רבות דובר בחג העצמאות, על מדינת ישראל – סיפור ההצלחה הבלתי נתפס, שאין לו אח ורע באף אומה או לשון.

ישראל היא התגלמות המצוינות. ואך טבעי, שבחג עצמאותה מוענקים פרסי ישראל – הפרסים על המצוינות בתחומים השונים ועל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בחג העצמאות השבעים של ישראל, זכיתי להשתתף, לראשונה בחיי, בטקס הענקת פרסי ישראל. הוזמנתי אליו כאורחו של חתן פרס ישראל על מפעל חיים בתחום ההתיישבות והחקלאות, יהודה הראל.

היה זה מעמד מרגש במיוחד – הטקס כולו, ובראש ובראשונה זכייתו של יהודה. אין ראוי מיהודה לפרס – תרומתו לציונות, למדינת ישראל, לחברה הישראלית אדירה. היום, כשאני בעיצומה של כתיבת הביוגרפיה שלו, שעתידה לצאת בקרוב לאור, אני מודע לכך יותר מבעבר.

מפעל חייו של יהודה הראל הוא בראש ובראשונה ההתיישבות בגולן, שאין מי שמזוהה עמה כמותו. ולכן, הפרס ליהודה הוא פרס ישראל לגולן כולו. הראשון שרואה זאת ומציין זאת הוא יהודה עצמו. פרס ישראל ליהודה הראל, הוא ההוקרה של מדינת ישראל למפעל ההתיישבות הציוני בגולן, המפעל שעיצב את גבולה של המדינה, והבטיח שהגולן יהיה ישראלי.

ההוקרה הזו אינה מובנת מאליה. אך לפני עשרים שנה, הונפה המאכלת מעל ראשנו, ומדינתנו כמעט ועקרה אותנו והחריבה את מפעל חיינו, כדי למסור את הגולן לרודן הסורי, למען אשליות שלום. היום, למעט קומץ סרבני התפכחות, הכול מבינים מאיזה אסון לאומי ניצלנו – בזכות ההתיישבות בגולן. וביום העצמאות השבעים למדינת ישראל – ישראל הרשמית הכירה בכך והודתה לנו. כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו לחץ את ידי חתן פרס ישראל יהודה הראל, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שגם האיש הזה ניסה למסור את הגולן לאסד. והנה, הוא מעניק פרס מפעל חיים לאבי ההתיישבות בגולן. ואהוד ברק, ראש הממשלה שהיה האובססיבי ביותר בניסיונו למסור את הגולן, יושב בקהל ומוחא כף בהתלהבות. וברגעים האלה חשתי את טעמו המתוק של הניצחון.

הענקת פרס ישראל ליהודה הראל גרמה לי לאושר עצום. שמחתי כל כך והתרגשתי כל כך ליטול חלק במעמד. שמחתי להיות בין אנשים יקרים כמו אמיתי שלם, הרב איזנטל, אלי זיו, מאירה גרליק, דידי ידין, אריאל שגיא ועוד, כל אותם שותפיו של יהודה לדרך, שותפיו למפעל החיים. ושמחתי להיות עם ציפקה ועם ילדיהם ונכדיהם הרבים של ציפקה ויהודה, ברגע המאושר הזה.

ובנוסף ליהודה, זכיתי להיות נוכח בטקס הענקת הפרס לחבר נוסף שלי – פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל לחקר המתמטיקה וחקר מדעי המחשב. אלכס הוא אחד המומחים הגדולים בעולם בתורת החבורות. מהי תורת החבורות? פעם שאלתי את אלכס והוא הסביר לי, ואולי באותו רגע אף הבנתי, אך לבושתי, אני מודה שאין לי מושג.

את אלכס הכרתי בתנועת "הדרך השלישית", שהוא היה בין מייסדיה וכיהן כח"כ מטעמה.

"הדרך השלישית" היא דרך המצוינות. שלושה מארבעת חברי הסיעה עוד חיים עמנו. האחד, אביגדור קהלני, הוא בעל עיטור הגבורה. השניים האחרים, יהודה ואלכס, הם חתני פרס ישראל. קהלני היה נוכח בטקס. הצעתי לו לכנס ישיבת סיעה.

