריל. זוריק, אחיו הצעיר של משה, משמש קצין בחטיבת "כרמלי". ביום השני לקרבות ברמת-יוחנן הוא מסתער בראש חייליו ונהרג מפגיעת כדור במצחו. הוא בן עשרים ושתיים, נשוי ואב לתינוק, עוזי, שעתיד להיות אחד מבכירי המפקדים בצה"ל.
רק בתום ימי הקרב מוצאים את גופתו של זוריק מושלכת בשדה, על פניו, ירוי בראשו. משה נוסע לזהותו בחדר האוכל של רמת-יוחנן. הוא עושה זאת בחברת גיסו, ישראל גפן, כי מראה הגופות לאחר הימים שהיו מונחות בשדה הוא איום ונורא. זהר דיין נקבר בשימרון – לפני הוריו, לפני אחיו הבכור ואחותו הגדולה ממנו. כולם עתידים להיטמן לידו, בבוא שעתם.
בתש"ח, 1948, נופלים בקרבות אלפי בחורים, ממיטב הדור הצעיר, ובהם בניהם של רבים ממנהיגי היישוב. יש משפחות, כמשפחת גובר וישראלית, ששוכלות כל אחת שניים מבניה. בשום מלחמה ממלחמות ישראל מאז אין מספר כה רב של נופלים, לא באופן יחסי ולא במספרים מוחלטים. ערב הקמת המדינה מונה היישוב העברי לא יותר משש מאות אלף איש, גברים, נשים וטף.
דבורה מקבלת באופן קשה ביותר את מות בנה הצעיר והאהוב. זוריק הוא הקרוב לה מכל ילדיה, ולדברי משה: "מעתה היא אשה מוכה. בחייה כבה האור." לעולם לא תתאושש מן המהלומה. תגובתו של משה-עצמו פטליסטית במקצת. הוא דואג בעיקר להוריו השכולים, לאמו שאליה הוא קשור מאוד. מרגיז אותו שאינו יכול להקל מעליה את מכאוב האובדן הנורא, אך הוא משתדל להישאר קר רוח. על חרדתה של יעל, בת התשע, הוא עונה בהבטחה: "אני כבר חטפתי את הכדור שלי ונשארתי בחיים, אין לי שום כוונה להיפגע שוב, כי עכשיו אני כבר יודע איך להישמר מפני הכדורים."
האם אביה אינו פוחד מדבר? – תוהה הילדה. רק לאחר שנים היא נוכחת לדעת כי "פחדו האמיתי היה קשור לעין הבריאה, שמא גם היא תיפגע, והוא יישאר עיוור לחלוטין."
ימים לא רבים לאחר נפילת זוריק בא אליו אחד מעוזריו, גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, המעורה היטב בקרב הערבים והדרוזים בגליל ובעמק. הוא מספר למשה, כי באמצעות השייח' צאלח חניפס משפרעם יצר קשר עם הגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, ויש סיכוי להעבירם לצד הישראלי. האם מסוגל משה להתגבר על כאבו הנורא ולהיפגש לשיחה עניינית עם הורגי אחיו?
למשה אין ספקות. בתיווכו של גיורא באה בלילה, לטבעון, חבורת קצינים מהגדוד הדרוזי. הם מופיעים עם נשקם, בצורה מסודרת. כאשר מציגים לפניהם את משה, ונאמר להם שאחיו היחיד נהרג בקרב ברמת-יוחנן, הם מחווירים. הם חושדים שמא הובאו בעורמה, כדי להתנקש בחייהם, כנקמת דם. ואולם משה אומר להם בערך כך:
"אחי נהרג בקרב איתכם, וחיילים שלכם נהרגו בקרב מולו. זאת הקללה שבמלחמה. אם תמשיכו להילחם בנו, יוסיפו ליפול עוד קורבנות, הרבה קורבנות, משני הצדדים. אבל אם באתם אלינו בלב נקי, לעשות הסכם של הפסקת מלחמה בין הגדוד שלכם לבינינו, אני מוחל על חשבון הדם של העבר, כי אחי נלחם למען השלום והחופש, שכל אדם ראוי לו."
