החיבוק של כלת פרס ישראל מרים פרץ וחתן פרס ישראל דוד גרוסמן, בטקס הענקת הפרסים, היה רגע מרומם נפש, שהביא לידי ביטוי את המסר המרכזי ששרר באירוע: אחדות שאינה אחידות. יש בתוכנו חילוקי דעות נוקבים, אמתיים, ובכל זאת, אנשים אחים אנחנו. האחדות הלאומית והסולידריות הלאומית חייבים להתקיים גם במציאות של מחלוקת.
מרים פרץ ודוד גרוסמן חולקים, למרבה הצער, סולידריות נוספת: סולידריות בין ישראלים שבניהם נפלו בהגנה על המדינה. מרים פרץ שניגשה אל גרוסמן וחיבקה אותו, אמרה לו במעשה הזה, שאין היא מוכנה לוותר עליו ועל הסולידריות עימו, גם אם הוא בוחר להמיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת.
גרוסמן היה הדובר המרכזי בטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, הטקס המשותף לזכר חללי צה"ל והמחבלים שנהרגו במלחמתם בנו. טקס, שבשנותיו הראשונות היה פרובוקציה של השוליים הרדיקליים, אך כפי שקורה אצלנו, הן במחנה השמאל והן במחנה הימין, "המחנה" מתקרנף ונסחף אחרי שוליו הקיצוניים. השנה כבר השתתפו באירוע אלפים ורוב מחנה השמאל, כולל הציוני, רואה היום את הטקס כראוי ולגיטימי, ויוצר דה-לגיטימציה לביקורת עליו.
הטקס ה"אלטרנטיבי" מנוגד במהותו למהות יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. זו אמירה לאומית, שגם בשעה שאנו חוגגים את עצמאותנו, איננו שוכחים את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים עליה. אך גם שעה שאנו מתייחדים עם זכר חללי מערכות ישראל, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא במערכה על הקמתה וקיומה של המדינה ועל ההגנה על אזרחי ישראל.
עם כל המחלוקות בתוכנו, ידענו יום בשנה להניח אותם בצד, ולקדש את הסולידריות הלאומית בתוכנו. חללי צה"ל באו מכל המחנות הפוליטיים, והמחלוקות בתוכם היו כבכל החברה, אך אחוות הלוחמים והרעות כשיצאו למשימה המשותפת של ההגנה על מדינת ישראל, היו מעל למחלוקות. וכאשר יום בשנה אנו מתעלים מעל המחלוקות ומתאחדים בהתייחדות עם זכרם, אנו מעניקים להם את הכבוד שהם ראויים לו. וביום הזה אנו מזכירים לעצמנו שהסולידריות הלאומית חזקה יותר מהמחלוקות.
הטקס המשותף עם הפלשתינאים, הוא המרה של הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת, עם האוייב. הרי הפלשתינאים לא נהרגו במלחמה על קיומה של המדינה, אלא במלחמה לחורבנה. הם לא נהרגו בהגנה על אזרחי ישראל, אלא במעשי טרור ורצח נגדם. מה הקשר בינם ובין מהותו של יום הזיכרון? ומה בוער למארגני האירוע לגלות סולידריות אתם, ולגרום לכאב נורא למרבית ההורים השכולים ולמרבית אזרחי ישראל?
הידברות? בבקשה. הידברות אינה נעשית בטקסים, ובוודאי לא בטקס ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
אין זה פלא, שבנאום שנשא גרוסמן בטקס כזה, הוא דיבר על כך שישראל אינה בית.
גרוסמן ביקש לנאום בשם כלות וחתני פרס ישראל בטקס הענקת הפרס. האם הוא היה מדבר באותה רוח? האם גם שם הוא היה מכנה את ישראל מבצר, ומספר שאינה בית?
נאומה המכונן של מרים פרץ בטקס ראוי להיכנס לפנתיאון של הנאומים הגדולים בתולדות המדינה. כשהיא סיפרה על הוריה שעלו לארץ ממרוקו, על ילדותה ונעוריה במעברה, ועל אהבת ארץ ישראל שקיבלה בביתה, היא הוכיחה שמאותה ביוגרפיה שגורמת לאנשים מסוימים לטפח מרירות ושנאה, היא בחרה לטפח אהבת ישראל. וגם השכול הנורא שפקד אותה פעמיים, לא ערער את אהבת ישראל שלה.
בניה של מרים פרץ ובנו של דוד גרוסמן לא נפלו בהגנה על מבצר, אלא בהגנה על הבית. פרץ בוחרת לחזק את הבית ולא לקעקע אותו. ובחיבוקה עם דוד גרוסמן, אני רואה קריאה נואשת לגרוסמן – זה ביתך, הישאר בו. אין לך סולידריות אחרת. אין "אלטרנטיבה" לביתנו המשותף.
* גרסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה לראשונה ב"ישראל היום".
