הציונות בין חופש לשוויון ואחווה
המוטו המפורסם של המהפכה הצרפתית: "חופש, שוויון, אחווה"Liberté, Égalité, Fraternité . (היו לו ניסוחים שונים והוא התקבל בצרפת רק ב-1848), עורר מראשיתו פולמוס ער.
"חופש" ניתן להגדיר רק אם מגדירים חופש ממה, וחופש למה.
כאשר המהפכנים הצרפתים אמרו Liberté הם התכוונו לחופש כלכלי. הבורגנות הצרפתית דרשה חופש ממיסים ומכסים כדי לעשות רווח. הדרישה היתה: laissez faire, laissez passer "תנו לעשות תנו לעבור." הבורגנות הצרפתית שהניעה את המהפכה דרשה כלכלת שוק חופשי. קפיטליזם מוחלט.
"שיוויון" ניתן להגדיר רק אם מגדירים שוויון במה? כשהבורגנות הצרפתית דרשה "שיוויון" היא לא התכוונה לשיוויון כלכלי (לכל היותר לעני ולעשיר יש שיוויון בזה ששניהם יכולים לישון תחת הגשר), הבורגנות הצרפתית דרשה שיוויון למעמד האריסטוקרטיה, ולמעמד הכמורה שלא שילמו מיסים כמותה.
מאוחר יותר עם עליית המחשבה הסוציאליסטית ובמיוחד במרכסיזם, כשהמושג "שיוויון" נתפס כשוויון כלכלי, נוצר ניגוד בין המושגים "חופש" שכלל לא רק חופש כלכלי קפיטליזם מוחלט, אלא גם חופש פוליטי, לבין המושג "שיוויון" שהיה מנוגד לחופש הכלכלי, לבורגנות ולקפיטליזם, ושלל גם את החופש הפוליטי מתוך עיקרון "הדיקטטורה של הפרולטריון."
הוגי הדעות של הציונות-הסוציאליסטית הילכו בין שני הקצוות. דוד גרין-בן-גוריון החל את דרכו במפלגת "פועלי ציון" המרכסיסטית, והושפע מאד מהבולשביזם הסובייטי, אך במהלך הזמן החל לנטות יותר ויותר לטובת כלכלה מעורבת הכוללת גם בורגנות וקפיטליזם.
הרעיון הקיבוצי מראשיתו עמד בסימן הניגוד בין חופש הפרט, האינדיבידום, לשוויון ואחווה. אם כי היה וולונטרי מעיקרו.
ב-1938, כמעט ברגע האחרון, הצליח מרטין בובר להימלט מגרמניה. הוא השתקע בירושלים. בעמל רב קיבל תקן באוניברסיטה העברית למשרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות". בובר התעמק ברעיון "הקיבוץ". האם הקיבוץ הוא הפיתרון לבעייה החברתית בעם היהודי ובעולם כולו?
לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, פרסם בובר את הגותו בספר – "נתיבות באוטופיה". הניסיון הקיבוצי, הגדיר בובר, הוא: "אי כישלון למופת." לא "הצלחה למופת" – "אי כישלון למופת."
המרצה לכימיה אורגנית, פיזיולוגיה, ונוירולוגיה, באותה אוניברסיטה – הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, לעג לבובר, וכינה אותו: "a ladies` philosopher" – "פילוסוף לנשים". בובר, הוא קבע, "אינו פילוסוף מקצועי." לגבי הקיבוץ היתה לליבוביץ דעה שונה לחלוטין מזו של בובר: "אם ציפה מישהו שהקיבוץ יביא את גאולת האדם הריהו שוטה. הקיבוץ מילא את משימתו. הוא היה אותה צורת התיישבות שאפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא נתכוונו לכך, אך בפרספקטיבה היתה זו האפשרית היחידה להשתלט על הארץ בהתיישבות כמעט צבאית בדומה למושבות שהיו הרומאים מקימים. מכאן השאלה האם היום יש עוד זכות קיום לקיבוץ או שהוא גידול פרזיטי בגוף המדינה והעם... בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה של שחרור האדם הושגה בארצות המשטר 'הקפיטליסטי', דווקא במשטר קולקטיבי האדם חופשי פחות."
אימרה מפורסמת המיוחסת למנהיג הצרפתי ז'ורז' קלמנסו Georges Clemenceau אומרת: "אדם צעיר שאיננו סוציאליסט הוא אדם חסר לב, סוציאליסט זקן הוא אדם חסר שכל."
