של חיסול היישוב היהודי בערב ע"י מוחמד
פרופסור דניאל בר-טל הוא פרופסור מכובד שמומחיותו היא פסיכולוגיה חברתית פוליטית בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, והוא מתנאה בכך שהוא עומד בראש "מכון וולטר לבך לחינוך ודו קיום יהודי ערבי", ומחקריו עוסקים בחקר סכסוכים ופתרונם.
במאמר בעיתון "הארץ" מתנאה פרופסור בר-טל שהיה לו הכבוד לחקור את הנרטיב הפלסטיני, ולפי מחקרו הוא לא מצא אצל הפלסטינים "כינויי דה-לגיטימציה לצד האחר" (דניאל בר-טל, "מה באמת יודעים הפלסטינים על השואה", מוסף "הארץ", 11.5.18).
פשוט מביך בלשון המעטה. חבל על סכום הכסף העצום שבוזבז על המחקר. מוטב היה לו פרופסור בר-טל היה פשוט מתבונן בטלוויזיה, או גולש באינטרנט.
מפגיני "צעדת השיבה" בעזה מונעים ע"י הנרטיב המוסלמי-חמאסי שיסודו בחיסול יהודי ערב ע"י מוחמד. לו היה מתבונן בר-טל בטלוויזיה היה רואה את המפגינים זועקים: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב". לו היה מקשיב למטיפים הדתיים, או לפחות היה קורא את מצע החמאס (סעיף 7) היה יודע שהנרטיב הוא חיסול מדינת היהודים כמו שמוחמד חיסל את יהודי ערב, ורצח כל היהודים הקופים והחזירים שיסתתרו מאחורי העצים והאבנים".
איסמאיל הניה מצהיר: "אנחנו אוהבים למות, והיהודים אוהבים לחיות, ולכן אנחנו ננצח."
https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8
ולפי הנרטיב האיסלמי-חמאסי הזה מתחנכים כל ילדי עזה.
https://www.youtube.com/watch?v=horx3TKN_S8
עולה החשש שתוצאות המחקר של פרופסור בר-טל וקביעתו ש"שני הצדדים מתמחים בהסתה ובצדקנות," אינם מבוססים כלל על המציאות, אלא מותאמים לדעות הגורם שמימן את מחקרו.
והיות והשבוע יֵצאו צועדי "מצעד השיבה" (מיליון שהידים) להפגנת יום הנכבה. יש לזכור ולהזכיר את הדבר הבא:

הנַכְּבָּה – עונש מוצדק ולא מספיק
הנַכְּבָּה – הינה עונש מוצדק על פשע של ניסיון לרצח עם. הנַכְּבָּה– עונש לא מספיק מפני שהניסיון לרצח העם היהודי עדיין ממשיך.

