לעובדה שאני תמיד מביא דבר בשם אומרו (השם המלא), קורא אורי הייטנר "התחכמות סרת טעם" ("חדשות בן עזר" 1340) ובכל זאת הוא מיד מוצא בכך טעם כאשר הוא מייחצן את האוטוביוגרפיה שהוא עומד לכתוב על יהודה הראל ומספר לנו על שם משפחה נוסף שלו, שטיינברג. הוא גם לא שוכח להוסיף שיהודה גאה בשני השמות הללו.
מרוב עיסוק בדבר סר טעם כשמות אין אורי הייטנר עוסק בעיקר והוא תורתו החדשה של יהודה-אורבך-שטיינברג-הראל הזקן (לעומת הצעיר) תורה שברוח ההפרטה והקפיטליזם נוסח מילטון פרידמן, איין רנד, ודומיהם, מאיים על עצם קיום קיבוצו אורטל, על ההתיישבות בגולן בפרט, ועל המפעל הציוני בכלל. וכי מה כל אלו לעומת עיסוקו הסר טעם בשמות?
הייטנר גם טועה ומתעה. בניגוד לדבריו מעולם לא קראתי לציפי לבני – צפורה שפיצר. אני קורא לה תמיד בשמה המלא צפורה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר.
בניגוד להייטנר נראה לי תמיד מגוחך לקרא למטרוניתא מכובדת הנמצאת בעשור השביעי של חייה בכינוי הילדותי מבית הילדים בקיבוץ "ציפי". ובדיוק באותה מידה נראה לי אינפנטילי לקרוא לנתניהו "ביבי" ולמרים סיבוני-רגב בשם החיבה "מירי". ובדיוק כפי שנראה לי אינפנטילי לקרא לאברהם גבאי בשם החיבה "אבי", שהרי מעולם לא נפגשנו בבית הילדים, והקשר היחיד שלי איתו היה כאשר הוא נכנס לחשבון הבזק שלי, ולקחו לבניית ביתו.
ובהקשר לתורתו של יהודה-אורבך-שטיינברג-הראל הזקן (לעומת הצעיר), קראתי בעניין רב את סיפור הילדות המעניין עם התובנות המאוחרות של ד"ר ארנה גולן, ("בעין חרוד אין כסף כלל") ואני מזדהה לחלוטין איתו. תיקון קטן. ד"ר ארנה גולן מספרת שהיא למדה בבית הספר את "הקפיטל" של מרקס. לא נראה הגיוני. ספר הקפיטל הוא ספר שקשה ללמוד אותו אפילו בסמינריון לתואר שלישי באוניברסיטה, ולא סביר שלימדוהו בבית הספר.
באותן שנים היה נהוג בקיבוצים ללמד ספר אחר, "המניפסט הקומוניסטי", שיצא אז במהדורה מיוחדת ומנוקדת לעולים ולבני הנעורים.
המניפסט הקומוניסטי הוא המצע שחיברו מרקס ואנגלס ב-1847 למפלגה שהקימו "ברית הקומוניסטים", ובמצע זה הם פורשים את תורת מרקס בשפה מובנת לכל. מן הסתם בחלוף השנים התחלף לה השם ל"קפיטל".
מה קרה עם משאלתו האחרונה של יהודה ראב בן עזר?
("חדשות בן עזר" 1340)
יהודה ראב בן עזר, שדמותו תינון לעד בתולדות תקומת עם ישראל בארצו והציונות, השאיר צוואה:
"במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי, משאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק משאלה היא: שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו, כמובן."
["התלם הראשון", עמ' 171. נכתב בקיץ 1930].
נכדו אהוד בן עזר מביא פעמים רבות את דבריו, את דברי בתו המשוררת אסתר ראב, ועלילות שאר המשפחה. יהיה מאוד מעניין לקבל מאהוד בן עזר סקירה היסטורית על הממשיכים. כמה מצאצאיו באמת מילאו את צוואתו, ועוסקים בחקלאות ובענף יצרני, וכמה לא. כמה מצאצאיו נשארו בארץ, וכמה ירדו מן הארץ?
זו יכולה להיות סקירה היסטורית ואף ספרותית מרתקת. הנה אתגר לאהוד בן עזר.
אהוד: סבי יהודה ראב בן עזר [1858-1948] עלה לארץ-ישראל עם אביו לאזאר-אליעזר, עם שתי אחיותיו חנה [לימים פרלקוורט] וטובה [לימים גרין], ועם אחיו הצעיר משה-שמואל ראב.