"תגיד, הוא לא יכל לשים עליו ז'קט?" נזף בי (משום מה) קהלני, בהתייחסו ליהודה וכדרכו הוסיף נזיפה כלפיי, על כך שאני נעול בסנדלים. "אין לכם כסף, בגולן, לקנות נעליים?"

כן, מרבית חתני הפרס היו חנוטים בחליפות וחנוקים בעניבות. יהודה לבש חולצה עם צווארון פתוח, החולצה בחוץ, כמובן. ובלי ז'קט, כמובן. ובכך הוא כיבד באמת את המעמד. הרי אין זה נשף פורים, ולא מתאים שהוא יתחפש בו. הוא התלבש כמי שמיטיב לייצג את מפעל החיים שעליו קיבל את הפרס.

"איזו במה מכובדת יותר?" שאל אותי מאיר בן מאיר שאלה רטורית. הוא התכוון לבמת חתני וכלות הפרס, או לבמת הנשיאות, שבה ישבו הנשיא, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, שר החינוך וראש העיר ירושלים.

מאיר אינו אדם אנטי פוליטי. הוא בא מבית פוליטי מאוד. אביו, יהודה בן מאיר, היה ח"כ וסגן שר החוץ. סבו, היה ח"כ ושר הפנים. הוא היה מזכיר סיעת "הדרך השלישית". וכאשר מדובר במי שהיו בפוליטיקה – יהודה ואלכס, זו בהחלט שאלה מעניינת (אפשר להוסיף עליהם גם את חתני הפרס שרנסקי ודוד לוי).

אך, כאמור, זו שאלה רטורית. הבמה עליה ישבו יהודה ואלכס בטקס, מכובדת יותר. בוודאי בעיניהם.

אלכס אהב את העבודה הפרלמנטרית וההשפעה הייתה חשובה לו. ובכל זאת, בשנותיו בכנסת הוא היה מתוסכל מאוד, ותמיד אמר כמה הוא מתגעגע למתמטיקה וכמה היא חסרה לו. ודוק – לא לאוניברסיטה, לא להוראה, לא למחקר. למתמטיקה. כאל תורה לשמה.

וכשיהודה הלך לפוליטיקה, בעיצומו של המאבק על הגולן, הוא נהג לומר שאם רוצים לנקות את הצנרת, אין ברירה אלא להכניס את היד לביוב. ולאחר תקופת הכנסת, היה מתוסכל מאוד כשהציגו אותו כח"כ לשעבר. בעיניו, ימיו בכנסת הם ממש לא פסגת עשייתו – הוא עשה דברים גדולים וחשובים יותר. ודומני שהוא שמח על העובדה, שבטקס הפרס ובכל התקשורת סביב הפרס, עובדת חברותו בכנסת הוזכרה בפרופורציה נכונה, כשולית יחסית, לעומת מכלול עשייתו.

ואפרופו במות – כשהוקמה "הדרך השלישית", יהודה התנגד לכך שכמו בכל המפלגות יהיה שולחן נשיאות בישיבות המועצה, או בלשונו, שולחן "הפוליטביורו". אך קהלני עמד על כך, ויהודה השתדל ככל הניתן להתחמק מלשבת על הבמה. והוא נהג להסביר את הסתייגותו: "כולם מסתכלים עליך. אתה אפילו לא יכול לחטט באף." והנה, כאן בטקס, יהודה ישב ערב שלם סביב שולחן הכבוד, מול קהל עצום ובשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה.

השתתפתי בטקס בזכות יהודה, והתרגשתי לכבוד אלכס. אך התרגשתי גם להיות בטקס הענקת הפרס לאחת הדמויות הנערצות עליי – נתן שרנסקי, שכבר בילדותי הוא היה אחד מגיבוריי, ובהיותי דובר ועד יישובי הגולן זכיתי גם להכירו. התרגשתי להיות בטקס הענקת הפרס לדוד גרוסמן, שכבר למעלה משלושים שנה אני קורא באהבה גדולה את כל ספריו, וילדיי גדלו על ספרי הילדים שלו. כדובר ועד יישובי הגולן זכיתי להכיר עוד שניים מהחתנים – דוד לוי ורון בן ישי.