הפשע
הפשע הוא הניסיון להשמדת היהודים. לערבים יש אחריות חלקית, ישירה ועקיפה לשואה. אחריות בעזרה ובשיתוף פעולה עם הגרמנים בביצוע השואה. הערבים בחרו במדיניות של שיתוף פעולה ישיר עם הגרמנים-הנאצים במטרה להשמיד את הקורבן היהודי שנבחר על ידיהם כראוי להשמדה, ולאחר הנאצים יש להם אחריות ישירה בהמשך הניסיון להשמדת היהודים.
הערבים-המוסלמים אחראים לנכְּבָּה, בגלל הניסיון לחסל את מדינת היהודים, ואת היהודים תושביה.
מייסד הרעיון הלאומי הערבי-פלישתינאי – מוחמד אל חוסייני, פעל למען השמדת היהודים ע"פ התקדים של מוחמד בחיסול היהודים בשואת יהודי ערב והפיכת ערב ל"יודן-ריין:
ב-28.11.41 הגיע מוחמד אמין אל-חוסייני - המופתי הירושלמי, מייסד הרעיון הלאומי-הערבי-פלישתינאי (פלסטיני בערבית) לפגישה עם היטלר בלשכתו בברלין. המופתי סיפר להיטלר כי הערבים העניקו לו את השם הנערץ של הנביא מוחמד, ונתנו לו את התואר "חאג'": "הנה בעיראק," התגאה המופתי, "ההמון העיראקי חוזר ואומר: אללה חאי אללה חאי \ חאג' מוחמד היטלר ג'אי." המתורגמן תירגם לגרמנית: "אללה חי \ עולה הרגל מוחמד היטלר – עומד להגיע."
היטלר הסביר למופתי כי בניגוד למה שחושבים, הוא היטלר, מעולם לא כתב על "ארים" מול "שמים" אלא, רק על "ארים" מול "יהודים". היטלר הכריז על המופתי כ"ארי של כבוד."
"התנאי הבסיסי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה," אמר מוחמד אמין אל-חוסייני להיטלר, "הוא מתן יד חופשית להשמיד את היהודים מפלשתינה ומהעולם הערבי, ולפתור את הבעייה היהודית באופן שהולם את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות של הערבים, לפי השיטות המדעיות שפותחו על ידי גרמניה לטיפול ביהודים."
היטלר השיב לו: "היהודים שלכם," והוסיף: "מטרתה היחידה של גרמניה, עם כיבוש המזרח התיכון, תהיה השמדת היסוד היהודי."
היטלר קישר אותו עם קבלן הביצוע – אייכמן.
המופתי, שקיבל בינתיים דרגת גרופנפיההר בס.ס., ביקש לראות במו עיניו את השמדת היהודים. אייכמן אירגן לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם. על פי המודל של אושוויץ הוא תיכנן הקמת מחנה השמדה ליהודים באזור שכם. המופתי רשם ביומנו:
"אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים."
בשידור ברדיו הנאצי, הוא קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שבו אתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת."
בארצות הבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה.
כעזרה לגרמנים יזם מוחמד אל-חוסייני פעולה גם בארץ ישראל. במבצע "אטלס" צנחו חמישה נאצים באזור יריחו. הצונחים שלושה גרמנים, ושני ערבים, הצטיידו ברעל ארסן המספיק להרעלת מאתיים וחמישים אלף יהודים. מטרתם הייתה להרעיל את מעיינות "ראש העין" וכך לרצוח את יהודי תל אביב והסביבה. על חסן סאלמה, סגנו של המופתי, הוטל להוביל את החולייה. לאחר חילופי אש לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו. חסן סאלמה הצליח להימלט.

אחריות עקיפה – בהשמדת כמיליון יהודים
ע"י פעולה נגד עלייתם לארץ
כתוצאה מהתנגדות הערבים לעליית יהודים קיבלה ממשלת בריטניה את "הספר הלבן", ואסרה על עליית יהודים. לפחות מיליון יהודים היו יכולים להינצל אלמלא המדיניות הערבית. לערבים יש אחריות עקיפה בהשמדת כמיליון יהודים.

אחריות ישירה בהמשך ניסיון השמדת היהודים בארץ ישראל
הערבים לא קיבלו את החלטת החלוקה של האו"ם. שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל – מוחמד אמין אל-חוסייני, את כל ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי כולו, להשמיד את שארית הפליטה.
"הגרמנים," חשב המופתי בסיפוק, "כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה."
המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30% הגיע הזמן להשלים את המלאכה!
מוחמד אל חוסייני אירגן את הערבים למלחמה. הוא נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה (זה שהוצנח בשליחות הנאצים להרעיל את מקורות המים של היהודים) להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם ב-30 בנובמבר 1947 בשעה 8:12, חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור.
ביום שישי, ה' באייר תש"ח, ה-14 במאי 1948, ערב ה-15 במאי, שבו על פי החלטת עצרת האו"ם, יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת "מדינת ישראל". מיד לאחר יציאת הבריטים, הכריזו שבע מדינות ערב: מצרים, סוריה, עבר-הירדן, לבנון, עיראק, תימן, וערב-הסעודית – מלחמה על המדינה שזה עתה קמה. למחרת החלו צבאות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה. מטרת הפלישה הוכרזה בבירור רב על-ידי עזאם פאשה, מזכ"ל הליגה הערבית: "זאת תהיה מלחמת השמד וטבח רבי חשיבות, שעוד ידובר בהם כמו בטבח שהמונגולים והצלבנים ביצעו..."
"מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון זר, ולשחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי, ולערבים-המוסלמים יוזמי ותומכי הניסיון לחיסול ישראל, הביאה את העונש המוצדק – הנַכְּבָּה.

