על הרומן "זמן הלב" מאת צביקה ניר

הקיבוץ המאוחד 2015, 271 עמ'

נראה לי שאחד ההישגים יוצאי הדופן של הרומן שלפנינו הוא במבנה ייחודי שלו, אבל כדי לדון בכך צריך להביא בפני הקורא את סיפור המעשה, לפחות בתמצית (שבדרך הטבע עושה עוול ליצירה):

מדובר בשתי גיבורות ראשיות – כרמלה נחשון בת 54, פרקליטה במשרד האפוטרופוס הכללי, שהתאלמנה לפני שנה ממשה נחשון, שהיה מורה לעברית בבית ספר תיכון, "שפוט" על התנ"ך ועל ביאליק, שנפטר משבץ באמצע כיתת הלימוד. בין השניים התקיימה אהבה ענקית, שזיכרונות המחוות וההתעלסויות שלהם משובצים לאורך הספר.

הגיבורה הראשית השנייה היא תרזה קולוז'ווארי (השם נגזר משמה ההונגרי של העיר קלוז', בירת טרנסילבניה), אישה צעירה בת 24, שהתגרשה לא מכבר מבעל בשם אריה, שלא הצליח לממש את הנישואין משום איזה סכר נפשי, ובתסכולו – הוא היכה אותה. בנישואיה, וגם לאחר הגירושין, היא נשארת בתולה. גם כרמלה וגם תרזה מתאהבות בעל כורחן בשני צעירים לטינו-אמריקאים, שעלו לארץ, התערו בקיבוץ, נטשו את הקיבוץ, ומקיימים ב"הווה" כל אחד מהם בנפרד, כמובן, פרשות אהבה סוערות, ו... נעלמים.

כרמלה מתאהבת בעל כורחה באבי, הוא אברם, שעלה מארגנטינה, ותרזה מתאהבת, שוב בעל כורחה, במי שמכונה אמיגו, אך למעשה שמו הוא גם כן אברהם. בסוף הרומן אנו מתבשרים שכל אחד מהם חזר לארץ הולדתו, והנשים המאוהבות טסות לפגוש אותם שם.

רק לאחר הסיכום הרפרפני הזה של התוכן ניתן להצביע על המבנה המיוחד של הרומן: כותרות הפרקים, כולן – להוציא את הפרק האחרון – הן שמות הגיבורים – רוב הכותרות הן השמות של כרמלה ותרזה, ומיעוטן של גיבורי משנה: אמיגו (אהובה של תרזה), משה (בעלה של כרמלה שנפטר), יהורם (יליד טבעון שישב בכלא עשרים שנה על רצח אשתו ומאהבה), מוסה (בן מחמוד הבדווי, חברו, ואולי אחיו למחצה, של משה), רות (אימו של משה, בעלת מעון לקשישים בטבעון), מיכל (עובדת במשרד של כרמלה, נטשה את החבר שלה משום שהפתיעה אותו מקיים יחסים עם גבר), תמר (חברה של כרמלה שתבעה גם במשפט אזרחי את אביה האסיר שאנס אותה מגיל 12), יוחאי (אביה של תרזה ונילי), אסתר (אימן של תרזה ונילי); ורק בפרק האחרון הכותרת בנוסח שונה – "בדרך לשדה התעופה". בפרק הזה כרמלה ותרזה נפגשות במקרה, ועולות לאותה טיסה אל מושאי אהבתן.

לאורך כל הספר יש הקבלה כמעט סימטרית בין קורותיהן של כרמלה ומשפחתה ובין קורותיהן של תרזה ומשפחתה: שתי הגיבורות אינן מסתדרות עם האימהות "המפלצתיות" (אלו מענישות ללא צדק, שוברות צלחות...), בשתי המשפחות השכנות הטובות מפייסות ואף מטפלות בבנות המבוזות על ידי אימותיהן; גם כרמלה וגם תרזה זקוקות למוזה (=המאהבים) בכתיבה (כרמלה כותבת סיפורים; תרזה כותבת תיזה לתואר שני), שתיהן מתאהבות בעל כורחן בצעירים לטינו-אמריקאים, שמנגנים על גיטרות, לשני מושאי האהבה שלהן יש שם זהה (אברהם), ושניהם מבקשים לערטל אותן, ולהתערטל בעצמם על חוף הים; לשתי המשפחות יש יחס מיוחד לשירת ביאליק (אביה של תרזה העניק לה את השם בעקבות השיר של ביאליק "תרזה יפה" המופיע במלואו בעמ' 116; כרמלה נמשכת אל הספסל בגן בו ישב ביאליק). גם אבי של כרמלה, וגם אברם של תרזה כותבים מכתבים לאהובותיהם, מסבירים את סיבת הבריחה וההיעלמות, ומפצירים בהן לבוא אליהם. שתי הנשים, כרמלה בת ה-54, ותרזה בת ה-24 מחליטות לממש את אהבתן ולטוס לאהובי ליבן במרכז ובדרום אמריקה; הן נפגשות בשדה התעופה, ואף יושבות יחד במטוס, ונדמה להן שהן מכירות זו את זו.