סיכום הפגישה מפתיע: הגדוד הדרוזי מוכן לעבור לצד הישראלי. אמנם מפקדת ה"הגנה" אינה מאשרת, מחשש שנאמנות גמישה זו עלולה להתחלף פעם נוספת, אולם המטרה הראשונה מושגת – הגדוד הדרוזי משתכנע שלא לקחת עוד חלק במלחמה ומאפשר בכך את כיבושה של עכו, ואחדים מחייליו עוברים לצד הישראלי.
הגישה המעשית של משה כלפי האוייב – חבורת הקצינים הדרוזים שבקירבה יושב אולי האיש שהרג את אחיו – היא מדהימה ממש. לכאורה העיקר הוא האבל והנקם, וכל השאר טפל. אך לא, העיקר הוא המטרה – לנטרל גדוד של לוחמים דרוזים מעולים, וליצור איתם יחסים של אמון ושיתוף פעולה, שימנעו קורבנות נוספים ויחזקו את הצד הישראלי במלחמתו בערבים. לכן צריך להתגבר על רגשות נקם ואבל. אי אפשר לפעול ביעילות על סמך הרגש. צריך להיות מפוכח, ענייני, לא להירתע ממוסכמות ומדעת הקהל, ובלבד שלא להחמיץ שום הזדמנות.
*
משה בן שלושים ושלוש. חרף החשש המתמיד לעינו הימנית פן תיפגע, אפילו בסריטה, הרי לאחר מות אחיו הצעיר הוא חש שאינו יכול להמשיך בעבודת המודיעין, אלא עליו לחזור לפעילות קרבית. בעקבות הידיעות שהוא מקבל, הוא יוזם פיגועים בדרכים נגד יחידות לוחמים ערביות, אך מאחר שאין לו חיילים הסרים לפקודתו, אין תוכניותיו יוצאות לפועל. לזמן-מה הוא מתמנה לאחראי על חיפה הערבית, לאחר בריחת תושביה. ואולם אין הוא משתבץ בצמרת הפיקוד של הפלמ"ח וה"הגנה", של צה"ל ההולך ומוקם.
לדעת כותב תולדות חייו, שבתי טבת, סבורים במטה הכללי שמשה דיין טוב לעסקי מודיעין אפלים הקרויים "שווארצע געשפטן", ולא לפיקוד קרבי. רואים בו מעין פרטיזן: "שיש בו הרבה מן הפרחח, מההעזה הגובלת בחוסר אחריות, הנסבלת איכשהו בדרגות הביניים של מפקדי השדה אך פסולה מכל וכל בדרג הגבוה."
מצד אחד, משה אינו שייך לקצונה הבכירה, שקיבלה את הכשרתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. מצד שני הוא מושבניק, איש מפא"י, ולא נמנה עם מפקדי הפלמ"ח, רובם אנשי הקיבוץ המאוחד, ממפלגת מפ"ם. אמנם בן-גוריון ומרבית מנהיגי המדינה-בדרך הם אנשי מפא"י, אבל לפלמ"ח יש מידה של עצמאות.
בחודש מאי 1948 מטילים על יצחק שדה להקים חטיבה חדשה, חטיבה 8. שדה זוכר את משה מתפקידיו הקרביים שבע שנים לפני כן. הוא זוכר את אומץ-ליבו ואת גישתו הצבאית הנועזת, הקרובה לרוחם של וינגייט ושל שדה עצמו, ומציע למשה להקים גדוד קומנדו, גדוד הפשיטה 89, ולהתמנות למג"ד. משה מקבל את ההזמנה מייד, אף שדרגתו היא רק רב-סרן.
אך כרגיל הוא נקרא בדחיפות למשימה אחרת. הרמטכ"ל, יעקב דורי, ממנה אותו לפקד, לראשונה בחייו, על גזרת קרב קשה ביותר – בעמק הירדן, בדגניה, המקום שבו נולד, ושעלול ליפול בתוך שעות לא רבות לידי הצבא הסורי.