והנה כאילו להוכיח אימרה זאת, יהודה אורבך-הראל, חתן פרס ישראל לחקלאות והתיישבות, ממייסדי קיבוץ מרום גולן (יליד 1934) מפרסם בזקנתו תורה קפיטליסטית קיצונית המנוגדת לרעיון השיוויון הקיבוצי.
יהודה אורבך-הראל, שהיה בצעירותו מרכסיסט, לניניסט, ואפילו סטאליניסט. פירסם ב-2010 את ספרו "להפריט", הקורא לנטוש את האידיאולוגיה הסוציאליסטית-שיתופית של "החלום הקיבוצי" וללכת לקפיטליזם ושוק חופשי ברוח "היד הנעלמה" ומילטון פרידמן.
יהודה אורבך-הראל, שבצעירותו יצק מים על ידיו של יצחק טבנקין מנהיג "הקיבוץ המאוחד", יצא מגדרו בשמחה כאשר החליט קיבוץ עין חרוד על פירוק והפרטה. "בלי כסף אין חירות," הוא הצהיר, "הכסף הוא תנאי לחירות הפרט ולאינדיבידואליזם."
https://mida.org.il/2017/05/10/53531/
כשהיה יהודה אורבך-הראל צעיר היה לו לב, ועתה בזקנתו יש לו שכל?
בלי כסף אכן אין חירות, אך לאנשים בלי כסף אין חירות, ולא יכולה להיות חירות.
בלי אחווה אין שוויון, ובלי אחווה ושיוויון גם אין חירות לכולם. לכן גם בקשר לרעיון הקיבוץ (שאין ברצוני לדון בו כאן כי הוא דורש התייחסות נפרדת) וגם בקשר לחברה הכללית, יש תמיד ללכת על פי העיקרון המופיע במקדש אפולו בדלפי, שעליו היו שתי כתובות "דע את עצמך", ו"שום דבר לא יותר מדי". (ביוונית Meden agan בלטינית (Nihil nimis.
לא תיתכן חברה שיש בה חופש, ללא מידה של סולידריות ושוויון. ללא סולידריות, ללא אחווה, לא ייתכן גם חופש. החוכמה היא בכיוונון העדין ביניהם.
ונניח, וייתכן, שקיבוץ מרום גולן היה ברוח דבריו של ליבוביץ, כישלון לא למופת של הרעיון הסוציאליסטי, אבל ללא אין ספק הצלחה למופת ביישוב הארץ, הרי גם זה מוטל עכשיו בספק לאור תורת ההפרטה החדשה של אורבך-הראל. שהיה איש ארץ ישראל השלמה שהיתה לו גם תרומה להקמת "גוש אמונים" ב-1974
בלי אחווה ושוויון מסוים לא רק שאין חירות אלא גם אין התיישבות יהודית בגולן. אם הכסף הוא תכלית הכול, למה להישאר בגולן, או בא"י בכלל? יש מקומות נוחים יותר לעשות כסף. אם הכסף הוא תכלית הכול, למה לא למכור את אדמות הקיבוץ לכל המרבה במחיר? ובכלל, אם הפרטה אז גם הפרטה באדמות הלאום לכל המרבה במחיר.
מעניין שדווקא כאן נשאר אורבך-הראל עם המרכסיזם הקלסי שההווייה קובעת את התודעה. לפי הכסף נקבע את האידיאולוגיה.
בתשובה לשאלה: אם עברת כזה שינוי רעיוני מטלטל, יש מצב שתשנה את דעתך ותסכים לרדת מהגולן? הוא השיב "כששאלו אותי על זה בפעם הראשונה, אמרתי שאני צריך לחשוב על זה עשרה רגעים. הקשר שלי עם הגולן לא יכול להשתנות, כי הוא רגשי ולא הגיוני. אני קשור לכל מה שנעשה שם כבר 43 שנה, וזה כמו אהבה לילד. היא לא תשתנה גם אם הוא יחזור בתשובה."
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/112/890.html
אם הכסף הוא תכלית הכול, וההווייה היא הקובעת את התודעה, היא תקבע גם את הרגש. הרי הרגש נקבע גם על פי האידיאולוגיה. אהבת הארץ, או אהבת העם היהודי והציונות, היא רגש הנובע מאידיאולוגיה.
בתורה הקפיטליסטית החדשה שלו מסכן יהודה אורבך-הראל את כל ההתיישבות בגולןשעליה קיבל את פרס ישראל, בפרט, ואת כל ההתיישבות בארץ בכלל. בכך דומה יהודה אורבך-הראל לפרה הנותנת חלב ובועטת בדלי.

