על "חוריה – סיפורים ורשימות של יוצרות בעקבות האביב הערבי"
אסף, ערך ותרגם מערבית – אלון פרגמן
רסלינג 2018, 161 עמ'
הקוראן מרשה לבעל להכות את אשתו (סורה ד' 39-38, בתרגום י' י' ריבלין, כאן ובהמשך), מציין שערכה של האישה היא כמחצית ערכו של הגבר (סורה ב' 282), שהזכר יורש כפול מהנקבה (סורה ד' 12), ושמותר לגבר לשאת ארבע נשים (סורה ד' 3, ז' 7), לנביא, כמובן, מותר לשאת יותר.
כאשר דברים אלה נחשבים למקודשים – כי נשאבו מפי האל, כביכול, אל ליבו ושפתיו של הנביא – איזה סיכוי יש לנשים לנשום אוויר של חירות וחופש בחברה המוסלמית ההולכת ומקצינה משנה לשנה? אני זוכר שהצטמררתי כשקראתי את שלושת כרכי הספר של נגיב מחפוז "בית בקהיר", בו מסופר כיצד חנווני קטן בשם אחמד עבד אל-ג'וואד, מטיל טרור בביתו: הוא מבלה כל לילה בבתי עינוגים ובבתי זונות, ואף מקיים מעין טקס נישואין עם אחת מהן, אבל לאשתו אסור לצאת מהבית בלי רשותו, והיא חייבת להיות מוכנה לשרתו כשהוא חוזר שיכור מבילוייו. היא יושבת מולו על הרצפה, מסירה את נעליו ואת בגדיו, ומחכה אילמת לפקודותיו. כשפעם היא העזה לצאת מהבית לראות את השכונה בה היא גרה, הבעל פשוט גירש אותה מהבית.
את הזוועה המיגדרית הזאת, שתיאר נגיב מחפוז ברומן רחב יריעה, מביא לנו ד"ר אלון פרגמן באסופה שלפנינו ששמה, כמה סמלי! – "חוריה", לאמור – חירות, שהיא משאת נפשן של הנשים במרחב הערבי-מוסלמי. הקוראים זכו למפגש עם ד"ר אלון פרגמן בתרגום הקודם שלו לסיפוריו של זכריא תאמר "נמר מנייר" (גם כן בהוצאת רסלינג, 2012). בלא ספק, האסופה שלפנינו היא דבר בעיתו.
באסופה שלפנינו 52 סיפורים קצרים (עד קצרים מאוד של מספר מילים בודדות) ורשימות של סופרות, חלקן אקדמאיות, שפירסמו ספרי סיפורים ורומנים, וחלקן מפרסמות בבלוגים שבאינטרנט. יש אפילו שתי כותבות שנמנע מהמתרגם מלהתחקות על פרטי הביוגרפיה שלהן, מן הסתם מחשש לתגובות קשות על פרסומיהן. אלון פרגמן ליקט סיפורים ורשימות של כותבות בכל הקשת הערבית – נמצא באסופה כותבות ממרוקו, תוניס, אלג'יר, לוב, מצרים, סודן, סומליה, פלסטין ולבנון (בתו של אדוארד סעיד הנוצרי, הגרה בארה"ב), בדואית מהנגב הישראלי (רשומות רק ראשי התיבות של שמה...), סוריה, ירדן, עיראק, כוויית, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, תימן.
כאמור, חלק מהרשימות קצרות מאוד, כמצופה בתקופת הטוויטר, וחלק (כ-14 רשימות) כתובות בז'אנר האבסורד והמשל, אולי כדי להסוות ולהכמין את המסרים. נמצא שם דברים הזויים, כגון זבובים בעלי תבונה ועוצמה, שתי ציפורים המדברות בכלוב, מת שמעוקצץ על ידי תולעים שנוגסות בו, משורר המחכה אלף שנה למוזה, וכד'.
אני מבקש ברשימה זאת להתרכז בזעקת הנשים המדוכאות בעולם המוסלמי, זעקה שבאה לידי ביטוי בכתבים שבאסופה זאת: "האביב הערבי" המיט אסון על החברה הערבית בכלל, ועל הנשים בפרט – יש חשש שמא יישמעו אפילו המחשבות (נואל אל-ר'נם המרוקאית).
במקום חירות משתררת אנדרלמוסיה וקיצוניות דתית שבאה לידי ביטוי בעריפת ראשים של "כופרים", בפיגועי התאבדות במרכזי תרבות בחובת ניקאב וגידול זקן (פרח אל-תוניסי התוניסאית).
נשים מקבלות מכות מהבעל מיד אחרי הנישואין (סאג'דה עבדאללה אברהים מבחריין).
אישה אחרת מואשמת שהיא בעד חברה שוויונית, ומסיתה נשים לקבל זכויות, שכידוע הזכויות שייכות מקדמת דנא רק לגברים, הרי הנשים מרוצות ממעמדן הנמוך. על "חטא" זה היא מוצאת להורג (זינב אחמד חפני הסעודית).
לאישה אחרת קטעו את היד משום שהעזה לקיים יחסים עם עט (לד'ה אל-חמוד הכווייתית).
אוסרים על ילדה לצרוך כל סממן מערבי (בובת ברבי, פוקימן). שומרים מכל משמר על תומתה, משיאים אותה בעל כורחה, מכים אותה, וכשהיא בייאושה כותבת קסידה, עליה להחביאה (בות'ינה אל-עיסא הכוויתית).