את רוב הכלות והחתנים, איני מכיר. כלל לא שמעתי את שמם טרם הענקת הפרס. אך הסרטונים על כולם העידו על היותם משכמם ומעלה, כל אחד בתחומו – אנשים מעוררי השראה. אין כמותם כדי לחוש את תחושת ההתעלות ביום עצמאותה השבעים של המדינה.

דבר אחד שצד את תשומת ליבי – את פרס ישראל בחקר היהדות, ופרס ישראל במוסיקולוגיה שחתנו הוא מומחה למוסיקה יהודית, קיבלו אנשים גלויים ראש. את פרסי ישראל במתמטיקה, בפיזיקה ובפסיכולוגיה קיבלו חובשי כיפות. עוד הוכחה עד כמה הסטריאוטיפים המקובלים בחברה רחוקים מן המציאות.

רק אחד מחתני וכלות פרס ישראל נושא דברים בשם כולם. הסופר דוד גרוסמן, בענווה אופיינית, ביקש להיות הנואם ורץ להדליף לחבר'ה מהעיתונות ש"בנט השתיק אותו."

ואילו קיבל את הבמה, מה היה אומר? האם היה חוזר, בטקס הממלכתי הזה, על דברי הבלע שאמר בנאומו החלול, בפרובוקציה של יום הזיכרון, הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים? הוא אמר שם שישראל היא מבצר ואינה בית.

ישראל היא בית. ביתו של העם היהודי. היא הבית של כל יהודי וישראלי. יש כאלה, שבוחרים להרגיש, או לספר למילייה – במצוות הבון-טון שהם מרגישים, שישראל אינה ביתם.

על מנת שישראל תוכל להתקיים כבית, עליה להיות גם קצת מבצר. אם ליום אחד היא תחדל להיות גם מבצר, היא לא תוכל להיות עוד בית.

זאת אמת חיינו.

הנואמת היתה כלת פרס ישראל על מפעל חיים מרים פרץ. הנאום שלה היה נפלא. נאום ממלכתי, מרומם נפש. התרגשתי במיוחד מדבריה על הוריה שחיו בהרי האטלס, היו אנאלפביתים, אך ערגו לציון וכל מפעל החיים שלה, הוא פרי החינוך שקיבלה מהוריה.

גם נאומו של בנט היה טוב, גם אם הוא האריך במקצת. אהבתי את מסר האחדות שהוא נשא. את האמירה שהפטריוטיזם אינו נמצא רק בימין וזכויות האדם אינם רק בשמאל; שלא רק הימין אוהב את ארץ ישראל ולא רק השמאל רודף שלום. על החשיבות שבאחדות, שאינה אחידות.

וחבל שהדברים הללו, שנאמרים בחגיגיות בחג העצמאות, כל כך רחוקים מהמציאות הפוליטית בישראל. זה היה המסר של "הדרך השלישית". המפלגה הזאת כל כך חסרה היום, ואני מקווה שיהיו מי שימלאו את הוואקום הזה בשנים הבאות.

אני שמח ששר החינוך אינו מהליכוד. כך, נתניהו לא יכול היה לעשות לבנט את המחטף הכוחני, השתלטני והמכוער שעשה ליו"ר הכנסת בטקס הדלקת המשואות. הכוח הפוליטי של בנט גדול הרבה יותר מזה של אדלשטיין. נתניהו לא העז להתעסק עם בנט, וכך נחסך מאתנו נאום בחירות נוסף של ראש הממשלה.

יום אחרי שנטע ברזילי רצחה אותו בטקס הדלקת המשואות, השיר "הורה היאחזות" קם לתחיה בטקס פרסי ישראל. זה השיר שעימו ליוותה התזמורת את יהודה הראל, האיש המזוהה יותר מכל אחד אחר עם היאחזותנו בגולן, שעה שעלה לקבל את הפרס.

לאורך חייו, עבר יהודה מהפכים אידיאולוגיים – מן הקומוניזם ועד קצה הליברטריאניות. אבל הלוז שנשאר – רוח ההגשמה החלוצית, הציונית, ההתיישבותית, הוולונטרית. ולא בכדי, אלה הדברים שהוא אמר בסרטון. הוא דיבר על כך שכאשר הוא מאמין במשהו, אין הוא מטיף לאחרים, אלא הוא קם ועושה.