גם קופת חולים
למאמרו הנפלא של אליהו הכהן "ימי שנותינו שבעים שנה" ("חדשת בן עזר" 1338), המתאר את כל המוסדות שנוצרו בתקופת היישוב לפני הקמת המדינה, הייתי מוסיף את המוסד המפואר של "קופת חולים". "קופת חולים", מוסד של אחווה וסולידריות אנושית, ולא של רפואה פרטית קפיטליסטית המיועדת לעשירים בלבד.

[אהוד: ראשיתה של "קופת חולים" היתה בפתח-תקווה, לאחר פציעתו של הפועל ברוך פריבר בתקופת העלייה השנייה].

מהנעשה בברלין בירת הרייך
בדומה לשחזור המחזה המפורסם של שלום רבינוביץ-עליכם "שווער צו זיין א ייד" "קשה להיות יהודי" מ-1912, התערבו שני חברים אחד יהודי, והשני ערבי-ישראלי, בשאלה האם קשה להיות יהודי בברלין?
הצעיר הערבי חבש כיפה ויצא לרחוב, ומיד זכה לקללות ומכות מצידו של ערבי-מוסלמי פליט מסוריה.
https://www.youtube.com/watch?v=577lPuyCE8k
המאורע התפרסם בברלין ובגרמניה כולה.
יוזף שוסטר, ראש הקהילה היהודית בברלין ,המליץ ליהודים לא ללכת עם כיפה ברחוב מטעמי ביטחון.
הקהילה היהודית בברלין אירגנה אירוע מחאה בשם "ברלינאים חובשים כיפה" וקראו לבוא להזדהות עם היהודים.
באירוע השתתפו כ-500 איש, הרוב יהודים, ורק מיספר קטן של גרמנים אריים ואפילו כמה מוסלמים שבאו להזדהות עם מצוקת היהודים.
מחוץ להפגנה הגדולה נערכה הפגנה קטנה ומקומית דומה בשכונת נויקלן, אך שם הותקפו משתתפי הפגנה. התוקפים קראו לעברם טרוריסטים והפילו את דגל ישראל.
זה לא מתמיה שמתוך 3.7 מיליון תושבי ברלין הגרמנים-הארים, כל כך מעט באו להזדהות עם היהודים, מה שכן מתמיה איפה היו 20 אלף הישראלים שירדו לברלין? האם הם כבר נטמעו לחלוטין בפולק הגרמני?
מי שכן בא להפגנה הוא יאיר למפל-לפיד, שחיפש ומצא כיפה גדולה במיוחד, והכריז בקול גדול: "לא ייתכן שיהודים יפחדו ללכת עם כיפה בגרמניה ב-2018."
לא ייתכן אבל עובדה.
עדות לאנטישמיות הגלויה של הברלינאים-הארים מספקים שני צעירים ישראלים שירדו לגרמניה והתיישבו בברלין בירת הרייך.
דורון המבורגר, נצר למשפחת ארנסט ומרגוט המבורגר, עולי גרמניה בעלי ההון שהקימו את חברת הביטוח "המשמר", ואחר את "הראל", החליט לקבל אזרחות גרמנית, ולרדת מהארץ לא להמבורג, אלא לברלין. המבורגר ששבת רעב כחייל באינתיפאדה השנייה מתוך הזדהות עם הערבים, חבר לצעיר נוסף אמיר נעמן שהגדיר עצמו "פוסט ציוני". הם הקימו (בהון המשפחתי שלו שזרם הפעם הפוך מישראל לגרמניה), חנות ספרים באנגלית. גרמנית הם לא יודעים מספיק טוב.
בחנות הספרים הם קיימו גם הרצאות. אקטיביסטים גרמנים-ארים מתנועת השמאל "אנטי-פה" שהינה בעצם תנועה פשיסטית שלעולם אינה יוצאת נגד הגזענות של הפשיזם האיסלמו-נאצי. הטילו עליהם טרור במדיה החברתית, והם שניהם, המוגדרים בארץ "שמאלנים", הואשמו בברלין בפשיזם ובנאציזם. לאחר תקופה לא קלה הם נאלצו, מחמת האיומים, לסגור את חנות הספרים. (רועי צ'יקי ארד, "שמאל קורס אל תוך עצמו", "מוסף "הארץ" 27.4.18)
ולאור כל הבעיות בברלין גם לכתבת "הארץ" נרי לבנה יש בעייה קשה וייחודית בברלין.
נרי לבנה, הנמצאת בביקור בברלין בירת הרייך אצל בנה נעמן*, מוטרדת מחתיכת ניילון התקועה על צמרת עץ מול דירתו של בנה. ("צרות בצמרת", למה חתיכת ניילון שתקועה על צמרתו של עץ ערמון בברלין מדאיגה אותי יותר ממצבה המדיני של ישראל", נרי לבנה, מוסף "הארץ" 27.4.18)
לא אטריד את הקוראים בסיבות (שבהם היא מילאה מאמר שלם) מדוע חתיכת הניילון על העץ בברלין מטרידה את הגברת לבנה יותר ממצבה המדיני של ישראל, כי עצם הכתבה האווילית שלה היא כבר סימפטום למצבה המדיני של ישראל.