*
ב-15 במאי, מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פולשים הסורים לעמק הירדן, מפציצים מהאוויר ומפגיזים מהקרקע, ולאחר שלושה ימים הם כובשים את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן ואת צמח. הכוח הישראלי שנסוג מצמח משאיר אחריו הרוגים ופצועים. הנשים והילדים מקיבוצי עמק הירדן מפונים למעלה, לכיוון עפולה. ניסיון של לוחמי הפלמ"ח לכבוש מחדש את משטרת צמח נכשל תוך אבידות קשות. ב-18 במאי המצב נראה קרוב לייאוש. הסורים מרכזים תותחים, טנקים, משוריינים וחיל רגלים להתקפה נוספת ומכריעה, בסיוע חיל האוויר שלהם, ששולט בשמיים ומפציץ מדי פעם את היישובים העבריים. אם יכבשו את שתי הדגניות, ואת גשר הירדן וקבוצת כינרת, תיפתח לפניהם הדרך צפונה לטבריה ומערבה – לפוריה וליבנאל. הם ישלטו על רוב רובה של הכינרת ויוכלו לפלוש לגליל ולעמק יזרעאל.
ומדוע שולחים לזירה זו דווקא את משה, שהוא מפקד ללא גייסות וללא ניסיון קרבי זה שבע שנים? אולי בתקווה שנטייתו ליזום פעולות בעורף האוייב תוכל לאזן את חולשת המגינים הישראליים מול הצבא הסורי. אולי משום שהוא בן האזור ופעל בו כל השנים עוד בתקופת וינגייט, לאורך קו הנפט, ולכן הוא מכיר רבים מן הלוחמים המקומיים ויכול להנהיגם. הרי נהלל עצמה היא על "נתיב הפילים", תידרס ותיכבש – אם יפרוץ הצבא הסורי לכיוון חיפה. ואולי צירוף מקרים הוא, שלאחר שהוטל עליו להיות מפקד גדוד קומנדו, שטרם הוקם, משה הוא המפקד הפנוי ובעל הסמכות היחיד שיכול הרמטכ"ל לשלוח למשימה הקשה של עצירת הצבא הסורי.
"בכל עת שהגעתי לדגניה, לא באתי אליה אלא חזרתי אליה," אומר משה. הוא מגיע לדגניה ב-18 במאי במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה", שנמצאת ברשותו מתפקידו הקודם. נשקו האישי הוא אקדח הצמוד לירכו. הוא מביא עימו שלושה פיא"טים, מטולים פשוטים להחריד, הנדרכים בקפיץ, ומשמשים נשק אנטי-טנקי מטווח קרוב ביותר – "נשק יקר-המציאות," כדבריו.
נוסף על כך יש עימו הבטחה מראש אגף המבצעים, יגאל ידין, באישור מיוחד של בן-גוריון, לקבל למשך עשרים וארבע שעות למרומי רכס פוריה, השולט על הכינרת, סוללה של ארבעה תותחים הרריים ישנים בקוטר 65 מילימטר, הקרויים "נפוליונצ'יקים", ולהחזירם מייד לחזית ירושלים. זו התגבורת היחידה לחזית הכינרת. כמו כן נמצאים בה ומוסיפים לבוא אליה – כיחידים ובקבוצות – לוחמים מנהלל, מבלפוריה, מיבנאל ומשאר יישובי העמק, ואף מטבריה; הם, השכנים, נזעקים לכבות את השריפה פן תתפשט האש ותכלה גם את יישוביהם.
ביממה שנותרה למשה לטפל במצב הוא מחזק את ההגנה על דגניה ב' שבאגף הדרומי. מהתגבורת שבאה מיבנאל הוא מבקש לתפוס את התל הנטוש של בית-ירח ולהתחפר במורד המזרחי שלו; זה ה"כרך" הנזכר בשירה הידוע של רחל, שהלחינה לימים נעמי שמר. תפיסת התל תבטיח שהאגף הצפוני של החזית, שממנו יש שליטה על מוצא הירדן מהכינרת, לא יהיה פרוץ. להערכת משה, ירכזו הסורים את ההתקפה בשתי הדגניות, ואם יצליחו, יפרצו מהן והלאה.
מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.
לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה מתמקמת בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מייד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.
השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב'. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב', שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.
לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.
זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.
אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכל תלוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.
להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א'. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב' ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א', דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב', רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.
לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!
ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.
רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.
הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.
פגז שני, ועוד פגז – – –
קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.
עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.
בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.
הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה"נפוליונצ'יקים" המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:
"זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכל וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."