יש, כמובן, גם הבדל בין השתיים, ולא רק בגיל: כרמלה התרועעה עם הרבה גברים לפני שנישאה (כולל המרצה שלה למשפטים, נשוי ואב לילדה), וזכתה לעשרות שנים של אושר עם משה בעלה עד שנפטר בפתאומיות, ואילו תרזה נישאה והתגרשה, ולמרות שנכספה אל אמיגו (אברם), משהו סכר בעדה מלהתמסר סופית, והיא נשארת בבתוליה עד סוף הספר.

הקורא תוהה לאורך כל הספר מדוע ההקבלה הזאת, כשלמראית עין אין שום קשר בין שתי הנשים ובין שתי המשפחות?

עיון מדוקדק בכתוב יחשוף בפני הקורא לא רק את הקשר, אלא גם המניע של העלילות המקבילות, בבחינת ניסיון לתקון את המעוות: לכרמלה היתה חוויה בנעוריה עם נער בשם יוחאי קולוז'ווארי, ממנו קיבלה נשיקה ראשונה בחייה. הם ישבו יחד על הספסל בו ישב ביאליק בגן אברהם (שוב אברהם!) ברמת גן. הנער היה ביישן, והיא נטשה אותו, ולא פגשה אותו מאז, אבל את הנשיקה ההיא היא אינה יכולה לשכוח גם אחר ארבעים שנה. ברור שמדובר במי שלימים יהיה אביה של תרזה ונילי; יוחאי מתוודה בפני תרזה בתו על האהבה שלו לאותה נערה שהוא שכח את שמה, אבל איננו יכול שלא להתחרט על ההחמצה, בעיקר לאחר שהתחתן עם אסתר היפיפייה והמעורערת נפשית (אימן של תרזה ונילי), שאיננו אוהב, ואף נפרד ממנה אחרי טיול סיוטי ומשותף בארצות הברית (בעקבות הפרידה האם ניסתה להתאבד).

מידע זה מוכמן במקומות שונים בספר (עמ' 41-40, 46, 139-137, 163, 184, 192, 254), וכאמור, מהווה מפתח, לא רק לקשר שבין שתי העלילות, אלא גם להתפתחות העלילה – שתי הנשים חוששות שהן הולכות להחמיץ את אהבת חייהן, כפי שכרמלה ויוחאי החמיצו אותה בנעוריהם, ולכן הן מחליטות החלטות הרות גורל (כרמלה יוצאת לפנסיה מוקדמת; תרזה מוותרת על משרת מתרגלת אצל פרופסור חורגין המאוהב בה, והמבקש לקדם אותה באקדמיה), הן טסות אל אהוביהן, ובעצם אל הלא נודע.

שאול טשרניחובסקי לימד אותנו שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, והספר הזה מוכיח שאמנם כך גם דרכו של מחברו: בילדותו גר צביקה ניר בבית "רכבת", בו שוכנו עולים שרידי שואה; אחר כך עבר להתגורר ברמת-גן, שם היה לאיש ציבור. הספר גדוש בתיאורי רחובות, חורשות וגנים בשתי ערים אלו. רות, אימו של משה, היא בעלת פנסיון בטבעון, שהפך עם השנים למעון קשישים. כרמלה שומעת מיהורם שרות התאהבה בצעירותה בפרש בדווי בשם מחמוד, וילדה לו את משה, שהיה חבר כאח (ובעצם אח-למחצה) של מוסה, בנו של מחמוד מאשתו החוקית. כרמלה היא עורכת דין, וזה גם מקצועו של המחבר; תרזה היא אשת ספרות, והספרות היא הרי גם מרכז חייו של מחבר הספר.