2. צרור הערות 25.4.18
* לא יעזור להם – לא יעזור לנתניהו. גם המפכ"ל הבא, יהיה אשר יהיה (בהנחה שלא ימונה לתפקיד דוד ביטן או דודי אמסלם) לא יעצור את חקירותיו של רוה"מ. גם המפכ"ל הבא יהיה מקצועי, נאמן לתפקידו, לציבור ובעיקר לחוק, ולא למי שמינה אותו.
לא יעזור למפכ"ל הבא. כיוון שהוא יהיה מקצועי, נאמן לתפקידו, לציבור ובעיקר לחוק, ולא למי שמינה אותו, ולא יעצור את חקירות רוה"מ, הוא יהפוך במהרה קורבן למסע שיימינג, שיסוי והסתה, בדיוק כמו אלשייך.
לא יעזור לגלעד אלדן. ככל שילקק לנתניהו, ככל שיתחנף למעריצי נתניהו, ככל שיוכיח שהוא גבר גבר ויהיה לעומתי למשטרה – הפריימריז יהיו יום נקם ושילם. הוא לא סיפק את הסחורה – לא עצר את החקירות. ולכן, מקומו ברשימות החיסול מובטח.
* על טוהר המידות גם להיראות – במחלוקת הנקודתית בין אלשייך וארדן, בדבר מינויו של ריטמן לתפקיד ניצב במשטרה, אני מצדד בעמדתו של ארדן. על המשטרה להיות נקייה מכל רבב. אלשייך הוכנס למשטרה כמינוי חיצוני, דווקא בשל שערוריות השחיתות והמין של ניצבים במשטרה, בקדנציה הקודמת, ומוטלת עליו אחריות לניקוי האורוות. מינוי ריטמן – מקצוען ככל שיהיה, לתפקיד בדרגת ניצב, מנוגד למסר של ניקוי האורוות.
דווקא בשעה שהמשטרה פועלת לביעור השחיתות השלטונית, עליה להיות מופת של טוהר מידות. ובשעה שמתנהל ג'יהאד נגד המשטרה, דווקא בשל פועלה לביעור השחיתות השלטונית, על טוהר המידות גם להיראות.
כאמור, במחלוקת הנקודתית הזו אני מצדד בעמדת ארדן, אבל איני תמים. לא ריטמן מעניין את ארדן, אלא זה תירוץ לעימות עם אלשייך, כדי לרצות את המון חסידי נתניהו לקראת הפריימריז.
* בסיס ראוי לפסקת התגברות – פעמים רבות הצגתי את הצעתי להסדרת היחסים בין הרשות המחוקקת והרשות השופטת: בית המשפט העליון יוכל לפסול חוקים רק ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות. הכנסת תוכל לבטל את הפסילה רק ברוב של 2/3 מחבריה, כלומר 80 ח"כים.
אחד הטיעונים שהופנו נגד הצעתי שיכנע אותי – הסיכוי לגיבוש תמיכה של 80 ח"כים להתגברות על פסיקת בית המשפט אפסית, והדבר הופך את פסקת ההתגברות לאות מתה, לבדיחה. יתכן שהרף הזה אכן גבוה מידי.
מצד שני, ברור שפסקת התגברות בהצבעה של 61 ח"כים היא בדיחה, שהופכת את הבקרה השיפוטית לאות מתה. 61 ח"כים – פירוש הדבר שהמשמעת הקואליציונית של הקואליציה הצרה ביותר, תבטל כל פסילת חוק. בניגוד לפייק המופץ, כאילו רק בישראל יש בקרה שיפוטית, האמת היא שבקרה כזו קיימת כמעט בכל דמוקרטיה, ולמרות שלדעתי בית המשפט אקטיביסטי מדי, לא הייתי רוצה שהדמוקרטיה הישראלית תאבד את הבקרה השיפוטית, והשלטון יוכל לעשות ככל העולה על רוחו.
קראתי הבוקר הצעה של השר שטייניץ, שנראית לי ראויה והוגנת בבסיסה. הוא מציע פסקת התגברות המאפשרת ביטול פסיקת בג"ץ ברוב של 65 ח"כים בלבד, אך תהיה זו רק השעיית פסק הדין. כדי שההתגברות תהיה חלוטה, יהיה גם על הכנסת הבאה, לאחר הבחירות, לאשר אותה בשנית, ברוב של 65 ח"כים. ההצעה הזו נראית לי כבסיס ראוי לדיון חוק התגברות הוגן.
ואם בהפרדת רשויות ולצידה איזונים ובלמים עסקינן, מן הראוי שניתן את דעתנו לעובדה, שמי שבאמת מחליש את הכנסת, אינה הרשות השופטת, אלא הרשות המבצעת, ששולטת בה ביד רמה. מן הראוי לקיים דיון מהותי בבעייה הזאת, ולמצוא את הדרכים לחזק את עצמאותה של הכנסת.