טקס הענקת פרסי ישראל היה חג גדול בעבורי. ובראש ובראשונה בזכות פרס ישראל ליהודה הראל, שהוא פרס ישראל למפעל ההתיישבות בגולן.

2. צרור הערות 22.4.18

* ריבלין החדש – נכון, אדלשטיין התקפל ונכנע. נכון, אחרי שהתקפל ונכנע, נתניהו רימה אותו, ובדורסנות אופיינית השתלט על טקס המשואות. אבל זה לא יעזור לאדלשטיין. הוא הריבלין החדש. כלומר, הוא נשוא ההסתה והשנאה החדש של נתניהו. הוא הבא בתור אחרי ריבלין ואלשייך – סססססמולן, אנטישמי, לא יהודי וכו' וכו' וכו', ממיטב מנגנון ההסתה והשיימינג של נתניהו.

ליקטתי מזער שבמזער ממצטטי דפי המסרים של נתניהו, במסע הסיכול הממוקד נגד אסיר ציון לשעבר, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. הדברים כל כך נתעבים, נמוכים וקשים, שאהוד בן עזר סירב לצטטם במכתב העיתי. אבל ברשת הם מופצים כווירוס ועושים את העבודה. אוהו, כמה שהם עושים את העבודה.

[אהוד: דבריך נראים לי הזויים. למיטב ידיעתי, ה"נתעבים" ברשת עוסקים בעיקר בהשמצת נתניהו ולא בהשמצת אחרים למענו, ובוודאי שלא בציטוט מסרים "נתעבים" שחוברו כביכול בהשראתו! – נדמה לי שאתה מתמסר יותר מדי לקריאת דברים מטומטמים שכותבים אנשים מופרעים ברשת.]

* לא רק "חתולה" – עם זכייתו של זאב רווח בכבוד הגדול של השאת משואה בטקס הממלכתי בחג העצמאות השבעים, הוזכרו בראש ובראשונה תפקידיו בסרטי הבורקס של שנות השבעים, כ"חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי". אני מודה ומתוודה – איני אוהב את הסרטים האלה, ואיני מעריך את המשחק שלו בהם. משחק מוקצן ובלתי אמין, המגחיך את הדמויות שאותן הוא מגלם.

לעומת זאת, בסרטים המאוחרים שלו, שבהם צפיתי בשנים האחרונות, גיליתי זאב רווח אחר – שחקן גדול. כך בסרט "גט" ומעל הכול בסרט "מיתה נכונה", שבו הוא גילם את התפקיד הראשי.

כך כתבתי מיד לאחר הצפייה ב"מיתה נכונה": "... המשחק של השחקנים בסרט משובח ביותר, וזאב רווח מתעלה מעל כולם. תפקיד חייו. משחק ברמה של אוסקר. גם ב'גט', בו הוא משחק בתפקיד משנה, המשחק שלו מעולה. איזה בזבוז, שרוב הקריירה שלו הושחתה לריק על 'צ'רלי וחצי' ו'חתולה' למיניהם".

* להפריע לחגיגה – עם ישראל חוגג את עצמאותו, ומדור הדעות בשוקניה אבל וחפוי ראש. מיצתה את המדור כותרת פשקווילו של איימן עודה: "באתי להפריע לחגיגה."

צבי בראל מתאר את המדינה המחורבנת הזאת כהתגלמות המפלצתיות.

נועה אסטרייכר מסבירה שהיא אוטמת היטב היטב את ביתה לפני החגיגות, כי יש בהן המון רעש – רעש שמטרתו לגרום לכך שהישראלים לא יוכלו לחשוב, כי "אם כל אחד יוכל פתאום לשמוע את עצמו חושב, לכו תדעו מה הוא ימצא שם."

וב. מיכאל מסביר למה אין זכות קיום למדינה יהודית. הוא הרי אדם נאור. בתור שכזה עליו לדגול בזכות ההגדרה העצמית של כל לאום. איך הוא יסביר מדוע כל לאום ולאום זכאי למדינת לאום משלו, חוץ מהלאום היהודי? הרי הוא, כביכול, אינו אנטישמי.