סבי ואביו אליעזר היו ב-1878 במייסדי פתח-תקווה.
עשרות ומאות צאצאיו של אליעזר ראב, של בניו ובנותיו – נשארו נאמנים למשאלתו של סבי, חלקם עדיין בחקלאות, חלקם בתפקידים חשובים בצבא, לוקחים חלק בחינוך, במדע, באקדמיה, באמנות, בספרות, בקיבוץ, בפרדסנות, בהי-טק ובעוד מקצועות מועילים.
רובם חיים וגם חיו בשעתם "חיים של יצירה ותועלת". רק מעטים מהם חיים בחו"ל, כמו הקריקטוריסט רענן לוריא.
נכד של יהודה ראב בן עזר – שמעון בן עזר מבלפוריה, היה סבו של תת-אלוף גיל שוורצמן, ונכד אחר של שמעון, יריב בן עזר, הוא בעל חברה גדולה לציוד הנדסי וחקלאי לטרקטורים בבלפוריה.
אחד מניניו של סבי, רן שוחט, נהרג כחייל מילואים במלחמת יום הכיפורים.
בן-משפחה מענף אחר, מניצולי "רכבת קסטנר", צדוק ראב, היה במגיני גוש עציון ונפל בשבי הירדני, והוא אביו של יחזקאל ראב, מגדולי המגדלים של תפוחי-האדמה בדרום, וכן של אסתר, אשתו ואם ילדיו של הרב יואל בן-נון.
ועוד הרשימה ארוכה.
אני בטוח שאילו פקח סבי יהודה את עיניו כיום והיה מסתכל סביבו, היה מברך שוב "שהחיינו" כי חלום חייו התגשם!
אהוד
מה צריך לומר מורה ללשון?
סיפורו של פוצ'ו על קבלתו לעבודה בניר גלים על ידי חגי אדר, הזכיר לי את הסיפור הבא.
שני עשורים לאחר סיפורו של פוצ'ו לימד אותנו חגי אדר את מקצוע הלשון, הלשון העברית כמובן.
יום אחד באחד השיעורים, אינני זוכר בעוון מה, או שלא הבנו את החומר, או שפשוט הפרענו בשיעור, הוא גער בנו בכיתה וקרא לנו "בלטות!"
אותנו זה פשוט הצחיק, אבל היו בכיתה כמה תלמידות ייקיות מקיבוץ גלעד (לקרוא גלעד במבטא גרמני), והן נעלבו, והלכו להתלונן בפני מנהל בית הספר מאיר איילי.
מאיר איילי ערך בירור ובסופו התקבלה ההחלטה הבאה: רשאי מורה לקרא לתלמידים (אם נחוץ) "בלטות", אבל היות והוא מורה ללשון העברית מן הדין שיקרא לתלמידים "אריחים"...
אבא של מאזן מכחיש העם היהודי
ההתנצלות שפרסמה לשכתו של אבא של מאזן ברמאללה (לא מפיו הישיר) לאחר נאומו האנטישמי, בו טען ש"מדינות אירופה לא היו נגד היהודים רק בשל הדת שלהם, אלא בשל הפעילות החברתית שלהם והנגיעה שלהם בהלוואות, ריביות, בנקים ועוד." "אם מי שנפגע מדבריי, במיוחד לבני הדת היהודית, אני מתנצל בפניהם. אני רוצה להבהיר שלא היתה לי כוונה כזו, ואני שב על עמדתי המכבדת כלפי הדת היהודית כמו גם כל דת אחרת." – דווקא חשפה את המימד הבעייתי בתורתו האנטישמית.
אבא של מאזן לא חזר בו מדבר בדבריו, אבל הוא, שבדוקטורט שלו נודע כמכחיש שואה, מכחיש בהתנצלותו את העם היהודי. אבו של מאזן אומר שהוא מכבד את הדת היהודית, אבל לא את העם היהודי.
אבא של מאזן אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. בכך הוא חוזר לדברי האמנה הפלישתינאית הישנה שלפיה היהודים אינם עם, אלא רק דת.
מכאן גם נובעת אמירתו שהוא לעולם לא יכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אם אין עם יהודי, אין מדינה יהודית. אבו מאזן תובע פתרון שתי מדינות. האחת מדינה ערבית נקיה מיהודים, והשניה מדינה שאינה מדינה יהודית, אלא מדינה שאליה חייבים לשוב הערבים כדי להפכה למדינה ערבית.
דומה שכל זמן שאבא של מאזן ימשיך להכחיש את העם היהודי לא ייתכן עימו כל פתרון של שלום.
