רגע של אנכרוניזם. להלן כמה בתים משירו של עמנואל הרוסי "שכב בני".
"לילה, לילה, לילה קר / שועל חורק לו שן / סובב, סובב על המשמר / אבא אינו ישן // ביום עבד, בלילה ישמור / שם בגורן ישמור האב / הנה תגדל, תהיה גיבור / תצאו לשמירה אז יחדיו // שכב בני, שכב, אל תירא / כל המושב ער / אימא גם כן בשמירה / תגן על בנה אבנר // בוערת הגורן בתל יוסף / וגם מבית אלפא עולה עשן... / אך אתה לבכות אל תוסף / נומה, שכב וישן // לילה, לילה, לילה אש / תאכל חציר וקש / אסור, אסור להתייאש / מחר נתחיל מחדש // מחר צריך לירות המסד / בית לבנו יבנה האב / הנה תגדל, תרים היד / תצאו לבניין אז יחדיו."
איזה אנכרוניזם! מי שר היום שירים כאלה לילדיו? מי ירגיע את בנו הקט לפני השינה כשיספר לו שאבא, שעבד ביום, צריך לשמור בלילה? מי ירגיע את בנו בסיפור על הגורן הבוערת בתל יוסף?
השיר הזה, שנכתב במאורעות תרפ"ט, 1929, תאר מציאות של טרם מדינה. בהיעדר ריבונות, לא היה מנוס משמירה והגנה וולונטריים. אדם צריך להגן על רכושו, חקלאי חייב לשמור על שדותיו, ציודו ובעלי החיים שלו, יישוב נדרש להתארגן להגנה.
אבל היום?! היום יש לנו מדינה. יש לנו צבא. יש לנו משטרה. יש לנו בתי סוהר. יש פרקליטות ובתי משפט. יש שלטון. במציאות כזאת, כידוע, אדם אינו צריך להגן על חייו, על חיי ילדיו ועל רכושו.
קיים חוזה בסיסי בין האזרח למדינה. האזרח מוותר על מקצת חירויותיו ומעביר אותן למדינה. הוא משלם מכספו מיסים למדינה. הוא מקצה שלוש שנים יקרות מחייו לשירות צבאי. הוא יוצא למילואים. הוא מסכן את חייו ואת בריאותו כדי לקיים את המדינה. המדינה מספקת לאזרח שירותים שונים. יש ויכוח בין חסידי מדינת הרווחה ומתנגדיה באשר להיקף וצביון השירותים שעל המדינה לספק לאזרחיה. על דבר אחד אין ויכוח – הביטחון. חובת המדינה להבטיח את ביטחון אזרחיה. לשם כך, יש למדינה מונופול על השימוש בכוח. רק היא מוסמכת להפעיל כוח, להפעיל נשק, לשלול חירותו של אדם ואפילו את חייו.
כשיש מדינה, אימא אינה צריכה לשמור בלילה. גם לא אבא. וכיוון שיש לנו מדינה כבר 70 שנה, ברור שהשיר "שכב בני" מתאר מציאות אחרת, רחוקה מאתנו מרחק רב. ברור שאת ילדי דור המסכים אין צורך להרדים במילות "שכב בני".
האומנם? האם השיר באמת כה אנכרוניסטי?
כל מי שחי באזור חקלאי יודע שהשיר רלוונטי היום כמעט כפי שהיה לפני 90 שנה. אי מתן מענה הולך לטרור החקלאי, הוא אחד הכישלונות החמורים ביותר של ממשלת נתניהו. אילו האמנתי בתרבות ועדות החקירה (אני לא), זה הנושא הראשון שהייתי מקים ועדה ממלכתית לחקור אותו. זהו מחדל חמור, ואנחנו כאזרחים חייבים לדרוש מהממשלה והעומד בראשה לתת פתרון, או ללכת הביתה.
וכעת, נוסף לכך טרור ההצתות מגבול עזה, שמחייב תגובה הולמת. מדינת ישראל החריבה מפעל התיישבות שלם – עקרה שדות, החריבה בתים, גירשה את אלפי אזרחיה, ומהשטח שממנו נעקרו היישובים, כניצול הצלחה, מציתים את שדותינו בצד הישראלי של הגבול החדש, כדי לקרוא עליו תיגר, בתקווה שכמו ההתיישבות בגוש קטיף, כך הטרור יעקור גם את ההתיישבות בנגב.
בישראל 2018, 70 שנה לאחר קום המדינה, עדיין אקטואלי שירו של יחיאל מוהר, "שיר ערש נגבי":
"הן יחרוש בשדות המשק / למה לו אקדח וסטן? / אין חריש עמוק בלי נשק / נומה בן, נומה בן."
פורסם לראשונה ב"ישראל היום".
2. צרור הערות 9.5.18
* הסכם מינכן 2 חשוב כמת – ללא ארה"ב לא היה נחתם הסכם מינכן 2, הידוע בשם החיבה שלו "הסכם הגרעין האיראני". ולכן, עם יציאתה של ארה"ב מן ההסכם, גם אם ההסכם אינו מבוטל, הוא חשוב כמת.
הדבר החשוב ביותר בהצהרתו של טראמפ, הוא החזרת הסנקציות בכל עוצמתן.
