* אופטימלי, לא מקסימלי – תושבי דרום תל-אביב תוקפים את ביטול תוכנית הגירוש ומאשימים את הממשלה שבגדה בהם. האמת היא שעליהם להלין בראש ובראשונה על הנהגתם הקיצונית, ועל הימין שגרם לביטול מתווה נתניהו – ההסכם עם האו"ם.
במסיבת העיתונאים שבה הציג נתניהו את המתווה, הוא היטיב להגדירו: אופטימלי, לא מקסימלי. המקסימליסטים שדחו את המתווה האופטימלי וגרסו "הכול או לא כלום", גרמו לכך שנותרנו בלא כלום.
אילו נתניהו גילה מנהיגות ולא התקפל, הוא יכול להסביר לתומכיו את המתווה ולשכנע אותם שזה הפתרון הטוב ביותר שבנמצא.
ועדין לא מאוחר לעשות כן.

* גינוי תקיף – איימן עודה, כידוע, הוא הומניסט גדול. מה זה גדול? הומניזם זה עודה.
ביום רביעי עודה התראיין בגל"צ, וכהומניסט סיפר שאין דבר קדוש יותר מחיי אדם, ותקף את פשעי ארה"ב ופשעי ישראל ואת מנהיגי מדינות המפרץ שמשתפים פעולה עם הפושעים.
ומה עם בשאר אסד? שאל אותו רזי ברקאי. מה עם הרודן שטבח במאות אלפים מאזרחי מדינתו, שמפעיל גז נגד ילדים מבני עמו? הוא שאל פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שדחק אותו לפינה. כמעט בעינויים הוא הצליח להוציא ממנו גינוי, אבל ממש-ממש גינוי תקיף:
"תראה, אני לא אומר שאסד הוא טלית שכולה תכלת, אבל..."

* הסלוגן העדכני – על פי תמיכת מנהיג הרשימה המשותפת ברודן הסורי, שטבח מאות אלפים מאזרחי מדינתו, נראה לי שהרשימה המשותפת יכולה לאמץ את הסיסמה: "מוות לערבים!"

* גדעון לוי נגד העולם – גדעון לוי הוא התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני והארסי ביותר בעולם. האובססיה שלו נגד מדינת ישראל מאפילה אפילו על זאת של המטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס. הוא תוקף כל מי שאינו פועל נגד ישראל. למשל, רק לאחרונה, במאמר סגידה לארכי טרוריסט ג'ורג' חבש, הוא תקף בחריפות את ערפאת על כך שהאמין לישראלים וחתם איתם על הסכם. שלשום הוא תקף בחריפות את העולם, על היחס המועדף שהוא מעניק לישראל. הפעם, בשל חיסולו של מהנדס חמאס, המיוחס לישראל.
"המוסר הכפול של העולם שוב עבד שעות נוספות: מה שמותר לישראל אסור אפילו לרוסיה... המעשים הללו הם מעשי רצח, ומבצעיהם הם רוצחים שכירים... כמו במשפחות פשע... אלפי מהנדסים ישראלים מפתחים אמצעי נשק מסוכנים ונבזיים הרבה יותר מהעפיפונים של חמאס." וכן הלאה וכן הלאה.

* השוקניה נגד גרוסמן – בשבוע שלאחר נאומו של דוד גרוסמן בפרובוקציית יום הזיכרון המשותף לחללי צה"ל והמחבלים והענקת פרס ישראל לספרות לגרוסמן, יצאה השוקניה למסע צלב נגדו. לפחות שלושה פשקווילים פורסמו בגנותו. באחד הוא הותקף על כך שאינו שונא מספיק את מדינת ישראל. בשני הוא הותקף על המעשה הבלתי חינוכי, של נכונות לקבל פרס מ"השלטון הרע הזה". ובליל שבת פשקוויל שלישי, הפעם של ניסן שור, שתקף אותו על דבריו בגנות "אקיבוש". מה, ניסן שור, איש דבוקת שוקן, יוצא נגד גינוי "אקיבוש"? כן. כי מי שיוצא נגד "אקיבוש" של 67', נותן לגיטימציה ל"אקיבוש" של 48', כלומר לקיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם. וזה כמובן חטא חמור. בכך שהוא דיבר על "אקיבוש", גרוסמן "התעלם מהעובדה שישראל מדכאת את הפלסטינים מאז 48'... כך נמנע גרוסמן מלהתמודד — בעקביות, יש לומר – עם השאלה הקשה באמת." בתור שכזה הוא "נמצא באזור הנוחות של השמאל הישראלי." השנוא כל כך על השוקניזם.
הם עקביים, השוקניסטים. אם גרוסמן תומך בקיומה של ישראל בגבולות כלשהם, הוא אינו שונא מספיק את המדינה ולכן הוא מוכן לקבל ממנה פרס. ולא תעזור לו ההשתתפות בטקס התייחדות עם המחבלים, כי זה "המובן מאליו".

