מהי רוחו של הנוער הישראלי? אין תשובה אחת לשאלה הזאת. יש רוח של חומרנות ורדיפה מטורפת אחרי הבצע, הרכוש, ההצלחה הכלכלית בכל מחיר: העולם הוא ג'ונגל ועלינו להילחם נגד הסובבים אותנו, למען עצמנו, עצמנו בלבד. יש רוח של ניו-אייג', חיפוש עצמי, התחברות לעצמי, דרך התחברות ל"רוחְְניות"-שנטי בדרך אל האושר.
 בשני הזרמים הללו ה"אני" הוא המרכז. כאן ברדיפת הבצע והמרוץ אחרי המיליון ושם בליטוף העצמי והמסאז' העצמי ללא סוף. בשניהם, אין קולקטיב, אין ציבור, אין מחויבות לכלל, אין סולידריות חברתית ולאומית. שניהם אנטיתזה לרוח הציונית, המחברת את הפרט לכלל ומעניקה לפרט את הכוחות, הצמיחה וההעצמה, מתוך האחריות והמחויבות לכלל. שניהם מבטאים נרקיסיזם, חוסר מחויבות וחוסר אחריות.
אולם יש גם זרם עומק אחר, מהותי ומשמעותי, בקרב הדור הצעיר. יש רוח המבטאת תרבות של התחברות מחודשת ל"אנחנו" הציוני – הלאומי והחברתי, של לקיחת אחריות, של מחויבות, של סולידריות, של אלטרואיזם. במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ על הפנים היפים של הארץ שמתגלים כמו רקפות בין הסלעים, כשהמדינה לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה. אולם אין המדובר רק במסירות נפש בקרב, אלא גם בשלום – מסירות נפש לחברה הישראלית, להתמודדות עם מצוקותיה, למחויבות אין קץ לקחת אחריות לקידום החברה הישראלית לעבר אידיאל של חברת מופת.
שלושת הביטויים העילאיים של הרוח הזו, הם ההתנדבות האדירה לשנת שירות לפני הגיוס לצה"ל, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והמכינות הקדם צבאיות. למרבה הצער, האסון הכבד בנחל צפית, העלה למודעות הציבורית את המכינות הקדם צבאיות, וכבר קראתי הבלים על "קידוש המוות", על אידיאולוגיה של מוות, על הקרבה מיותרת ועל הסתכנות שווא בשם מתיחת כל הכוחות, כתיאורים של המכינות. ובטרם יחל עליהום מתוזמר נגד המכינות, כדאי להכיר את המפעל הנפלא הזה לאשורו.
מדובר בעשרות מכינות, שבכל אחת מהן עשרות בוגרי י"ב, שדוחים בשנה וחלקם אף בשנתיים את גיוסם לצה"ל, כדי לטעון עצמם בחוסן ערכי, ציוני, יהודי ומנהיגותי לקראת השירות, ולא פחות חשוב – לקראת האזרחות שלאחר השירות. רוב מוחלט של בוגרי המכינות מתגייסים לשירות המשמעותי ביותר והקרבי ביותר בצה"ל, רבים מהם הולכים לפיקוד ולקצונה וממשיכים לקצונה בכירה. ורבים מהם נוטלים אחריות אחרי שיחרורם לעשיה חברתית, חינוכית והתיישבותית למען החברה הישראלית. תקופת המכינה היא תקופה של לימודים מבוקר עד לילה, ללא מבחנים או ציונים, והחניכים מתמידים ומשקיעים בכל כוחם, ומשלבים בלימודים עשייה התנדבותית וחברתית. ברבות מן המכינות יש תוכניות המשך אחרי השירות הצבאי.
המכינות הן עתידה של המדינה. וגם אחרי האסון הנורא, שללא ספק היה כרוך ברשלנות חמורה – המנגינה הזו חייבת להימשך ולהתעצם.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 2.5.18
* כור מעשן – אף אדם הגיוני, שאינו משקר לעצמו, לא העלה על דעתו שאיראן מכבדת את הסכם הגרעין. הרי אף אחד אינו מאמין לבדיחה שאיראן מפתחת תוכנית גרעינית "לצרכי שלום". הסכם הגרעין האיראני, הסכם מינכן 2, היה פסול מתחילתו. אולם מרגע שנחתם הוא מחייב, וכדי לבטל אותו, צריך היה "אקדח מעשן" המעיד על הפרתו.
את האקדח הזה סיפק נתניהו בהודעתו הדרמטית. מרגע זה, המטרה אחת – ביטול ההסכם ופעולה נחרצת לפירוקה המוחלט של איראן מיכולת גרעינית, ואם אין דרך אחרת – בכוח.
כל הכבוד למוסד על ההישג המודיעיני האדיר, הבלתי נתפס. כל הכבוד לראש הממשלה על המדיניות הנכונה והנחישות, בנושא האיראני.
יש לקוות שהאופוזיציה תגלה אחריות ותתייצב מאחורי הממשלה וראש הממשלה בנושא זה.

