במשך שנים רבות נאלץ חיים גורי להתמודד עם אשמה שהוטחה בו – בשירו "הרעות", שהוא בעל מעמד המנוני כמעט, הוא התייחס רק לצברים החסונים והשזופים, והתעלם מן העולים החדשים מאירופה, מן המזרחים, ומן הדתיים. עובדה... הוא כתב על "יפי הבלורית והתואר".
מי שטוען את הטענה הזאת – במומו פוסל. הרי הוא מעיד על עצמו, כמי שרואה רק באותם צברים את "יפי הבלורית והתואר."
גורי נפגע מן ההאשמה וכעס עליה. "מה, כולם היו יפי בלורית ותואר?" סנטו בו. והוא השיב, שהם מתו צעירים באביב חייהם, וככאלה הם היו בעיניו יפי בלורית ותואר. והשיר נכתב על נופלי תש"ח, ותיקים ועולים מכל העדות.
ברוח זו ניתן לשאול, מי הם הנערה והנער שעליהם כתב מורו ורבו של גורי, נתן אלתרמן, בשירו "מגש הכסף"?
ב-19 בדצמבר 1947, פירסם אלתרמן במדורו "הטור השביעי" ב"דבר", את השיר "מגש הכסף". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף." כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.
אלתרמן לקח את הציטוט הלאה. בשירו "מגש הכסף", אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינה היהודים."

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס
האחד, אין שני...

היא לטקס תיכון, היא תקום למול סער
ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעברו הם
הלוך והחרש
לא החליפו בגדים, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים...
דום השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?" והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים."

כך אמרו ונפלו לרגליה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה והלוחמים על הקמת המדינה, הנערה והנער.
מיהם אותם נערה ונער?
ארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר, שבוע לפני קום המדינה, במלאת שבע שנים לפלמ"ח, וכאשר הפלמ"ח היה בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור וכבר שילם מחיר דמים כבד, פירסם אלתרמן את שירו "מסביב למדורה". בשיר זה העלה אלתרמן על נס את לוחמי הפלמ"ח, על אורח חייהם הצנוע והפשוט, ועל נשיאתם בעול המלחמה. השיר הזה מתכתב עם "מגש הכסף". גם בו מתנהל שיח בין הלוחמים והאומה. גם כאן הדיאלוג מתנהל במעין טקס, ובו האומה משתחווה ללוחמים ובוכה, על ספו של הדרור.

בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על ספו של הדרור
משתחווה ובוכה, הבינוה.

אולם כאשר אלתרמן כתב על מגש הכסף, הנערה והנער לא היו רק אותה "עדת נערים בני בלי שם" – הפלמ"חניקים מ"מסביב למדורה", אלא הלוחמים כולם. ובשירים נוספים, הוא מעלה את גבורתם של לוחמים, שאינם דווקא ממודל הצבר המיתולוגי.
כך למשל בשיר "אחד מן הגח"ל". הגח"ל הוא "גיוס חוץ לארץ" – החיילים שעלו במהלך המלחמה מן הגולה; שורדי השואה מאירופה ועולים מצפון אפריקה. 20 אלף מלוחמי תש"ח הם בני הגח"ל, כרבע מכוחו הלוחם של צה"ל. ורבים רבים מהם נפלו במלחמה, בטרם הספיקו להכיר את הארץ עליה נלחמו.
ב-31 בדצמבר 1948, פרסם אלתרמן בטורו את השיר "אחד מן הגח"ל". השיר פורסם לקראת "יום קיבוץ גלויות" – יום הוקרה ממלכתי ללוחמי גח"ל שנקבע ל-3.1.49. אותו אחד מן הגח"ל, הוא החייל האלמוני, המייצג את גורלם של כל הגח"לניקים, או הגח"לייצים כפי שכונו בהתנשאות בפי הצברים. אותו אחד מן הגח"ל, פליט חרב, עלה לארץ והיישר נשלח אל הקרב, שם מצא את מותו. אותו פליט קיבל את חייו מן המולדת ברדתו מן האונייה, ובערב הוא החזיר לה אותם בחזרה.