למותר לציין שגם הצהרתו שהוא מכבד את הדת היהודית, וש"הרשות הפלסטינית מגנה אנטישמיות בכל דרך," אינה מתיישבת עם כך שהוא אינו מסתייג מדברי המופתי של הפת"ח מוחמד חוסיין (שהוא מינה אישית) הקורא לרצח כל היהודים בני הקופים והחזירים בעולם כולו מבחינה דתית (תביעה שמופיעה גם באמנת החמאס סעיף 7), ובשעה שהוא קבע שהיהודים העולים להר הבית הם טמאים ומטמאים.
(מוחמד חוסיין המופתי מטעם הפת"ח, (מינוי אישי של אבא של מאזן) קורא להשמדת היהודים על פי דברי מוחמד:)
http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
(אבא של מאזן הנאום האנטישמי:)
https://www.facebook.com/NewsChannelIL/videos/10155653977847523/
האם יצליח אבא של מאזן ל"עבוד" על אנשים בשקר התנצלותו? סביר שכן. תמר זנדברג בוודאי תשתטח על קברו כפי שהשתטחה על קבר ערפאת.
השקרים של רביב דרוקר
ודמותה המופתית של גולדה מאיר
בפרק שייוחד לפועלה של ראש הממשלה גולדה-מאבוביץ-מאירסון-מאיר, בסדרת הטלוויזיה "הקברניטים", האשים יוצר הסדרה, רביב דרוקר, את גולדה (ולא את המצרים והסורים) באחריות למלחמה. סאדאת לדבריו הציע שלום ואילו היא סירבה.
בדומה להיטלר שאמר "אני הומניסט," "היהודים אשמים בכול" ואיים: "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה," כך גם האשמתה של גולדה נבעה ונובעת מאג'נדה פוליטית שלו.
ובכן להד"ם, זה פשוט שקר. מעולם לא היתה יוזמת שלום. היתה יוזמה להסדר מדיני כלשהו, שבמקרה הטוב הוצעו בו מרכיבים דומים להסכם שביתת הנשק מ-1949, ובנוסף המצרים התנו אותו בנסיגה מוחלטת של ישראל משטחי יו"ש לקו הירוק.
ודוק: לפני מלחמת יום הכיפורים לא הוצע שלום, הכולל הכרה בישראל, יחסים דיפלומטיים, וגבול פתוח.
למה אם כן משתמש דרוקר במושג האורווליאני "שלום"?
הסיבה פשוטה. דרוקר אינו מציג סרט היסטורי אלא פמפלט פוליטי הבא לשכנע את הקורא הישראלי (באנאלוגיה שלא מן העניין) שסירוב למסור את שטחי יו"ש לפלישתינאים בראשות החמאס – יוביל למלחמה בדומה למה שקרה ביום הכיפורים.
שאלה נפרדת היא, האם הסדר כלשהו (שאינו שלום) לנסיגה ישראלית מקו התעלה, היה מונע את המלחמה?
בהיסטוריה קשה מאוד לנתח מה היה קורה אילו, ועל כך כמובן יש חילוקי דעות. בכל מקרה על ההיסטוריון להציג את העובדות ההיסטוריות ולא פמפלט פוליטי.
קל מאד לומר מה היה קורה, אילו... קשה מאד לדעת. מיהו החכם היכול בכלל לדעת אם משהו בכלל היה קורה, וכיצד.
רצח האופי של גולדה לא התבסס על עובדות, אלא היה פרופגנדה פוליטית. סאדאת לא הציע שלום וממילא גולדה לא החמיצה אותו.
סאדאת נזקק למראית העין של הניצחון הערבי במלחמה על מנת להכשיר את דעת הקהל הערבית לאפשרות קבלת שלום עם ישראל. לפני מלחמת יום הכיפורים, כשהציבור הערבי נתון היה עדיין תחת הרושם של תבוסת הערבים ב-1967, לא היה ניתן להגיע לשלום.
הכפשת גולדה אינה חדשה – "אמר נביא הזעם לאדריכל השלום"
פגישה בין שמעון פרס לישעיהו ליבוביץ.
"מעריב", "סוף שבוע", 25.3.94, עמ' 43.
ליבוביץ: למלחמת יום הכיפורים אנו אחראים. סאדאת הציע לנו שלום אם רק ניסוג מהתעלה שהיא הנכס היקר ביותר שיש למצרים מבחינה כלכלית. אבל אותה מטומטמת ומרושעת, ששלטה אז במדינת ישראל, הכריזה שאין עם פלשתינאי, ואותו אדם אשר באותה שעה היה דמות רפרזנטטיבית, משה דיין, אמר בפירוש שהוא מעדיף שארם אשיך בלי שלום על שלום, בלי שארם אשיך. ז.א. שמדינת ישראל איננה מעוניינת בשלום אלא בכיבושים. אלפי אחינו ואחיותינו שנהרגו באותה מלחמה נרצחו בידי גולדה ומשה דיין.