הפטנט שלו: אין לאום יהודי. פשוט, אין חיה כזו. ואם אין לאום יהודי, ודאי שאין לו זכות למדינה. מ.ש.ל.

יש דת יהודית. אבל לדת אין מדינה. "גם 'מדינה יהודית' אין. לא יכולה להיות. 'מדינה יהודית' נשמע בערך כמו 'מלפפון בודהיסטי'. מדינות ומלפפונים לא יכולים להיות דתיים."

הכחשת הלאום היהודי של ב. מיכאל, אינה אלא הכחשת האנטישמיות שלו. אבל לא יעזור לו. מי ששולל את קיומו של הלאום היהודי ושולל את זכות ההגדרה העצמית של לאום זה, אינו אלא אנטישמי. ומבין כל סוגי האנטישמיות – הנחותה ביותר והבזויה מכולם היא האוטו-אנטישמיות.

ולמחרת יום העצמאות פשקוויל המערכת של השוקניה ציטט את פשקווילו של עודה. כותרת פשקוויל המערכת: "יום אסונם." זה יום העצמאות שלנו – יום אסונם.

* למה ליבוביץ' ויתר על הפרס – ב"הארץ" התפרסמה כתבה מעניינת של עופר אדרת על ההיסטוריה של פרס ישראל. הוא כותב בכתבה שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ויתר על הפרס, "לאחר שלימור לבנת טענה כי 'פרס ישראל הפך לפרס ישמעאל'."

זה קשקוש. לימור לבנת היתה אז ח"כית צעירה מן השורה באופוזיציה. ליבוביץ' לא היה מעלה על דעתו לוותר על הפרס בגלל תגובה שלה.

הסיבה היא אחרת לגמרי. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החרמת הטקס, ועל כך שאין הוא מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות וקרא לחיילי צה"ל יודו-נאצים. בתגובה להודעתו ליבוביץ' ויתר על הפרס.

בכותרת המשנה של הכתבה מוזכר "שר החינוך שדרש לבטל את הפרס הראשון שהוענק לערבי." לכותרת הזאת אין כל זכר בכתבה עצמה. בכתבה מסופר ששר החינוך יצחק נבון "הביע תמיהה על הענקת הפרס לטלוויזיה הישראלית בערבית."

* שאלה למתחסדים – שאלה לי, לכל אלה שמטיפים לי על כך שאני מעז לבקר את נאומו החלול של גרוסמן, בטענה שהוא אב שכול. האם מעתה אסור לי לבקר גם את נתניהו, כי הוא אח שכול?

* בשבי האוייב – שעה שאנו חוגגים את חרותנו ועצמאותנו, מן הראוי שנזכור גם את מי שאינו נהנה מהחרות, ונמק כנראה בשבי האויב. אברה מנגיסטו.

למחרת יום העצמאות, ביקרתי יחד עם יעל, אשתי, באוהל המאבק למען אברה, סמוך לבית ראש הממשלה.

אני מודה, שאין לי דעה מה נכון לעשות בנדון. ולכן, גם איני יכול לומר שאני מזדהה עם המאבק. אבל ראיתי לנכון להביע סולידריות עם אברה ולתמוך במי שמזכירים לנו ולמנהיגנו את קיומו, ואת עצם המחויבות שלנו כלפיו. ביקרנו במאהל, שוחחנו ארוכות עם ראש המטה ואף השארנו תרומה.

גיל, ראש המטה, סיפר לנו שבשל סירובם לצבוע את המאבק בצבעים פוליטיים של מאבק ה"שמאל", הקרן החדשה סירבה לתמוך בהם. וכפי שהבנתי בין השורות בשיחה איתו, הוא עצמו דווקא איש שמאל, ודווקא לכן הדבר חורה לו כל כך.

* בובה על חוט – נטלי פורטמן מיטיבה לבצע מול המצלמות את התפקיד אליו לוהקה ואת הוראות הבימוי, אך אין זה הופך אותה למי שמבינה משהו על החיים האמיתיים, על המזה"ת, על ישראל. ולכן לא נותר לה אלא לגלם כבובה על חוט תפקיד ציני שארגוני הבי.די.אס. המתועבים ליהקו אותה אליו. ומרגע שהיא מדקלמת סיסמאות עבשות בנושא שאין לה מושג בו, בבורות מדהימה, היא תשודרג באחת לדרגת הוגה דעות "חשובה". חכו ל"הארץ" של השבוע הבא.