מסיפון אונייה מתנודדת.
הוא ירד אל רציף הנמל.
וחיכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.

היא את שמו בחותמת הטביעה,
היא השליכה בגדיו אל השק.
ושבועה נוראה היא השביעה
לקולו של הגשם הדק.

ונראהו זוחל, או כורע,
או עומד עם צלחת בתור,
ונדע: ללא בית ורע
קר ללחום את מלחמת הדור

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד, לא פינה למקלט,
לא שמחה מן האלף הללו,
אשר לנו היה למתת.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קיבל על החוף מידה.
אבל גם את חייו, אי בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה.

האחד והאחת מהגח"ל, אף הם הנערה והנער, מגש הכסף שעליו ניתנה לאומה מדינת היהודים.
וכך גם נתן אלבז, העולה ממרוקו שעסק בפירוק רימון ובטעות הפעיל את מנגנון הפיצוץ. כשראה חיילים סביבו, והבין שאם יזרוק את הרימון חבריו עלולים להיפגע, הוא אחז ברימון בידיו ורץ עם הרימון אל מחוץ לקהל תוך שהוא צועק "רימון, רימון", ובתום ארבע השניות הרימון התפוצץ. הוא נהרג ובמותו הציל את חיי חבריו. האירוע הטרגי התרחש בשנת 1954. אלתרמן כתב את השיר "על החייל אלבז":

רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִילוּ
אֲחָזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עָז.
רָצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ
כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבוֹז בָּז.
כֹּה מִהַרְתָּ לָרוּץ שֶׁאֲפִילוּ
הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אַלְבָּז.

הָהּ, חָמוּם וְנִמְהָר לִבְלִי חֹק,
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, דוֹהֵר לְלֹא סְיָג וּבַלָּם,
כְּאִישׁ פֶּרֶא אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

אלתרמן משתמש ב"הפוך על הפוך" בסטיריאוטיפ על "המרוקאי", החמום והנמהר. בזכות תכונות אלו, לא היו לו מעצורים, והוא דהר "כמו פרא".

הָהּ, זוֹנֵק וְשׁוֹאֵג בְּקוֹל רָם
וּמַרְבֶּה מְהֻמָּה בָּעוֹלָם.

והשיר מסתיים במילים:

כַּנִּרְאֶה לֹא הַכֹּל בַּדֶּרֶךְ
מְפֹרָשׁ, כִּי עוֹד סוֹד בָּהּ וָרָז.
שׁוּר, הַזְּמַן הַכּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ
כִּגְמוּלוֹ יְהֻלַּל גַּם יֻלְעַז,
אַךְ עֶרְכּוֹ הַנִּצְחִי הוּא עֶרֶךְ –
שְׁנִיּוֹתָיו הַחוֹלְפוֹת, אַלְבָּז.

הָהּ, נוֹפֵל עַל עָפָר כַּחֹק.
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ. מֻטָּל פְּעוּר פֶּה וְנִדְהָם,
עֵד בֵּינֵינוּ רִבּוֹן עוֹלָם.

אם ב"מסביב למדורה" האומה משתחווה, כאן הזמן בכבודו ובעצמו כורע ברך, ואפילו ריבונו של עולם מוטל פעור פה ונדהם, לנוכח גבורתו של אלבז, אותו "בן מרוק".
אליפלט הוא כנראה צבר, אך לבטח לא המיתולוגי; לא החבר'המן, כפי שנהוג היה לומר אז. היום קוראים לזה "קוּל", "מגניב". לא, אליפלט לא היה קול. להיפך –

כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל –
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

וגם כאן, ברגע המבחן, דווקא הוא, ואולי דווקא בשל אותן תכונות, חירף את נפשו בגבורה עילאית.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע,
התמוטט הוא, כרע וחייך.
הוא חייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

אז מיהם הנערה והנער, יפי הבלורית והתואר – מגש הכסף שעליו נתנה לנו מדינת היהודים? אלה הפלמ"חניקים שמסביב למדורה, והאחד מן הגח"ל, ונתן אלבז ואליפלט. ובימים אלה, שיש מי שכל כך חשוב להם להצית את האש הזרה של השנאה העדתית, כדאי שנזכור זאת.