* חשיבותו של המהלך האסטרטגי – נקודת המוצא לכל דיון בנושא הגרעין האיראני, היא ההבנה שאיראן, מדינה שאין כל איום על קיומה, העמידה בראש סולם העדיפויות שלה כבר לפני עשרות שנים את היעד האסטרטגי של השגת נשק גרעיני, שבאמצעותו (אם כהרתעה ובהחלט אף בשימוש בפועל) היא תשתלט לפחות על המזרח התיכון, בשאיפה – הרבה מעבר לכך, ולהשליט את הרודנות השיעית על האזור כולו.
קיומה של מדינת כופרים יהודית במזרח התיכון, היא הגידול הסרטני החמור ביותר בעיני המשטר האיראני והוא היעד המרכזי להתעצמותה.
את היעד הזה מנסה לאורך שנים איראן להשיג בדרכי מרמה והסתרה, תוך הצגת מצג שווא של הבדיחה הנקראת "גרעין למטרות שלום".
ההישג המדיני הגדול ביותר של איראן, היה הסכם מינכן 2, עם צ'מברליין של המאה ה-21, שבו העולם ויתר על הדרישה לפירוק תוכנית הגרעין האיראנית, ובכך איפשר לה להמשיך את התוכנית כמדינת סף גרעינית בחסות הסכם עם העולם המערבי, המעניק חסינות בינלאומית למעשיה.
חובתה של ישראל לפעול לביטול החסינות הזאת, באמצעות קעקוע האמינות האיראנית והוכחה מוחשית למהות פרויקט הנשק הגרעיני, לחשיפת דרכי ההסתרה והרמייה ולהוכחה שאיראן ממשיכה באותן דרכי הסתרה ורמייה.
זאת החשיבות הגדולה של המבצע האדיר של המוסד ושל חשיפת המידע.
האם המבצע והחשיפה ישיגו את היעד – ביטול הסכם מינכן 2 והמרתו במדיניות עולמית שנועדה לחסל את פרויקט הגרעין, תחת איום בהשמדתו בפעולה צבאית? זאת מוקדם לדעת. מה שבטוח, הוא שחובתה של ישראל לעשות כל מאמץ להשגת המטרה החשובה הזאת.
לכן, אני לוקח בערבון מוגבל מאוד את דבריהם של הפרשנים המנסים לגמד את המהלך האסטרטגי של נתניהו, באמירות כמו "אין חדש בעובדות שנחשפו," "הדברים היו ידועים" וכו'. כל האמירות הללו מחמיצות את המשמעות האסטרטגית של המהלך – קעקוע החסינות שהסכם מינכן 2 העניק לתכנית הגרעין האיראני.
ברור, לא המבצע של המוסד ולא מסיבת העיתונאים כשלעצמה, יחוללו את המפנה. הם חלק מתהליך. אולם ללא הצעדים הרבים של ישראל, לאורך השנים, שחלקם הצליחו יותר, וחלקם – פחות, איראן היתה כבר מזמן מצוידת בנשק גרעיני. החשיבות של המבצע וחשיפתו, הם כחלק מאסטרטגיה כוללת, להגנה על שלומה של ישראל ועל שלום העולם, מפני האיום האיראני.

* בין העמימות הישראלית לשקר האיראני – טענה ששמעתי בדיון בסוגיית הגרעין האיראני: מה אנו מלינים על מדיניות ההטעיה וההסתרה של איראן? האם אנו נוהגים ונהגנו אחרת?
ההבדל בין תכנית הגרעין האיראנית לבין ההרתעה הגרעינית של ישראל, כמוה כהבדל בין מתן נשק ברישיון לאדם העובד באזור של סכנה ביטחונית המחייב נשק להגנה עצמית, לבין מתן נשק לבעל אלים שאיים פעמים רבות שירצח את אשתו.
ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שהאזור שבו היא חיה שולל את עצם קיומה ואת זכות קיומה, ולא יהסס לפעול להשמדתה. לכן, הרתעה גרעינית היא הכרח להגנתה ולהרתעה מפני ניסיונות לסכן את קיומה (לצד מרכיבים חשובים לא פחות כמו עוצמתו הקונבנציונלית של צה"ל, גבולות בני הגנה וחוסן לאומי וחברתי). קיומה של איראן אינו מאוים בידי אף מדינה. מטרת תוכנית הגרעין האיראנית היא תוקפנית – שימוש בעוצמה גרעינית כדי להשתלט לפחות על המזה"ת ולהשליט את הפונדמנטליזם השיעי על האזור.
העמימות הגרעינית של ישראל היא מדיניות נכונה וראויה, כי היא משרתת מטרה ראויה. מדיניות השקר וההטעיה האיראנית נועדה לקדם מדיניות המסכנת את שלום העולם, ולכן חובה לחשוף את השקרים.