* טוב שאין מפתח שמות – אחרי שקראתי את הפרקים מתוך הביוגרפיה של נתניהו שכתב בן כספית, שהתפרסמו בעיתונות, כתבתי שאת הספר הזה לא אקרא. לא אקרא אותו, דווקא כיוון שאני חובב ביוגרפיות. במקום ביוגרפיה מורכבת של מנהיג מורכב, זו קריקטורה חד ממדית וצהובה, של מי שמוצג כתכלית השלילה.

ובכל זאת, אני כאמור חובב ביוגרפיות, ולכן, כשהייתי בחנות של "סטימצקי", לקחתי את הספר לידיי ועיינתי בו, עלעלתי בו, קראתי פה ושם. ועמדתי התחזקה. לסכם את הספר במילה אחת? זבל. וכיוון שכל מי שקורא את דבריי יודע שאני רחוק מלהשתייך לתומכיו של נתניהו, איש לא יחשוד בי שזו תגובה אוטומטית של מעריץ.

כדרכי, רציתי לעיין במפתח השמות, בסוף הספר. ובכן, אין מפתח שמות. וזה דווקא טוב. אם אין המדובר במחקר רציני, אין סיבה שהוא יתחפש למחקר רציני. אילו חשבתי שזו בחירה מודעת, מתוך מודעות עצמית, אולי אפילו הייתי מעריך זאת.

* חבר בקיבוץ גלויות – אני חבר בשני קיבוצים – קיבוץ אורטל וקיבוץ גלויות. והאמת שאלה שניים שהם אחד. ההרכב של אורטל היה תמיד ייצוג הפסיפס של העם היהודי המתקבץ במולדתו.

בשבת נערך אירוע שורשים של קבוצת "תלתן", קבוצת שנת המצוות של תמר, בתנו הקטנה. קבוצה של 8 ילדים בלבד, ואלו ארצות המוצא של הסבתות והסבים: ארץ ישראל, ארה"ב, טוניס, רומניה, עיראק, לוב, מצרים, פולין, צ'כיה, צ'ילה, סוריה, מרוקו, אלג'יר, רוסיה, ליטא.

8 ילדים – 15 ארצות מוצא, ובהתאם – שפות האם של הסבים, המנהגים וכו'. ארץ המוצא השכיחה ביותר היא ארץ ישראל, אבל רוב הסבים שנולדו בארץ, הנם דור ראשון של ילידי הארץ. אילו הלכנו דור אחד אחורה, מגוון התפוצות היה גדל.

האירוע הסתיים בארוחה – כל משפחה הביאה מטעם משפחתי. ולא בכדי, הייתה זו ארוחה של קובה וקיגעל, קוסקוס, בוריקה וכרוב ממולא וכן הלאה. ארוחה ישראלית לתפארת.

מהי הישראליות בעיניי? מיזוג הגלויות. מיזוג הגלויות הוא ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל.

וזו התשובה האמתית למחרחרי הפוליטיקה העדתית הגלותית, אנשי הריב והמדון שוחרי הרע, המנסים בכוח להוציא שדים עדתיים מהבקבוק מתוך מניעים זרים.

זה לא יעזור להם. הציונות תנצח! בעצם, היא כבר ניצחה.

* ביד הלשון: שמרת – אנו חוגגים 70 שנה למדינת ישראל, ו-70 שנה ליישובים רבים שקמו בתש"ח. והראשון שבהם – קיבוץ שמרת.

קיבוץ "השומר הצעיר" שמרת עלה לקרקע בגליל המערבי ימים אחדים לאחר הקמת המדינה. התיישבו בו חלוצי "השומר הצעיר" שעלו מהונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה.

שמו של היישוב נובע מכך שהוא נמצא על נחלתו של שמרת, בנו של אשר. שמו העתיק של המקום השתמר גם בשם הכפר הערבי שישב בו עד מלחמת השחרור – אל-סומיריה.

אורי הייטנר