פרס: משה אמר זאת לצרכי מו"מ ואמר גם "עדיף תעלה פתוחה וסכסוך סגור על פני סכסוך פתוח ותעלה סגורה". לגבי גולדה מה שסאדאת ביקש שנפנה את התעלה ולאחר שישה חודשים נתחיל לפנות גם את יו"ש ועזה ללא מו"מ.
ברור לחלוטין הוא, שגם מפ"ם דאז בראשותו של יעקב חזן, לא היתה מוכנה לקבל אז, את תנאי סאדאת: "לא מו"מ ישיר, נסיגה טוטלית, לא הסכם שלום."
במהלך המלחמה התגלתה גולדה כמנהיגה מדינית-צבאית מהמעלה הראשונה. כדאי להשוות למשל את תיפקודה, לעומת סטלין, לאחר מבצע ברברוסה; רוזבלט, לאחר פרל הרבור ואולמרט במלחמת לבנון. בהנהגת גולדה ניצלה ישראל ועברה ממצב קשה עקב מתקפת פתע, לניצחון צבאי מהיר.
נכון, ישראל לא ידעה לתרגם זאת לנכסים פוליטיים. חלק מכך בגלל המתקפות עליה. הטרגדיה של גולדה (ושל מדינת ישראל) היתה, שמכל קצווי הקשת התקיפו אותה אישית וגרמו לציבור הישראלי טראומה. גולדה הותקפה הן ע"י הימין, (מנחם בגין למשל), והן ע"י מתנגדיה משמאל. התקפות אלו הן שיצרו את הדימוי של "התבוסה ישראלית הנחרצת", והביאו את ישראל לאי יכולת לתרגם את הניצחון האדיר שהושג בזכותה של גולדה לנכסים פוליטיים ראויים.
גולדה מאיר מנהיגה צבאית:
איש השמאל, ההיסטוריון הצבאי, ד"ר מאיר פילבסקי-פעיל, התמנה לאחר מלחמת יום הכיפורים לצוות שהוקם במחלקת היסטוריה של צה"ל לחקר הניהול האסטרטגי של המלחמה. לדעתו, גולדה מאיר צדקה כשהחליטה נגד מכת מנע.
פעיל: "האם חיל האוויר היה פועל נגד מצרים, כמו במלחמת ההתשה? כשיש הפסקת אש? כשאין לנו תירוץ? ובסוריה? ב-13 בספטמבר הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי 13 מטוסי מיג של חיל האוויר הסורי. הרי ביום שבת בבוקר לא ידענו בוודאות שתפרוץ מלחמה. גם העולם לא ידע על ההיערכות ההתקפית של סוריה ומצרים. בשביל לצאת למהלומת מנע צריך תירוץ כזה שהעולם הגדול יקבל. ובראש וראשונה ארה"ב. העולם היה מאשים אותנו שאנחנו פרנואידים."
"היא היתה אסון מדיני, אבל לא יכולתי להאמין למקרא החומר – גולדה התנהגה במלחמה כמנהיג צבאי מצליח, נבון, שקט בניהול המלחמה. וכל זה כאשר דיין עשה במכנסיים," אומר אלוף-משנה במילואים הד"ר מאיר פעיל.
"עם פרוץ המלחמה בנתה גולדה קבינט מלחמה שפעל עד ליום האחרון של המלחמה ועימו נמנה הדרג האזרחי: גולדה, דיין, אלון, גלילי ובר-לב. בדרג הצבאי היו הרמטכ"ל אלעזר, סגנו ישראל טל, מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד, ראש אמ"ן זעירא וראש המוסד צבי זמיר. פעיל: "העשירייה הזאת ישבו כמעט כל יום. קראתי את כל הפרוטוקולים של הדיונים שקיימו. ולמדתי לכבד את גולדה."
גולדה מאיר אחראית לשורה של החלטות. חלק לא מבוטל מהן התקבלו לאחר שנאלצה להכריע בין עמדת הרמטכ"ל לבין עמדת דיין או בין עמדת אלעזר לבין סגנו טל. "בוויכוחים בין דדו לדיין, למזלי, תמכתי תמיד בדדו," כותבת מאיר בספרה.