* מתקפת השלום – חשיפת מסכת השקרים האיראנית והפרת הסכם הגרעין, מחייבת את העולם החופשי ליחס חשדני כלפי מתקפת השלום של קים, מנהיג צפון קוריאה. מתקפת השלום של הדיקטטור הצפון קוריאני עלולה להתגלות כבת דמותה של "מתקפת החיוכים" האיראנית, שהביאה להסכם מינכן 2.

* בדם ליבי – את מאמרי "מנגינת המכינות חייבת להימשך", שפרסמתי ב"ישראל היום" וב"חדשות בן עזר", כתבתי בדם ליבי. אני באמת ובתמים מאמין שמפעל המכינות הקדם צבאיות, לצד עוד מיספר מפעלים חינוכיים נפלאים, הם עתידה של מדינת ישראל, והן ביטוי לצד המאיר והמואר של החברה הישראלית. יש מכינות דתיות, חילוניות ומשולבות, יש מכינות עם אוריינטציה פוליטית לימין, לשמאל או ללא אוריינטציה פוליטית. אך כולן, ללא יוצא מן הכלל, מכינות את הנוער הישראלי למחויבות ערכית ציונית לחברה הישראלית ולעתידה.
אני מכיר היטב את עולם המכינות. לימדתי במכינות הגליל, מיצר ומדרשת השילוב. אני מרבה להרצות בפני המכינות. במכינות רבות לומדים טקסטים שכתבתי. מכינות רבות מטיילות בגולן, ונפגשות איתי כדי לשמוע את סיפור ההתיישבות בגולן. כשניהלתי את מרכז "יובלים" במכללת תל-חי הובלתי תוכנית מפגשי שיח של מכינות דתיות וחילוניות ואני חבר בוועד המנהל של המכינה – מדרשת השילוב בנטור. ויש לי קשר גם עם מכינת בני ציון. שנה ב' של מכינה זו, מתנהלת במתכונת "הנודדת" – מדי חודש הם יושבים באוהלים באזור אחר בארץ, לומדים אותו ודרכו את החברה הישראלית, ומתנדבים בקהילה. הם נמצאים באזורי מצוקה בחברה הישראלית, בפזורה הבדואית, בהתנחלויות ביש"ע (לרוב בתקוע) ועוד. התוכנית הזאת מתחילה בחודש בגולן. ובמסגרת החודש הזה, אני מעביר להם קורס של 8 שעות על ההתיישבות בגולן.
וכל מפגש עם הנוער הזה ממלא אותי ברוח אופטימיות ואמונה בעתידה של החברה הישראלית ובמנהיגות העתיד של ישראל, שתצמח מן המכינות הללו.
דברים טובים לרוב נעלמים תחת הרדאר התקשורתי. וכך, התקשורת הישראלית גילתה לפתע את מפעל המכינות בעקבות האסון הנורא בנחל צפית. חוסר האחריות המשוועת שהתגלתה באסון הזה, עלולה להטעות בתדמית המכינות, שהאחריות היא שם המשפחה שלהן. וכיוון שאני מזהה סימני "עליהום", חשוב לי כל כך להציג את התמונה האמתית.

* לא להקצין לצד השני – אסון השיטפון הצביע על לקונה באחריות וברגולציה על פעילות המכינות. אין ספק שיש צורך בתיקון ובשינוי. אך אני חושש מהקצנה לצד הכסת"ח, להוראות כובלות ומסרסות, שלא תאפשרנה לקיים את תרבות הטיולים בשטח, שאין ערוך להן בחינוך לאהבת הארץ ולהכרתה, לעצמאות ולמנהיגות.
חוויתי זאת כמנהל מתנ"ס הגולן, כאשר מדי שנה משרד החינוך הוסיף עוד ועוד תקנות כסת"ח מסרסות. אין דמיון בין מה שתנועות הנוער יכולות לעשות היום לבין מה שהן עשו בימים שאני הייתי חניך ומדריך. יתכן שבאותם ימים הגזמנו בנטילת סיכונים, אך הקיצוניות האחרת היא פגיעה חינוכית משמעותית. וחלילה אם כך יהיה גם בטיולי המכינות הקדם צבאיות.