2. דברי הימים א' ה': "וּשְׂנִיר וְהַר חֶרְמוֹן"
ביום עלייתם לקרקע, ב-15 בספטמבר 1967, קיבלו חלוצי היאחזות נח"ל שניר, שכעבור שנה הפכה לקיבוץ שניר, מברק מיו"ר ועדת השרים להתיישבות יגאל אלון, בזו הלשון:
"למתנחלים ברמת הבניאס:שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון."
קיבוץ שניר של השומר הצעיר, הוא היישוב השני שקם מחוץ לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים. קדם לו רק מרום גולן. יגאל אלון, פטרון ההתיישבות בגולן, ציטט במברקו מן הפרק העוסק בשבט ראובן, מדבר על ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי, כולל הגולן. אלון חיבר את חלוצי שניר בימינו, לאבותינו שהתיישבו באותו אזור.
ביום העצמאות השבעים, תוקיר מדינת ישראל את מפעל ההתיישבות בגולן, בהענקת פרס ישראל על מפעל חיים בהתיישבות ובחקלאות ליהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן.

3. צרור הערות 18.4.18
* ההישג הגדול – מדינת ישראל בת ה-70 עתירה בהישגים גדולים: בביטחון, בחקלאות, בתעשיה, בהיי-טק, במדע, ברפואה, בהשכלה, בתרבות, בחינוך.
אבל כל ההישגים הגדולים הללו מתגמדים לצד ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, שמאפיל על כל השאר – קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50 וה-60, וההתיישבות רבתי בגליל ובנגב שהיא פועל יוצא ממנה. זהו הישג שאין לו אח ורע בשום אומה ולשון.
ואף שהיו בו שגיאות וגם עוולות, כפי שיש בכל עשייה, אין בהן כדי לעמעם את גודל ההישג ואת הגאווה בו.
אל ניתן למחרחרי מדנים ועסקני עדתיות לטמטם את מוחנו ולזרוע בתוכנו תודעה כוזבת.

* פטריוט אמיתי – פטריוט אמתי אינו מוציא את דיבת מדינתו רעה ואינו מעליל עליה עלילות שקר. פטריוט אמיתי אינו מעליל על צה"ל שהוא צבא קלגסים רצחני שמבצע פשעי מלחמה. פטריוט אמיתי אינו מעליל על משטרת ישראל שהיא תופרת תיקים לנבחרי הציבור. פטריוט אמיתי אינו טוען שישראל היא מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית כובשת. פטריוט אמיתי אינו טוען שישראל היא מדינת משטרה שמשטרתה פועלת נגד ממשלתה. פטריוט אמיתי אינו נגוע בשנאה עצמית שמובילה ישראלים להעליל על מדינתם עלילות כזב מן הסוג הזה.

* ג'וז & דרוז – באירוע המרכזי של חג העצמאות בגולן, תופיע בבכורה עולמית להקת "ג'וז & דרוז", להקה משותפת ליהודים ולדרוזים תושבי הגולן. עצם קיומה של להקה כזו, ובוודאי הופעת זמרים ונגנים דרוזים בחגיגת העצמאות של ישראל, לא היתה אפשרית לפני שנים אחדות. בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, כל ניסיונותיי לשיתוף פעולה עם הדרוזים העלו חרס (מלבד השתתפות בליגות הכדורגל והכדורסל). כעת המצב השתנה.
הדרוזים באשר הם, נאמנים לשלטון במדינה שבה הם חיים. בעשור הראשון לאחר מלחמת ששת הימים, הדרוזים היו נאמנים לישראל, תבעו סיפוח ואזרחות וחגגו את יום העצמאות. הכול השתנה כאשר ישראל החליטה על הנסיגה מסיני. הדרוזים הבינו שישראל היא משענת קנה רצוץ, והחלו לגלות, לפחות בפומבי, נאמנות לסוריה. הדבר הלך וגבר בשנות המו"מ על נסיגה מהגולן.
בשנים האחרונות, ככל שהולכת ומתחזקת ההכרה של הדרוזים שסכנת הנסיגה חלפה, הם מובילים תהליך הדרגתי של ישראליזציה.