[ובהמשך הפרק]
... [משה] הודיע לכל היחידות לנוע מייד לדיר-טריף, "ושלא ישכחו שמייד זה מייד – אחרי!" – ולהתלכד שוב לאגרוף משוריין אחד. בדיר-טריף נמצאת פלוגת הזחל"מים של הגדוד הנאחזת בכפר, שביממה האחרונה כבר עבר פעם מיד ליד. בעזרת אחד מאנשיו מצליח משה לחלץ משדה הקרב, תחת אש, משוריין ירדני הפוך מסוג "מארמון-הארינגטון", בעל תותח שתי ליטראות, על תחמושתו. המשוריין נפגע מאש הג'יפים של הגדוד. מייד כותבים עליו את השם "הנמר הנוראי" ולומדים להפעילו, כדי שיעמוד בראש הטור המשוריין, שכולל רק זחל"מים, שריוניות קלות וג'יפים.
משה עושה הערכת מצב. במזרח, בגבעות שמעל דיר-טריף, פרוס כוח רציני של הלגיון הירדני, מצויד בתותחים ובמשוריינים נושאי נשק אנטי-טנקי. לנסות ולהכריעו בפשיטת-פתע – הרי זו התאבדות. לעומת זאת במערב, במישור שבלב הפרדסים וכרמי הזיתים, משתרעת העיר לוד.
"אין לשער כי לוד מבוצרת ומוגנת כראוי בגזרתה המזרחית, הפונה אלינו," מהרהר משה. "הרי כאן המסדרון, המקשר בינה לבין כוחות הלגיון בשטח שמבית-נבאללה ועד רמאללה. ולכן, אם צריך לפרוץ, מוטב לעשות זאת עתה, כאשר לוד אינה מוכנה. אמנם הגדוד ספג אבידות מאז יצא לקרב, אך גם צבר ניסיון והתחזק וביכולתו לבצע את הפשיטה."
והוא אוסף את מפקדי הפלוגות ומודיע בקול רם, כדי שישמעו כל החיילים: "צריך לגמור, וללכת על לוד!" כלומר, אנחנו קומנדו, לא באנו להתמזמז כאן בשמירה על כפרים ערביים כבושים, אלא לעשות את המוטל עלינו ולחזור לבסיס למשימות נוספות. משה חושש, שאם יניח לגדוד להתפרס ולהיתקע בהחזקת קטע של החזית, כמו גדודים אחרים, הוא עשוי לקרקעו, ומי יודע אם ישוב הגדוד להמריא למשימות פשיטה מיוחדות, במסגרת "העתודה המטכ"לית".
בדרך ללוד עובר הטור את בן-שמן הנצורה, שתושביה שמחים עתה עם הסרת המצור. החבלנים מפרקים את המוקשים והמחסום שהגנו על בן-שמן מצד לוד. השעה היא כבר לפנות ערב. משה נותן הסבר אחרון ללוחמיו:
"אנחנו לא יוצאים מכלי-הרכב ולא תופסים עמדות בשטח. תפקידנו רק לנסוע הלוך וחזור ולירות לכל עבר, כדי לזרוע בהלה בערבים ולגרום להם לברוח. נגרום מהומה ונשתדל להביא לכניעה או לבריחה. בנתיב שנכבוש ימשיכו אחרינו חיילי חטיבת 'יפתח', והם כבר ישתלטו על העיר כולה."
מגיני הפלדה של הרדיאטורים נסגרים. החיילים מהדקים את קובעי הפלדה ופותחים את מכשירי-הקשר. בבת-אחת מותנעים כל המנועים ויוצרים רעש בלתי רגיל. בראש השיירה עומד "הנמר הנוראי" בעל תותח שתי הליטראות, המכוון לעבר לוד, ואחריו הטור כולו, הנראה למרחוק; קצהו, שני ג'יפים, נמצא עדיין בתוך בן-שמן ומטעה את הערבים לחשוב שכלי-רכב רבים נוספים עתידים לצאת נגדם. הרעש האדיר נשמע היטב בלוד הסמוכה, במשך דקות רבות, ויוצר בהלה בקרב ערביי העיר. יש סברה, שבריחתם מתחילה טרם יציאת הטור לדרכו.
"ככה זה כשנלחמים עם ערבים," משוכנע משה מאז הקרב על הדגניות: "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."