הנכְּבָּה – עונש מוצדק
הנכְּבָּה של ערביי הארץ ב-1948 היא עונש מוצדק על ניסיון רצח, מפני שהיא תוצאה של מלחמת אזרחים שפתחו בה ערביי א"י נגד היהודים, ובהמשך פלישת צבאות מדינות ערב. כאשר רוב  האוכלוסייה הערבית השתתפה במאמץ המלחמתי ובתמיכה אידיאולוגית, שמטרתה חיסול טוטלי של היישוב היהודי.

הנכְּבָּה – עונש מוצדק ולא מספיק
הנכְּבָּה הוא עונש מוצדק אבל אינו מספיק, מפני שהערבים ממשיכים בניסיון שבו נכשלו.
ב-15 במאי 1948 קמה מדינת ישראל ומועד הקמתה משמש מאז אצל אלו השואפים לחסלה, כיום הפגנה ואבל – יום הנַכְּבָּה.
בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמיד את היהודים, תנועת החמאס שקיבלה רוב קולות מקרב הפלשתינאים, (יותר משקיבלו הנאצים בגרמניה), רואת את חיסול היהודים ע"י מוחמד בשואת יהודי ערב כמופת ומפרסמת בגלוי את מצעה הפוליטי התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים.
בניגוד לגרמנים, שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הנאצית, טרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד בעולם כולו ובישראל (גם לא בין ערביי גבעת חביבה של השומר הצעיר) הרואה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.
במצב כזה יש חובה להזכיר ולהזהיר בטקס לציון זכר הנַכְּבָּה שכל ניסיון השמדה נוסף יביא בחובו נַכְּבָּה חדשה!!!

הערה: כל האמור לעיל נכון רק אם מדובר בתגובה להפגנה המציינת ציון פוליטי של הנַכְּבָּה והקוראת לחיסול מדינת היהודים ולהשמדת היהודים. אם מדובר על טקס המדבר רק על סבל האנושי, בהחלט ניתן להזדהות עם הסבל האנושי שנגרם לאנשים הפשוטים בגין הקנאות הערבית-מוסלמית.

המחדל הגדול של איווט אביגדור לובוביץ ליברמן
בשעה שישמעאל הנייה מנהיג החמאס מאיים: ב-14 וב-15 בחודש – "כל העם הפלסטיני יהיה ברחובות פלסטין. עמנו ינהר ממחנות הפליטים בלבנון אל הגבול הצפוני של פלסטין, וגם אנשינו בירדן ינהרו לפאתי פלסטין. נהפוך את הנכבה שהביאה לקיצה של פלסטין לנכבה שתביא לסיומו של המפעל הציוני. לא נוותר על פלסטין, מהים ועד הנהר, ולא נכיר בישראל."
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5257727,00.html
שר הביטחון הישראלי איווט אביגדור-לובוביץ-ליברמן (שהבטיח בזמנו שאם יהיה שר בטחון הוא יחסל אותו תוך 48 שעות) נמנע ממיקוש גדר הגבול ברצועת עזה ובכך משתף פעולה עם הנייה.
ישמעאל הנייה מכריז תמיד: "אנחנו אוהבים את המוות היהודים אוהבים את החיים ולכן ננצח אותם.")
https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8
המטרה מבחינתו היא הרג מה שיותר ערבים על ידי ישראל. מבחינתו הערבים, המתים הרי מקבלים אצל אללה אלוהיו נשים יפות ונערים יפים, והוא מקבל הישג מדיני על ידי השחרת ישראל כעם פושע שיש לחסלו.
בעוד שמיקוש גדר הגבול היה מעביר בדעת הקהל העולמית את האחריות להרג הערבים-המוסלמים אל החמאס, הרג המבוצע ע"י חיילי צהל משחיר את היהודים ומכשיר את דעת הקהל העולמית להשמדת ישראל.
לא מובן לי מדוע נמנעו ליברמן ונתניהו מהפתרון הפשוט הזה.
נקווה שמניעת הג'יהאדיסטים המוסלמים מכניסה לישראל לא תהיה כרוכה בהרג רב שהוא הגשמת מטרתם.