* בחר בשתיקתו – סימה קדמון פירסמה בערב שבת, שנדחתה בקשתו של דוד גרוסמן לשאת דברים בשם הזוכים בפרס ישראל. כעבור יומיים רינו צרור כבר תקף את השר בנט ש"בחר בשתיקתו של גרוסמן."
איזו דמגוגיה. 17 איש זכו בפרס ישראל, ורק אחד מהם יישא דברים. מכאן, שבנט "בחר בשתיקתם" של 16 כלות וחתנים.
גרוסמן זכה בפרס ישראל בספרות בצדק רב, כי הוא סופר נפלא. זהו פרס עבור מצוינות, והוא ראוי לו בהחלט.
כך, יש להניח, גם שאר הזוכים (שאת רובם איני מכיר). למה דווקא דוד גרוסמן צריך לשאת את הדברים? זו איזו זכות שמוקנית לו? שרשומה בטאבו?
מבין הזוכים בפרס, ראוי שיישא מי שיבטא הסכמה לאומית, שיישא את רוח העם. יש לי, משום מה, איזו תחושה קלה, שאם גרוסמן היה נקרא לשאת דברים, לא בטוח שאלה היו דבריו. אולי, חלילה, הוא היה אומר דברים ברוח דבריו בפרובוקציה שחיללה את יום הזיכרון?
בעת פירסום שמות הזוכים בפרס, נמתחה ביקורת על מיעוט נשים ועדות המזרח בין הזוכים. אז למה הנואם צריך להיות גבר אשכנזי דווקא? מי שנבחרה לשאת דברים, היא כלת פרס ישראל מרים פרץ.
אילו אני בחרתי את הדובר, הייתי בוחר בדוד לוי, ולו כדי שנזכה לשמוע נאום נדיר מפי אחד מגדולי הנואמים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.

* טיעון דמגוגי – אחד הטיעונים בזכות הפרובוקציה של טקס משותף לחללי צה"ל ולמחבלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא שכפי שיכולנו להתפייס עם גרמניה, על אחת ואחת שאנו יכולים להתפייס עם הפלשתינאים.
כך, למשל, כתב ב-ynet גיא מרוז: "איך יכול להיות שהצלחנו יחסית מהר, תוך דור וחצי פחות או יותר, לסלוח לגרמנים יימח שמם, אבל לעולם, כך צורח הרחוב ברשת ובכלל, לא נסלח לעם הזה ממול."
למה זה טיעון דמגוגי? כי ככל הידוע לי, איננו מקיימים ביום השואה טקס זיכרון משותף לקורבנות השואה ולרוצחים הנאצים.
הלוואי שנגיע פעם לפיוס ולשלום עם הפלשתינאים, וגם אז לא יהיה מקום לחילול יום הזיכרון לחללי צה"ל בדמות הטקס המשותף. לא כל שכן, כשאנו רחוקים מהפיוס הזה, והמלחמה בעיצומה.
אגב, לא סלחנו, איננו סולחים ולעולם לא נסלח לגרמנים.