משה נמצא בפלוגת הזחל"מים, מייד אחרי "הנמר". לדעתו, חייב מפקד גדוד קומנדו להימצא קרוב לראש הטור, ולא מאחור, וזאת כדי לנסוך אומץ בחיילים וגם כדי להתאים את פקודותיו לכל מצב משתנה.
רק עכשיו, לאחר שהרעש עשה את שלו, ניתנת הפקודה לזוז.
המרחק מבן-שמן עד הכניסה ללוד אינו רב. "הנמר", בראש הטור, יורה מתותחו ומחסל עמדות. בכניסה ללוד חצוי הכביש בתעלה נגד טנקים. אש חזקה ניתכת לעבר הטור, "הנמר" נעצר, ואחריו כל השאר. על-פי ההוראות מתפרסים מייד כלי-הרכב לצדדים, ופותחים בירי לעבר האוייב. משה חש שהעצירה הזאת – מול קו ההגנה של האוייב, וללא אפשרות לפריצה – מסוכנת מאוד. בתוך היריות הוא יורד מרכבו, מסתכל סביב, רואה דרך-שדה צדדית העוקפת את התעלה, ומכוון במו ידיו את הטור לדרך זו, כדי לפרוץ ממנה אל העיר. כדור אחד – והוא עתיד להישאר בזיכרון הלאומי כגיבור הפשיטה לסוריה, שנפל בראשיתו של מבצע "פרטיזני", שסופו עדיין לא ברור.
"מה יהיה אם הדרך ממוקשת?" שואלים אותו.
"אז תעופו למעלה!" הוא משיב בקור-רוח. בשעת הקרב הוא פועל בצלילות עילאית. ברור לו שהסכנה שבעצירה מול אש האוייב גדולה פי כמה מהסיכון של המיקוש.
למרבה המזל אין מוקשים בדרך הזאת, וכל הטור נע בדרך הצרה ומתקרב לעיר כשהוא עובר תעלות ומנפץ מחסומים. הג'יפים המצוידים במקלעים יורים כל הזמן לצידי הדרך ומרססים את משוכות הצבר שלאורכה.
אש כבדה ניתכת על הטור ממצודת המשטרה הבריטית לשעבר, מסוג "טיגרט", ברחוב הראשי בלוד. אך הטור ממשיך לירות לכל עבר, ובחודרו ללב העיר נתקפים הערבים בהלה. הם בטוחים שהעיר נכבשה בידי הישראלים. "הנמר" פונה ימינה לצד אחד וממשיך במלחמתו לבד, ואילו הטור חולף על פני לוד, עובר מצודת משטרה נוספת שבין לוד לרמלה, העומדת כיום במרכז כלא רמלה, וממשיך עד תחנת הרכבת יפו-ירושלים, בכניסה המזרחית לרמלה, שם הוא נערך לחנייה קצרה.
ג'יפ אחד נפגע מרימון, שהושלך אליו מבניין המשטרה, ונותר בוער מאחור. לידו נשארים חיילים פצועים. יש גם ארבעה הרוגים. חלק גדול מכלי-הרכב נפגעו – יש חורי כדורים ברדיאטורים, שכבר רותחים, וצמיגים נקובים.
עתה בא החלק היותר קשה של הפריצה – לעשות את כל הדרך חזרה, לאסוף את הפצועים וההרוגים, לחצות שוב את לוד ולשוב לבן-שמן. ברמלה עצמה אי-אפשר להישאר, כי כוחות הלגיון הירדני כבר מתארגנים למכת-נגד.
הטור מתניע ועולה צפונה באותה דרך ממש. הוא נתקל שוב במכת אש ליד מבצר המשטרה בין רמלה ללוד. ההגנה היחידה היא האש הבלתי פוסקת שהטור מייצר מהזחל"מים, מהשריוניות ומהג'יפים, וזאת כדי שהלוחמים הערבים לא יוכלו להרים ראש. "תקוותנו היחידה לחזור היתה תלויה באש המדוייקת שלנו," מספר משה. "התפרסנו, יצאנו מן הזחלים כדי לאסוף את הפצועים ואת ההרוגים. לא היה צורך להאיץ באיש. כולם נשכו ככלב בוקסר המחזיק בשיניו בלי שים לב למהלומות שהוא סופג."