גברים פוקדים על נשותיהם למי להצביע בבחירות (חנאן בירותי הירדנית).
איש נועל את אשתו בבית, והולך לזונה (מונתהא אל-עידאני העיראקית).
אישה אחרת היתה מבקשת להתגרש מבעלה הבוגד עם נשים צעירות, אבל היא לא מסוגלת, כי כל חשבונות הכספים בידיו. היא מתפלצת מכך שהחברה אינה מוקיעה אדם כזה (היפאא ביטאר הסורית).
צעירה בדווית משמשת כשפחה לאביה ("הוד רוממותו"), שנשא אישה שנייה. הצעירה נאלצת לעשות ממש "שמיניות באוויר" שתוכל להגיע במועד לקורס שלה באוניברסיטה (ר. א. ר. מהפזורה הבדווית בנגב הישראלי).
בחורה תמימה ו"טיפשה" נכנסת להריון בגיל 13 מבחור שאהבה, ואשר מתכחש לבנו. הראיות כולן לטובת "הטיפשה", אבל השופט מקבל שוחד, והאב המתכחש יוצא זכאי. היא מגדלת את הילד במסירות, תוך ספיגת עלבונות מהמשפחה ומהרחוב. אחרי המעשה הנבזה של אב הילד, היא שונאת את כל הגברים, ולבסוף מסכימה להתחתן עם אלמן זקן כדי שבנה יזכה להיות "חוקי". הוא לא עומד בהבטחתו, מתעלל בה ומכה אותה. בזכותה הבן מגיע לדרגת מהנדס, וביום חתונתו היא מתה עם חיוך על שפתיה (היפאא ביטאר הסורית).
הסיפור המזעזע ביותר בקובץ הוא סיפורה של טהורה שהשיאו אותה בגיל 14 לזקן בן 60, אימפוטנט סדיסט שעשה בה מעשי זוועה ממש. היא בורחת ממנו לאהוב ליבה, ומשמשת לו שפחה, ואז הוא מועיד אותה לזנות. היא יוצאת מדעתה, ומזדהמת בזוהמת הגברים, וכשהיא מובאת אחרי תאונת דרכים לבית החולים, אחיה "הגיבור", שמעולם לא חס על חייה הנוראים של אחותו, בא אל מיטתה ומשסף את גרונה. הוא מתגאה בכך שרצח על כבוד המשפחה – כידוע, על רצח כזה יש עונש מגוחך בארצות ערב (אותה הייפאא ביטאר הסורית).
במיספר רשימות מובעים שנאה ובוז לגברים שחוקי השריעה ומוסכמות החברה המוסלמית מרשים להם להיות חיות אדם (אחלאם מוסתר'אנמי האלג'יראית).
ובסיפור אחר מתואר גבר חולה לב שמסרב שישתילו לו לב של אישה, שמא יקבל, חס וחלילה, תכונות נשיות (סועאד מחמוד אל-אמין הסודנית).
הספר מביא עדויות על האנדרלמוסיה של "האביב הערבי" ועל שיירות העקורים שברחו מסוריה לטורקיה, אך על כך הרי קראנו אינספור כתבות בעיתונים ובטלוויזיה, ואינני מתכוון להרחיב על כך את הדיבור. אזכיר כאן שאחת הכותבות לועגת לחיילים האכזריים כלפי בני עמם, אבל מתנהגים ככבשים רכות בעימות עם היהודים (רחאב מוחמד עלי אל-בסיוני המצרייה).
על פי הקוראן גן העדן מיועד רק לגברים, ובעיקר לנהרגים במלחמת קודש. הנשים הן האמצעי לאושר השמיימי (הגשמי מאוד!) שהגברים יזכו לו.
היחס המחפיר הזה כלפי הנשים שהרות את הזכרים, יולדות אותם בייסורים, מיניקות ומגדלות במסירות אין קץ – הוא בלתי נתפס: מכסים אותן מכף רגל ועד ראש, לא מרשים להן לצאת לרחוב בלי מלווה בן משפחה, אסור להן לנהוג, נערות שרוצות ללמוד נרצחות (באפגניסטן, ובארצות המוסלמיות באפריקה). הדיכוי הזה הוא לא רק פגם מוסרי בלתי נסלח, אלא גם הגורם העיקרי לכך שהארצות המוסלמיות טובלות במי אפסיים של נחשלות מבהילה, ובאוקיאנוסים של אכזריות.
תודה לאלון פרגמן, ויישר כוחו, שפתח לנו צוהר אל הנשים המורדות כנגד דיכויין. עבודה ענקית הושקעה כדי ללקט את הרשימות והסיפורים מספרים, כתבי-עת ובלוגים, והתוצאה בהחלט מרתקת.
משה גרנות
אהוד: ב"מועדון המכוניות של מצרים" של עלאא אל אסוואני המצרי ובספרו הקודם "בית יעקוביאן", כל ההתעללויות האלה, בנערות ובנשים, מתוארות להפליא. שני ספרים מעולים אלה ראויים לזכות את מחברם בפרס נובל, אם ייאות לקבלו, אם כי ברור שהם רחוקים מאוד מרמת ספריו החשובים של חתן פרס ישראל דויד גרוסמן.