* חוטפים ילדים – מאז ומתמיד סלדתי מהדיבור על חיילי צה"ל כעל "ילדים". זה החל במאבק למען הנסיגה מלבנון – "החזירו את הילדים הביתה," נמשך בקמפיין של גלעד שליט – "הילד של כולנו" והתואר עבר לאלאור אזריה. גלעד שליט ואלאור אזריה, כמו גם חיילי צה"ל בלבנון ובאשר הם שם, אינם ילדים. הם גברים, לוחמים, והיום גם נשים לוחמות. כמו כל חיילי צה"ל מתש"ח ועד הלום. כל אחד הוא ילד של הוריו, גם כאשר הילד בן שלושים או ארבעים. אבל גבר בן 18 המתגייס לצה"ל אינו ילד.
לא פעם, כאשר נשמעו הדיבורים על "הילדים", כתבתי באירוניה שלא ידעתי שצה"ל החל לחטוף ילדים. אבל היום אני כבר יודע. עובדה – היה כתוב בעיתון. שחור על גבי שוקניה.
כותרת הפשקוויל התורן של רוגל אלפר הוא "צה"ל מנצל לרעה קטינים." מיהם הקטינים? חיילי צה"ל. איך בן 18 הוא "קטין"? "בכל האמור בעסקי הקטל של בני אדם, 18 זה קטין." ולמה צה"ל חוטף ילדים? כי הם מספיק טיפשים, ואפשר "לחנך את ילדי ישראל לקדש את המוות הפטריוטי, את העלאת קורבן החיים בשדה הקרב, כדי לוודא שיסכימו, ואף ישושו, לסכן את חייהם הכה-צעירים במלחמה האינסופית, שנחיצותה היא תורה מסיני." ועוד – "אמצעי קוגניטיבי יעיל לשליטה בתודעת הקטינים, שהחוק מחייבם להתגייס לצבא, ולעיצובה, כחומר ביד היוצר, כדי שתתייחס למוות בשדה הקרב כאל דבר טוב."
אלפר, שבמשך שנים מנהל ג'יהאד נגד יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, מסביר הפעם שהם כלל אינם נחוצים, שכן "מנגנון קידוש המוות עובד בישראל 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, בכלי התקשורת ובמערכת החינוך. ימי השואה והזיכרון מיותרים למעשה."
בערב שבת האחרונה, נערך בקיבוץ שלי, באורטל, ערב לכבוד גיוסן של שתי בנות ושחרורם של בת ובן, כפי שאנו נוהגים לציין כל גיוס ושחרור של כל בת ובן. המילים הנוכחות ביותר בערבים הללו הם "שירות משמעותי". על כך ילדינו מחונכים מקטנות – הן בדיבור והן בדוגמה אישית מהוריהם, אחיהם הגדולים ושכבות הגיל הבוגרות. ברמת הקִרְבָה בקיבוץ, שהוא מעין משפחה מורחבת, כמעט לגיטימי לקרוא להם "הילדים", אך לשמחתי כמעט איני שומע את הביטוי הזה.
השוקניה היא הנגטיב המוחלט של העולם שלי, של המשפחה שלי, של הקיבוץ שלי ובכלל של כל קבוצת ההשתייכות שלי. קבוצת ההשתייכות הזאת מגוונת מאוד מבחינה פוליטית, אך בין הקצה השמאלי שלה לבין תופעת "הארץ" ומה שהוא מייצג, רובצת תהום שורצת כרישים, תהום שהולכת ומתרחבת. אנו מאבדים אפילו את השפה המשותפת. הם מלהגים בשפה זרה.