* גבול לגיטימי – בתקופת ההתנתקות סופר לנו שברגע שיהיה לנו סוף סוף גבול, לא יהיה בעולם אדם שיחלוק על זכותנו להגן עליו, על ריבונותנו. ועוד נאמר לנו, שכדי שהגבול יהיה לגיטימי, הוא חייב להיות גבול 4.6.67.
נו, אנו רואים. מילא בעולם, גם בתוכנו לא מעטים שוללים את זכותנו להגן על גבולנו מול רצועת עזה. מיהם? אלה שאמרו שכשיהיה לנו סוף סוף גבול, והוא יהיה 4.6.67, גבול לגיטימי וכו'.
ואם ניסוג גם מיהודה ושומרון לקווי 4.6.67, מה יקרה למחרת?
* השוקניה נגד גרוסמן – הסופר דוד גרוסמן עורר ביקורת חריפה בעקבות השתתפותו בפרובוקציה ה"אלטרנטיבית" ביום הזיכרון ודבריו הקשים נגד ישראל, שאינה בית אלא מבצר.
גם ב"הארץ" גרוסמן הותקף. הוא הותקף על כך שאינו שונא את ישראל, ואף מקפיד לציין לצד ביקורתו את אהבתו למדינה וכמה היא חשובה לו. וזו כבר כפירה בעיקר. בפשקוויל שפירסם במוסף "הארץ", מגנה עפרי אילני את גרוסמן ואת סופרי השמאל, על כך שאינם שונאים מספיק את ישראל.
כותב עפרי אילני: "אני מקנא באומות שיש להן סופרים שממש שונאים את מדינתם, שנאה שוצפת ומבעבעת. מרוב דיבורים על שנאה עצמית, התרבות הישראלית מוכה באהבה עצמית פתולוגית."
וכעבור שלושה ימים – עוד פשקוויל נגד גרוסמן, הפעם של פרופ' עלי יסיף (לא חבר קבוע בדבוקת שוקן, אך כנראה שותף להשקפתה), שבו הוא מגנה אותו על כך שלא סירב לקבל את פרס ישראל. הוא הגדיר זאת כ"מעשה אנטי חינוכי", לקבל פרס מ"השלטון הרע הזה."
פרס ישראל אינו פרס מן השלטון, אלא ממדינת ישראל. מעניקים אותו בעלי התפקידים הנבחרים בידי הציבור, בבחירות דמוקרטיות. אבל כנראה שיסיף מעדיף טקס פרס ישראל "אלטרנטיבי", כמו טקס הדלקת המשואות ה"אלטרנטיבי" והפרובוקציה של חילול יום הזיכרון בטקס "אלטרנטיבי" ההופך את חללי צה"ל ואת המחבלים לעיסה אחת.
* יום הרצל – [אתמול] י' באייר, יום הולדתו של הרצל, נקבע בידי הכנסת כיום ממלכתי, יום הרצל.
מתוך יומנו של הרצל, 14.6.1895: "בארץ המובטחת, שם נוכל להתהלך בלי שיבוזו לנו על חוטם עקום, על זקן שחור או אדום ועל רגליים קשותות. שם נוכל לחיות סוף סוף כאנשים חופשיים על אדמתנו ונוכל למות בשקט במולדתנו. שם נוכל גם אנחנו לזכות בכבוד על מעשים גדולים. שם נוכל לחיות בשלום עם העולם כולו שאותו נשחרר בשחרורנו, נעשיר בעושרנו, ונרומם בגדולתנו. וכך תהפוך קריאת הבוז 'היהודי' למלה של כבוד כמו 'גרמני' 'אנגלי' 'צרפתי' בקיצור כמו שמות כל עמי התרבות וכך נוכל בעזרת מדינתנו לחנך את עמנו למשימות שעדיין נסתרות מעינינו, שהרי אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך אילולא נועד לנו יעוד כלשהו בתולדות האנושות."
והימים האלה, שבהם יהודים מפחדים לחבוש כיפה בגרמניה, מוכיחים עד כמה הוא צדק.
* ביד הלשון: זליגה – ושוב נפל פצמ"ר ליד גבול סוריה, קילומטרים ספורים מביתי. הנפילה הזאת הוגדרה כ"זליגה". זליגה היא מילה ותיקה בעברית – נזילה, דליפה. "זולגות הדמעות מעצמן." אולם בהקשר הביטחוני, זהו חידוש של השנים האחרונות, מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.
המילה זליגה מתארת נפילה בשטחנו, של פגזים שלא נורו במכוון אלינו, אלא יעדם היה אחר והם נפלו בשטחנו. בצדק, ממשלת ישראל הגדירה גם את הזליגות כפגיעה בריבונות ישראל. וצה"ל מגיב על כל זליגה, כדי לדרוש אחריות ולגבות מחיר מן הצדדים הלוחמים, להימנע מזליגות, וכדי שהבלגה על זליגות לא תתפרש כחולשה שתעודד הפניית הנשק אלינו.
אורי הייטנר