ההחלטה הראשונה שקיבל הקבינט היתה לקבוע סדר עדיפות שלפיו יש לרכז מאמץ עיקרי קודם כל ברמת הגולן, כדי לבלום את הצבא הסורי ולמנוע ממנו להגיע לכנרת. במסגרת זו אישרה גולדה מאיר את העלאת האוגדה שהגנה על מרכז המדינה וירושלים, בפיקודו של מוסה פלד, לרמת הגולן. אוגדת פלד חוללה את המפנה והסורים נהדפו לעבר הקו הסגול (הגבול בין ישראל לסוריה בגולן מאז 67').
השאלה שהוצגה לפני גולדה מאיר היתה אם להעביר בשלב זה כוחות מרמת הגולן לסיני. ראש הממשלה קיבלה את הצעת הרמטכ"ל לדחות את התקיפה בסיני, לנצל את ההצלחה ברמת הגולן ולקדם את כוחות השריון מזרחה, כדי להכניס את הבירה הסורית לטווח הארטילריה הישראלית. צה"ל רצה להגיע לטווח של 20 ק"מ, אך נבלם על ידי הסורים בעזרת כוחות סיוע עיראקי וירדני. צה"ל נבלם במרחק 50-40 ק"מ מדמשק.
על ההחלטה למנות את בר-לב למפקד החזית בדרום. כשהתברר שמפקד פיקוד הדרום, האלוף שמואל גורודיש, אינו מסוגל להשתלט על שלושת מפקדי האוגדות שבפיקודו, אומר פעיל: "המינוי, באישורה של גולדה, היה החלטה מצוינת." בספרה היא כותבת: "יש לבר-לב צורת דיבור איטית, מתונה מאוד, וכאשר שמעתי אותו אומר: 'גולדה יהיה בסדר. אנו חזרנו להיות מה שאנו והם חוזרים להיות מה שהם,' ידעתי שהגלגל התהפך."
מאיר החליטה, בניגוד לעמדתו של דיין, לאשר את צליחת התעלה. וההחלטה שהביאה לסיום המלחמה היתה, בניגוד לכמה הצעות, לכתר את הארמיה השלישית בלבד ולא את שתי הארמיות."
היום ביום הולדתה המאה ועשרים של גולדה מאיר נזכור לה את עמידתה במלחמה כצוק איתן. היא לא התמוטטה כיצחק-רוביצוב-רבין בששת הימים, ולא כמשה דיין ביום כיפור. היא הצילה את המדינה מתבוסה.
כמובן שכרגיל גולדה הולעגה בסרט על דברי האמת שאמרה שאין עם פלישתינאי.
(גולדה מאיר אין עם פלשתינאי:)
https://www.youtube.com/watch?v=PuR48VVzC6Y
לא צריך את הוגה הדעות הפוליטי ד"ר עזמי בישארה שיאשר את דבריה. כל ערבי יודע זאת. ההמצאה של עם פלישתינאי היא רק המצאה של יהודים פיליסטינים בורים.
ודוק: הערבים מדברים רק על עם ערבי-פלישתינאי ולא על עם פלישתינאי שזו המצאה יהודית.
עם זאת נציין לזכותו של דרוקר שבסרט הוא הדגיש את תרומתה האדירה של גולדה לאיסוף הכספים באמריקה עם הכרזת המדינה ותחילת מלחמת השחרור, שעליה אמר בן גוריון שעל זה היא תיזכר בהיסטוריה, וכמובן את תרומתה האדירה כשרת העבודה לחקיקת חוקים הסוציאליים של מדינת ישראל, ובשל זאת, למרות שהמרוקנים שנאוה, מעולם לא תרם מרוקני כלשהו למרוקאים יותר מגולדה.
אחמד טיבי מזדהה עם צעדת השיבה של החמאס
הגזען הערבי-מוסלמי-סוני, אחמד טיבי, שמפלגתו מייצגת את תנועת "האחים המוסלמים", תנועת האם של החמאס, מזדהה עם מצעד השיבה שארגן החמאס במטרה לכבוש את ישראל ולהרוג את היהודים בה ככתוב במצעו (סעיף 7).
הנה הוא בהפגנה:
http://rotter.net/forum/scoops1/469712.shtml
ולמרות זאת הוא, אחמד טיבי, קובל שישראל היא מדינה לא דמוקרטית אלא פשיסטית.
פעילת שלום – שלום בלי יהודים
אחמד טיבי לא לבד. הנה ראו ילדה פעילת שלום הדורשת שלום בלי יהודים:
http://rotter.net/forum/scoops1/469091.shtml
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).