* מעצר פופוליסטי – אסון השיטפון הוא תוצאה של רשלנות. אסור היה לו לקרות. יש חקירה וחייבת להיות חקירה. ומי שנושא באחריות ייתן את הדין, על פי תוצאות החקירה. אבל המעצר בזמן החקירה, הוא מעצר פופוליסטי, למען דעת הקהל. אין לו כל הצדקה. ראש המכינה ומדריך במכינה אינם אנשים שישבשו חקירה, אינם אנשים שיתאמו עדויות, אינם אנשים שישתמשו בזכות השתיקה, אינם אנשים שיברחו מאחריות. איני מעלה על דעתי כל צורך במעצר לקידום החקירה.
המעצר הוא בהסכמה. כלומר את המדריכים, המתייסרים באבל וברגשות אשם, כלל לא עניינה הסוגייה שהעליתי כאן, והם הסכימו למעצר המיותר הזה, אולי כהענשה עצמית. אבל אנחנו, כאזרחים, צריכים להתקומם נגד מעצר שווא, חסר שחר, שנועד אך ורק לזרוק עצם להמון הזועם.

* על פי מדיניות המערכת – מיד לאחר אסון השיטפון, רצה, ככל הנראה, שמועה על פיה מדובר במכינה דתית, או אולי בישיבה. על הידיעה ב"הארץ" פורסמו טוקבקים איומים ונוראים, של שנאת דתיים חולנית ושמחה לאיד על "אסונם". מה שחמור יותר מזוועת הטוקבקים האנטישמיים, הוא פרסומם. אני מרבה להגיב ב"הארץ" ויודע שהפרסום אינו אוטומטי. לאחר משלוח תגובה, מתקבלת הודעת המערכת: "תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת." הטוקבקים הללו אושרו לפרסום, על פי מדיניות מערכת "הארץ".

* התחכמות סרת טעם – שמו של אדם הוא זהותו. כשאדם בוחר לשנות את שמו, השם שבחר הוא זהותו. רבים מאוד מבין הישראלים, בחרו להחליף את שם משפחתם הלועזי, לשם עברי. זו בחירה מודעת, ומן הראוי לכבד אותה.
מעולם לא הבנתי את האובססיה של נעמן כהן לכתוב את שמם של האנשים עליהם הוא כותב, בשמם המקורי. מה עומד מאחורי האובססיה הזאת? למה מי שמכנה עצמה ציפי לבני צריכה להיות ציפורה שפיצר ברשימותיו של כהן? מה זה נותן? איזה מסר יש בזה? דומני שאין זו אלא התחכמות סרת טעם.
בגיליון האחרון כתב כהן על יהודה הראל, שבימים אלה אני מסיים את כתיבת הביוגרפיה שלו. יהודה נולד כיהודה אורבך, אך בגיל שנתיים התייתם מאביו, זאב אורבך, שאותו לא הכיר. בהיותו בן ארבע נישאה אמו לאריה שטיינברג, לימים הראל, שהיה אביו לכל דבר ועניין. מגיל ארבע, ומאז חלפו 80 שנה, שם משפחתו של יהודה אינו אורבך. תחילה היה שטיינברג ובהמשך – הראל. זה שמו, זה שמם של ילדיו ושל נכדיו. מה ההיגיון בכתיבת שם ילדותו, ברשימתו של כהן? האם זאת התהדרות בכך שכהן מכיר את הגניאולוגיה של מושאי כתיבתו? האם זו אמורה להיות איזו עקיצה בלתי מוצלחת?
אין זו הפעם הראשונה וגם לא השנייה או העשירית שמעירים לכהן על כך, אבל אובססיה היא אובססיה, וסביר להניח שגם אחרי הערתי זו, כהן לא ישתחרר ממנה. היא חזקה ממנו.
למען הסר ספק – יהודה הראל גאה בשם אורבך ובשם שטיינברג.

* אימת התלמידים – ביום חמישי שעבר, סיפרו לי בהתרגשות היודביתניקים שלנו, שבבחינת המתכונת שלהם בתנ"ך, בבית הספר "הר וגיא" הופיע קטע ממאמר שלי, בנושא החוקים הסוציאליים בתורה.
ביום ראשון השבוע התקשרו אליי חבר קרוב ובתו, וספרו לי שבבחינת המתכונת שלה בתנ"ך, בבית הספר ויצ"ו נהלל, שהתקיימה באותו יום, הופיע קטע ממאמר שלי, גם בנושא של צדק חברתי, הפעם בנביאים.
כך עוד אהפוך אימת התלמידים.

* ביד הלשון: מדורה – מקור המילה מדורה עתיק מאוד – המילה מופיעה כבר בתנ"ך: "מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה, נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ" (ישעיהו ל, ל"ג). המילה מופיעה גם בלשון חז"ל: "בית שמאי אומרים, לא יחם אדם חמין לרגליו... עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה" (משנה, ביצה ב ה).
הסבר אפשרי למקור המילה, הוא השורש דור כמעגל, שהוא גם מקור המילה כדור. למה מעגל? כיוון שהאנשים יושבים במעגל סביב המדורה.
ל"ג בעומר שמח!
אורי הייטנר