אני מבקש להסב תשומת לב לפרטים מעניינים בספר, וקודם כול לתיאורים הארוטיים – המאהבים הלטינו-אמריקאים מצליחים לערטל את אהובותיהם, וגם את עצמם בסצינות נועזות על שפת הים. כרמלה, שכאמור, זכתה לחיי אושר עם משה בעלה, זוכרת בערגה את ליל הדבש שרקח לה בקרחת יער – באוהל סיירים הוא מרח את גופה בדבש, ליקק, וריגש אותה עד להתפקע, כשברקע שירו של ז'ילבר בקו "נטלי" (משה חשב שכרמלה יותר יפה מנטלי ווד מהסרט "זוהר בדשא; עמ' 105-102).

כרמלה זוכה לחוויה מצמררת דומה שלושים שנה מאוחר יותר, כשהיא פוקדת על אבי למרוח את גופה העירום בדבש לפני שיתעלס עימה (עמ' 216-215). אלו תמונות ארוטיות מרטיטות בהחלט, אבל אני מודה שאני, כאיש "מרובע" מלידה, התחלחלתי למחשבה שאפשר להתעלס כשהגוף דביק בדבש...

המחבר הוא, כנראה, מומחה לגסטרונומיה, כי הוא איננו מחמיץ שום הזדמנות לתאר בדיוק מה אכלו הגיבורים והגיבורות בקיוסקים (פלאפל, כריכים) בתי קפה ומסעדות, אצל לוצ'י (השכנה שריחמה על כרמלה הקטנה המוכה), אצל אדית (אימא של יוחאי, וסבתא של תרזה ונילי), אצל רות (אימו של משה), ואף כיצד מבשלים את כל המעדנים המוזכרים (עמ' 48, 82, 94, 96, 121, 143, 144, 145, 240).

כשכרמלה מחכה לעלייה למטוס בדרך אל אהוב ליבה הצעיר ממנה ב-23 שנים, היא נרדמת וחולמת חלום, שבו מסתחררות תמונות מוזרות: וורן ביטי ונטלי ווד מ"זוהר בדשא", טרנסדניסטריה, דודה לוצ'י שקר לה שם, אבל חוששת שבארץ ישראל יהיה יותר מדי חם (עמ' 266-265). זהו דרכו של חלום שמחבר מין בשאינו בן מינו; וזה מזכיר לי שבספרו של אהרן אפלפלד "פולין ארץ ירוקה" (כתר 2005) יש 15 חלומות (!), ואף אחד איננו "טבעי" כמו בספר שלנו – אלא כולם שם ליניאריים והגיוניים.

אהבתי את התיאור של הכנות המטוס להמראה, וההמראה עצמה (עמ' 268-267), והמכתבים הארוכים ש"האברמים" כותבים לאהובותיהם בהחלט מרגשים (239-233; 248-241). מעניינת היא ההשוואה שבין זריעה ושתילה ובין בריאת גיבורים לסיפור: הגנן זורע, שותל, משקה, ומחכה שהצמחים יגדלו מעצמם – כך בדיוק הסופר, הוא צריך רק לזרוע אותם ביצירתו, והם כבר יגדלו מעצמם, ויוליכו את הספר לפי רצונם. (עמ' 259).

יש בספר גם חולשות: דמותה של נילי מושלמת מדיי בעיניי: היא כולה בת שתים-עשרה, ומדברת בתבונה של אדם מבוגר בעל ניסיון חיים עשיר, ולא רק זאת, היא מצליחה לצייר מזיכרונה בדיוק את אמיגו שנעלם (עמ' 207), האם עמדה מול עיני הסופר במציאות דמות מושלמת כזאת? חידה.

שתי האחיות, תרזה ונילי, מחמיאות זו לזו במידה מופלגת, כן גם בניה של כרמלה מדברים אליה בשפה גבוהה מדיי; גם שפתו של אמיגו אינה מתאימה לחבר קיבוץ לשעבר ובוגר סיירת (עמ' 59, 80, 83, 164, 169, 187). יש בספר גם נימה דידקטית, נימה שסגנון ריאליסטי נמנע ממנה בדרך כלל: הסבר מוצא שם המשפחה של יחיעם ושל תרזה (עמ' 24 ,20); קורות ההגירה היהודית לארגנטינה (174-171). לא הסתדר לי שכל הנשים בספר זה יפיפיות: רות בצעירותה, אימא של כרמלה בצעירותה, כרמלה עצמה (דומה לנטלי ווד), אסתר (אימא של תרזה ונילי), תרזה, נילי, תמר, מיכל. זה קצת מוגזם, לא?

במאזן הכללי לפנינו ספר ראוי מאוד, יש בו חידושים תבניתיים מעניינים, עלילה מרתקת, ומסרים מעוררי מחשבה.

משה גרנות