בתוך הנסיעה שומע משה בקשר את דב הבלונדי, המודיע שחיילי הלגיון כבשו מידי פלוגתו את דיר-טריף. דב מבקש עזרה. במידה מסוימת היתה זו קלות דעת מצד משה להפקיר את דיר-טריף ולצאת לפשיטה על לוד ורמלה, כאשר הוא עצמו אינו מובטח מעורפו במזרח. כיצד יעזור עתה לחייליו, כאשר הוא עצמו בראש הכוח הנשחק והולך? בכל זאת הוא מצליח לעודד את דב, ובייחוד כאשר מתברר לו, שדב אינו מוכן לסגת. ואכן, דב אוסף את שרידי הפלוגה והם כובשים מחדש את דיר-טריף. זו פעם שלישית שהכפר נופל בידי צה"ל מאז החל מבצע "דני".
בהגיע הטור חזרה ללוד מצטרף אליו "הנמר", שלא נפגע כלל. האש הערבית פוחתת, אך הטור מתקדם צפונה בכבדות בגלל הפגיעות הרבות. כלי-רכב תקינים דוחפים לפניהם כלי-רכב פגומים. ג'יפ דוחף משוריין שמנועו התקלקל, וזחל"ם דוחף את רכבו של משה, ששלושה מצמיגיו ניקבו.
לוד דוממת ותריסיה מוגפים, כאילו כבר ברור לתושביה שהם חיים בעיר כבושה. היום מחשיך. כאשר מגיע משה לנקודה שממנה החלה הפריצה, במבואה הצפוני של לוד, מצד בן-שמן, הוא מסתכל בשעון – ארבעים ושבע דקות בלבד נמשכה הפשיטה! תשעה לוחמים נהרגו, שבעה-עשר נפצעו. כולם נאספו וחולצו, ורק ג'יפ בוער אחד נעזב. כוח של חיילי פלמ"ח מחטיבת "יפתח" כבר מחכה להשלים את ההשתלטות על העיר, לאחר שהחזית הערבית התמוטטה כמעט כליל.
בחולפו על פני המחסומים המנותצים והעמדות העזובות של הערבים חוזר הטור הממונע של גדוד הקומנדו 89 לבן-שמן.
עוד באותו לילה פוקד משה על הגדוד, כנראה על דעת עצמו, לחזור לבסיסו במחנה תל-ליטווינסקי. לילה שלם תועים הלוחמים בשדות, רכב אחד עולה על מוקש, ויש הרוג ופצועים. רק לפנות-בוקר שב הגדוד לבסיסו, חבוט, פגוע ומוכה. שמונה-עשר חיילים נהרגו בשני ימי הקרב. יש פצועים רבים, רובם מקרב המפקדים, ומצב כלי-הרכב רע מאוד; רובם זקוקים לתיקון.
בחצות הלילה עוזבים חיילי הלגיון את העיר. למחרת, יום שלישי, 12 ביולי, נכנעות לוד ורמלה לצבא הישראלי.
כך תם יום הקרב העיקרי, ובעצם – ארבעים ושבע הדקות המכריעות, שבהן קונה לעצמו רב-סרן משה דיין שם עולם בתולדות מלחמת העצמאות; זאת לצד אלופי צה"ל, רובם בני-גילו, המופקדים על חטיבות וחזיתות שלימות. למעט קרב נוסף – שבו הוא מפקד על גדוד הקומנדו 89 בכיבוש הכפר כרתיה בחזית הדרום, בלילה שבין 1 ל-18 ביולי – מסתיים עיקר תפקידו הקרבי של משה בפשיטה על לוד ורמלה; הקרב החשוב הראשון וכמעט גם האחרון שהוא מנהל בעצמו, בעומדו בראש חייליו. בכל שאר דרכו הצבאית והביטחונית, בשנים שתבאנה, יישם משה את לקחי הקרבות שהשתתף בהם בעשרת הימים הללו, שבין ההפוגה הראשונה לשנייה, אבל שוב לא יוליך את הלוחמים לקרב בקו הראשון אלא ינהל אותם כמפקד, כמצביא וכמצביא עליון: רמטכ"ל מבצע "סיני" באוקטובר 1956, ושר הביטחון במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת "יום הכיפורים" ב-1973.
הספר אזל אבל ניתן לקבלו בקובץ מחשב בפנייה אלינו.
אהוד בן עזר