יש לקוות שבגידת אירופה לא תאריך ימים.
הצהרתו של טראמפ היא מעשה מנהיגותי חשוב ביותר ותרומה גדולה לשלום העולם ולשלומה של ישראל.
* מגן הדמוקרטיה – משה כחלון הוא מגן הדמוקרטיה. הוא סיכל כמה התנקשויות בדמוקרטיה, בשנים האחרונות. הוא סיכל את ניסיונו של נתניהו לסגור את השידור הציבורי. הוא סיכל את ניסיונו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ("החוק הצרפתי"). הוא הוציא את העוקץ מ"חוק ההמלצות"; אמנם לא מנע את קבלתו, אך סיכל את מטרתו, למנוע מהמשטרה לסכם את תיקי חקירות רוה"מ. והשבוע הוא סיכל את מזימתו של נפתלי בנט לבטל את הביקורת השיפוטית, החיונית כל כך לדמוקרטיה.
אני תומך בפסקת ההתגברות. היא נחוצה להסדרת מערכת היחסים בין בית המשפט העליון לבין הכנסת והממשלה. מי שפרע את הסדר הטוב ומשך את החבל היה בית המשפט, בהתנהלותו האקטיביסטית. אבל הפתרון אינו יכול להיות כל כך קיצוני והרסני. פסקת התגברות, נועדה לאפשר לכנסת במקרים קיצוניים, ברוב מיוחד, להתגבר על ביטול של חוק. הצעת בנט, לפיו ניתן להתגבר על פסיקת בית המשפט העליון ברוב של 61 ח"כים, כלומר במשמעת הקואליציונית האוטומטית של כל ממשלה, היא בדיחה.
במקום להגיע, יחד עם בית המשפט ועם סיעות הכנסת, לפחות סיעות הקואליציה, להסכמה רחבה שתפתור את הבעייה, נפתלי בנט ניסה לכפות את הצעתו הקיצונית. נתניהו, המתנגד לגישתו הקיצונית של בנט, נבהל, לא גילה מנהיגות ולא עצר את המהלך. מי שעצר אותו וסיכל אותו הוא מגן הדמוקרטיה, משה כחלון.
* מהלך ציני – המהלך של בנט הוא מהלך ציני. בנט ידע שאין לו רוב. הוא ידע שניתן לגבש רוב לחוק התגברות שקול ומאוזן. אבל הוא העדיף את גישה "הכול או לא כלום", הגם שהיא משאירה אותו ב"לא כלום", כדי לגזור קופונים בתחרות עם נתניהו על לבם של קיצוני "הבייס".
בתקופת המאבק על הגולן הקפדנו להזכיר לעצמנו, שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים, לא לריב עם השומר. דומה שמטרתו של בנט היא לריב עם השומר.
* שעיר לעזאזל – ברשומה (פוסט) שפירסמתי בפייסבוק, כתבתי שהטרור החקלאי הנמשך לאורך שנים ללא מענה, הוא הכישלון הגדול ביותר של נתניהו. מיד קיבלתי תגובות שביבי לא יכול לעשות כלום בגלל בג"ץ שכובל את ידיו, שמשתף פעולה עם הטרור, שהוא השליט האמיתי במדינה, שמטיל דיקטטורה וכו' וכו', כל הבלה בלה בלה והקיש קיש קיש מן הזן הבכייני המאוס הזה.
וחשבתי לעצמי, מעניין. אילו הפנטזיה הרטובה שלהם הייתה מתקיימת, D-9 היה דורס את בית המשפט העליון והוא היה נעלם מחיינו. מי אז היה השעיר לעזאזל? מי אז היה אשם בכל כשלי נתניהו?
* חיים של אחרים – נעמן כהן ציין שאני כותב את האוטוביוגרפיה של יהודה הראל. והוא טועה. היחיד שיכול לכתוב את האוטוביוגרפיה של יהודה הראל הוא יהודה הראל. האוטוביוגרפיה היחידה שאני יכול לכתוב, היא של אורי הייטנר. מה שאני כותב, זו הביוגרפיה של יהודה הראל.
* ביד הלשון: סנקציות – בשנות השבעים, המילה סנקציות היתה נפוצה מאוד בשיח הציבורי הישראלי. היתה זו תקופה סוערת ביחסי עבודה. סנקציות היו צעדים לשיבוש העבודה, שאינם בגדר שביתה מלאה, שארגוני העובדים נקטו במסגרת סכסוכי עבודה. באותן שנים, האקדמיה חידשה מילה עברית לסנקציות – עיצומים. במהדורות החדשות נהגו לומר: "עובדי נמל אשדוד פרצו בעיצומים (סנקציות)" וגו'. ואכן, המילה נקלטה, ועד היום אנו משתמשים בה, בהקשר לסכסוכי עבודה.
המילה עיצומים היא התחדיש העברי גם לסנקציות במובן של ענישה ביחסים הבינלאומיים. ומשום מה, בנושא הזה היא לא נקלטה, ואנו נוהגים להשתמש במינוח הלועזי.
סנקציות או עיצומים – העיקר שיינקטו באופן חריף נגד איראן, ויביאו לסיכול מיזם הגרעין.
אורי היטנר