* דבוקת שוקן – לעיתים מאשימים אותי: "אתה מכליל בדברים שאתה כותב על 'הארץ'. לא כולם מקשה אחת." וזה נכון. אבל הקול הדומיננטי, הוא של דבוקת שוקן, אותה קבוצה המטפטפת ארס אנטי ישראלי.
הנה, מדור הדעות ביום אחד, היום הפותח את השבוע של יום העצמאות השבעים למדינת ישראל. רוגל אלפר כותב על המדינה שמגייסת "קטינים" ושוטפת את מוחם כדי שישושו למות כקורבנות אדם. שני ליטמן בביקורת טלוויזיה על ראיון שערכה רינה מצליח עם ארבע אלמנות מלחמה, השתלחה באלמנות על כך שלא יצאו נגד המדינה. "האלמנות מקבלות בהכנעה את גורלן הנורא. אף אחד לא שובר את הכלים, בטח שלא רגע לפני מופע הזיקוקים." איריס לעאל הטיפה לסירוב לשרת בצה"ל או סירוב פקודה. והמצחיק במאמרה הוא שהעריקה חיונית כדי שלא "נמשיך לקבל בצייתנות את כל ביטוייו המכוערים של הכיבוש." את זה היא כתבה בהקשר של הגנת הגבול שאליו נסוגונו כשקיבלנו את עמדתה והפסקנו את "אקיבוש" עד גרגר החול האחרון ועקרנו את כל היישובים. כלומר, גם הגנה על נחל עוז, עין השלושה, ניר עם ובארי אחרי הנסיגה, היא "אקיבוש". גדעון לוי מגדיר את ישראל כמדינה שאינה דמוקרטית, אלא מדינת אפרטהייד מובהקת, שלטון דיכוי וכיבוש, ומשקר במצח נחושה שגם רצועת עזה היא תחת כיבוש. ניצן הורביץ הסביר שישראל היא בדרך להפוך לגרמניה הנאצית.
אז נכון, יש ב"הארץ" גם קולות אחרים. אבל זה הקו הדומיננטי של העיתון, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בפשקווילי המערכת שלו.

* Me too – צה"ל השמיד מנהרת טרור בגבול עזה. גמני מתבייש להיות ישראלי.

* פתרון מאוזן – אני בעד פסקת התגברות, כחלק ממערכת האיזונים והבלמים בהפרדת הרשויות בדמוקרטיה. אולם התגברות ברוב של 61 ח"כים היא בדיחה. משמעותה היא התגברות אוטומטית על כל פסילת חוק, בידי המשמעת הקואליציונית של הקואליציה המצומצמת ביותר.
מצד שני, אני חושב שיש גם קלות בלתי נסבלת של פסילת חוקים בידי בית המשפט העליון. הרי היום גם שופט יחיד יכול לפסול חוק.
אני שב וחוזר על הצעתי אותה אני מציע כבר שנים אחדות – ניתן יהיה לבטל חוק רק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות בבית המשפט. הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק ברוב של 2/3 מחבריה.
כל פתרון שלא יהיה ברוח זו (לאו דווקא הצעתי המדויקת) הוא בלתי מאוזן ואינו ראוי.

* לא ייעשה במקומותינו – הלורד בייטס, עד לאחרונה השר להתפתחות בינלאומית בממשלת בריטניה, התפטר לפני חודשיים וחצי מתפקידו, כיוון שאיחר בדקות ספורות לדיון בבית הלורדים. הוא אמר שבמעשהו הוא פגע במעמד הפרלמנט ובכך מעל בתפקידו, ועליו לשאת באחריות.
כאשר הנורמות אצלנו לא תהיינה קיצוניות עד כדי כך, אבל למשל יהיה ברור שמי שמכהן בתפקיד ציבורי אינו יכול לקבל "מתנות" מטייקונים בעלות של יותר ממיליון שקל, ניתן יהיה לשקול אימוץ "המודל הבריטי".

* שקרן בחותמת בג"ץ – כאשר יגאל סרנה הפסיד בתביעת הדיבה, הוא הפך מסתם שקרן לשקרן מדופלם. כעת, משערעורו נדחה, הוא הפך מסתם שקרן מדופלם, לשקרן בחותמת בג"ץ.
כל אלה שטוענים שבית המשפט הוא מוּטֶה "רק לא ביבי" וכל הקשקושים הללו, צריכים לאכול את הכובע. עובדה, כאשר מטיחים בנתניהו שקרים – מפסידים בבית המשפט.

* ביד הלשון: רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ – ביטוי המבטא את תפיסת הציונות הדתית, או לפחות חלקים מתוכה, את מדינת ישראל. על פי תפיסה זו יש קדושה במדינת ישראל, שהיא חלק מתהליך הגאולה, אף שאין היא הגאולה השלמה.
הביטוי הופיע לראשונה בתפילה לשלום המדינה, שנכתבה בידי הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל בסיוע של ש"י עגנון. הפסוק המלא: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגואֲלו, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ."
אורי הייטנר