* מעניין אם הוא שומר עדיין על שמו מפני כשהכריז שהוא עוזב את העם היהודי ומצטרף לפולק הגרמני, יעצתי לו לטובתו לקחת את השם הפרטי ריינהארדט או אדולף, ולנרי עצמה הצעתי שלמען נכדיה הגרמנים-ארים תשנה את שמה לקלרה פלצל.

יהודה אטלס – "והזקן קהה הרגש הצדקן הזה הוא אני"
הגם אתה ברוטוס?
דומה שמצעד הצביעות העצוב המוכיח את אובדן הסולידריות של החברה הישראלית מתמצה במאמרו הצדקני, קהה הרגש של יהודה אטלס.
יהודה אטלס פונה במכתב לכחלון שר האוצר ואומר לו:
"אתה עומד לתת יד לחבורה הזדונית, בהגבלת/חסימת השפעתו של בית המשפט העליון ובגירוש הפליטים מסודאן ואריתריאה. בכך אתה מוכיח, גם לאוהדיך, שחזות-המוסרי היתה רק מסיכה, וכי אתה חשבונאי וניתן לקנייה, כמו האחרים; שאתה נטול עקרונות." (יהודה אטלס, "כן כחלון גם אתה ברוטוס?" "הארץ", 26.4.18)
בכתבו את הדברים האלו, משים עצמו יהודה אטלס, בניגוד לכחלון, כאדם מוסרי, ובעל עקרונות. ממש צדיק. אבל נהפוך הוא.
וכי מה אכפת לו לאטלס מעניי ישראל? הוא הרי אינו ניזוק כלל מהמסתננים, אלא רק מרוויח מהם. "מה עשו לך כמה רבבות הפליטים, שעובדים כאן בכל עבודה שחורה," הוא שואל בצדקנות את כחלון.
הוא אטלס נהנה מהעבודה השחורה של המסתננים, ומה אכפת לו אם זקנה בת 81 בגילו מדרום תל אביב אינה מעיזה לצאת מדירתה מפחד המסתננים?
מה אכפת אם בגלל העבודה הזולה של המסתננים, עניי תל אביב לא משיגים שכר ראוי?
הוא, יהודה אטלס, יושב בביטחה בשכונה עשירה של ישראלים בלבד, והוא אינו ניזוק כלל מהמסתננים.
מה היה אומר לו היה נאלץ לגור במקום בו הוא מיעוט קטן בין אפריקאים-מוסלמים, והיה מפחד לצאת מדירתו לרחוב.
כל כך קל להצטייר צדיק על חשבון אחרים ולהרבות רווחים בשל כך.
אם באמת היה אטלס צדיק ומוסרי ולא צדקן צבוע, היה הולך על פי המוסר היהודי וחותם הוראת קבע של מתן מעשר מרווחיו הרבים למען שיקום המסתננים בארצם. במעשה סולידרי זה היה גם מביא אושר למסתננים, וגם מביא לשחרור עניי תל אביב. אבל כמובן כדי להיות צדיק צריך לתת משהו. צדקן לעומת זאת לא צריך לתת דבר.
את מכתבו מסיים אטלס: "לרגע נדמה היה, שבמאורת הפריצים ההיא לפחות אתה יודע מהו מצפוּן. אם גם אתה ברוטוס, מה יגידו אזובי הקיר?"
ואנחנו נפנה זאת אליו, הגם אתה יהודה אטלס? הגם אתה בין המאבדים את הסולידריות עם עניי ישראל? אם גם אתה ברוטוס, מה יגידו אזובי הקיר?