* לוחמים בשלום – הארגון "לוחמים לשלום" הוציא סרטון תמיכה ב"זכות" ה"שיבה". בסרטון מופיעים בזה אחר זה כעשרה פעילים מרכזיים בארגון, כל אחד מהם אומר את שמו ומוסיף: "אני תומך ב'זכות' השיבה" ומוסיף עוד משפט, כמו "אני מכיר בעוול שנעשה לפליטים ב-48'" וכד'.
"זכות" ה"שיבה" משמעותה הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. אין כל משמעות אחרת ל"זכות" הזאת, זולת השמדת ישראל. אין דבר הרחוק מהשלום יותר מדרישת השיבה, אין מכשול חמור יותר בפני השלום מהטענה הזאת, ולכן אין זה ראוי שהארגון יישא את שם השלום לשווא. אין זה ארגון "לוחמים לשלום" אלא "לוחמים בשלום" וליתר דיוק: "לוחמים במדינת ישראל".
"לוחמים לשלום" הוא הארגון היוזם והמארגן את הפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, באמצעות טקס משותף לזכר חללי צה"ל והמחבלים. עכשיו ברור, לצד מי הארגון הזה – לא לצד צה"ל אלא לצד המחבלים.
כל כך מצער שהארגון הנורא הזה הצליח לגרור משפחות שכולות לפרובוקציה של יום הזיכרון; הורים ששכלו את בניהם בהגנה על מדינת ישראל, נגררים אחרי גורם שנלחם נגד קיומה של המדינה.

* כפירה בעיקר – מירי רגב עשתה את טעות חייה. היא בטוחה שמלחמותיה למען כבודו של נתניהו והצטיינותה היתרה בתפקיד נערת השליחויות שלו, תהפוך אותה בעיני מעריציו וחסידיו ליורשת האולטימטיבית. אבל ברגע שהיא הכריזה שהיא רואה עצמה מועמדת לראשות הליכוד והממשלה אחרי עידן נתניהו, היא סימנה את עצמה. מהר מאוד, הרבה יותר מהר ממה שהיא חושבת, תופנה אליה כתף קרה מכיוונו של נתניהו. בדיוק כפי שקרה לגדעון סער, יעלון, ישראל כץ, ארדן ואדלשטיין. וברגע שתימצֵא אמתלה מתאימה, יינתן האות ויחלו גלי הטוקבקים והפוסטים לגימודה ולשיימינג נגדה. בדיוק כפי שקרה לכל הנ"ל. הרי עצם הביטוי "אחרי עידן נתניהו" הוא כפירה בעיקר.
רגב אומרת שמדינת ישראל כבר בשלה לראש ממשלה אישה. היא שכחה שבישראל בת ה-22 היתה ראש ממשלה אישה. ודאי שישראל בשלה לראש ממשלה אישה, אבל אין זה אומר שכל אישה מתאימה להיות ראש ממשלה. רגב אינה ראויה להיות שרה, לא כל שכן ראש ממשלה.

* סתור שיער הדקל – הדקל שפל הצמרת משירה של רחל המשוררת "כנרת" ("שם הרי גולן"), על גבעת הכֶּרָךְּ, שבה נמצא בית הקברות של כנרת, בו טמונות רחל ונעמי שמר, שהלחינה את השיר – קרס בסופה האחרונה.

* ביד הלשון: דוב"ב – דוב"ב הוא מושב עובדים של תנועת המושבים בגליל העליון, סמוך לגבול לבנון, מצפון להר מירון. שם המושב הוא ראשי תיבות של דוד בלוך בלומנפלד (1880-1947), ראש עיריית ת"א השני, ומראשי תנועת העבודה בא"י. המושב עלה לקרקע ב-1957 בידי חלוצים שעלו ממרוקו ופרס.
אורי הייטנר