מיכאל בריזון התעמלן למען החמאס והפשיזם האיסלמו-נאצי
בעוד חיילי צה"ל משקיעים ימים כלילות בהדיפת מיליון השהידים המתכונים לעבור את גדר הרצועה ולכבוש ישראל, כותב כתב "הארץ" האקטיביסט הפרו-איסלמי מיכאל בריזון שצה"ל יורה כדורי דום-דום, וזו המקבילה של 2018 לפגזי הזרחן של 2008 ולאמוק ההרס וההרג של 2014. נראה כי "מבצע" בלי פשעי מלחמה הוא למעלה מכוחה של בת ה–70." ולגבי מפקדי צה"ל "פושעי המלחמה" הוא כותב: "אולי תתגשמנה כל התקוות [של החמאס ובריזון] וזימון לבית הדין הפלילי הבינלאומי יגיע אליהם בכל זאת?" (מיכאל בריזון, "הזרחן של 2018", "הארץ", 24.4.18)
מר בריזון ודאי חושב שאם יצליחו מיליון שהידים לפרוץ את הגדר ולהגיע לביתו הלא מוגן ע"י צה"ל, הוא רק יגיד לשהידים: היי, אני אקטיביסט פרו-איסלמי, והם מיד יניחו לו, ולא יראוהו יותר כקוף וחזיר שיש להרוג.
אסור לתת לפשיזם האיסלמו-נאצי ולמשתפי הפעולה עימו לעבור.
תחזקנה ידי חיילי צה"ל העומדים במשימה זו בעלת החשיבות העליונה להיסטוריה של המין האנושי.

על "פטריוטיזם" ואהבת האוייב

עֲרָבִי שְׂתוּם עַיִןמָשַׁךְ לַחֲמוֹר בַּזַּיִןהָיוּ לוֹ שָׁלוֹשׁ בָּנוֹתוְכֻלָּן מְזֻיָּנוֹתהָיוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה בָּנִיםוְכֻלָּם מְזֻיָּנִים

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2001&artist=1595

את השיר הגזעני* הזה שר צבי גרימי-גלעד המתנאה להיות "פטריוט אמיתי" ומוסרי בניגוד לפטריוטים אחרים.
"מי שמיישב אוכלוסייה שלו בשטח כבוש, הוא קולוניאליסט. נקודה," הוא כותב, וממשיך: "בשטח הכבוש יש חוק אחד לאוכלוסייה המקורית וחוק אחר לאוכלוסייה המתנחלת. מה זה אם לא אפרטהייד?" ("חדשות בן עזר" 1337)
גרימי-גלעד צודק. זה בדיוק המצב תחת 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים. בכל 24 הדיקטטורות הערביות.
השימוש בטרמינולוגיה הזו כלפי ישראל משמעה אימוץ הטרמינולוגיה של החמאס והפשיזם האיסלמו-נאצי.
הנה, קרא על זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ-ישראל על-פי המשפט הבינלאומי:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-2711-00.html
יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים. ממי נכבשו? ממדינת עבר הירדן הכובשת?
החלטת עצרת האו"ם בה התקבלה ההחלטה להקים מדינה ערבית בארץ ישראל הינה בחזקת המלצה בלבד שהערבים, ורק הם, דחוה.
לכל היותר ניתן לקרוא לשטחי "יהודה ושומרון" "שטחים שבמחלוקת". (לדעתי האישית יש למסור את חלקם לכיבוש ערבי-מוסלמי ברוח תוכנית אלון על מנת להגיע לשלום).
יכול כמובן צבי גרימי-גלעד להיות אקטיביסט פרו-איסלמי שלא מסתפק ב-13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים בידי הערבים, ורוצה להעניק להם עוד קצת שטח כבוש, אבל אין צורך לעוות את העובדות. כי בציטוט שלו את החמאס, גם עין גדי וגם תל אביב הן התנחלות שיש לפרקן ולרצוח את כל היהודים שהתנחלו בהם.

* במבט שני זה אולי לא שיר גזעני, אלא רק שיר מחאה כלפי היהודים שמזיינים את הערבים. אם כי במחקר מדעי נקבע שבגלל הגזענות היהודית, החיילים היהודיים לא מזיינים ערביות.

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).