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני
אם לא אעלה את ירושלים אל ראש שמחתי
God Bless America
ברכות לנשיא ארה"ב ולאמריקה על פתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים. מעשה זה ינון לעד בלב כל יהודי בעל נפש יהודי הומייה, השואף להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

תמר זנדברג – אם אשכחך פלשת תישכח ימיני
האקטיביסטית הפרו-איסלמית (הסטלנית שקרנית) תמר זנדברג, הכריזה כי היא מחרימה את טקס חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים. זנדברג הרי תומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים העתיקה.
כאקטיביסטית פרו-איסלמית וכפשיסטית התומכת בפשיזם האיסלמו-נאצי ובכיבוש הערבי-מוסלמי, היא תמשיך ודאי כמנהגה ללכת ולהשתטח על קברו של ערפאת ברמאללה.
בהצבעה שנערכה השבוע על חוק לשלילת הכספים המוענקים למחבלים ע"י הרשות הפלישתינאית, הצטרפה תמר זנדברג (עם האקטיביסטים הפרו-איסלמיים ממפלגתה, משה מזרחי-רז, ומיכל רוזין) לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בדרישה להמשיך ולשלם למחבלים הרוצחים יהודים את המיליונים המגיעים להם.
מי היה מאמין שפעם עוד נתגעגע לקודמתה גולדה זלטה שניפיצקי – זהבה גלאון?

איפה עוד יש אופוזיציה כזו?
המאורעות האחרונים, נטישת ארה"ב את הדיל עם איראן, והמתקפה האיראנית על ישראל, הוכיחה שלמרבה הצער אין בישראל אופוזיציה ראויה לשמה.
ודוק: גם שלטון טוב וראוי זקוק לאופוזיציה רצינית וראויה.
לשיא הגיחוך הגיע הטוען לכתר ראש הממשלה, יאיר למפל-לפיד.
לפני הודעת טראמפ על פרישה מההסכם הצהיר למפל-לפיד: "פרישה חד צדדית של טראמפ מהסכם הגרעין היא רעיון גרוע. הכסף ימשיך לזרום לאיראן – והאיראנים ימשיכו בתוכניתם," ומיד לאחר הכרזת טראמפ: "מברך את הנשיא טראמפ על עמידתו האיתנה לצד ישראל. אחרי החלטת הנשיא עלינו לגייס את כל כוחותיה המדיניים של ישראל כדי לוודא שהאירופאים, הסינים והרוסים יצטרפו למהלך וימנעו מאיראן לחזור לפיתוח נשק גרעיני."
זה רציני?
מובן שגם ציפורה מלכה בז'ז'ביץ-לבני-שפיצר לא יכולה היתה בלי להגיב, ולאחר שיגור הטילים האיראנים ותקיפת כוח אל-קודס היא הכריזה: "ישראל צריכה לפעול נקודתית תוך העברת מסר שאין לה עניין להתדרדר למלחמה. הפעולה הלילה מדברת בעד עצמה ולא צריך להתלהם."
זה רציני?

המלחמה בטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים
אורי הייטנר תובע הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקור את "אי מתן מענה לטרור החקלאי" ("חדשות בן עזר" 1342).
הבעייה היא שאין טעם בהקמת ועדת חקירה בנושא זה שכן זהו נושא שלא ניתן לחוקרו. פשוט אין דבר כזה "טרור חקלאי".
החקלאות אינה יכולה לעשות טרור. טרור (פחד בצרפתית) יכולים לעשות רק בני אדם. לא חקלאות.
מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, טען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonté  –
אם רוצים לנצח את הטרור הערבי-מוסלמי נגד החקלאים היהודים ראשית חוכמה יש להגדיר אותו כפי שהוא, ולא להשתמש בניסוחים שקריים, ואפילו הם פוליטיקלי קורקט.
הגיע הזמן להיגמל מתרבות השקר השכיחה בתקשורת הישראלית, ולהיצמד לעובדות.
בעוד ש-446,583 ערבים נהרו לקלפיות (המיספר כולל גם מספר זעום של יהודים פרו-איסלמיים) והצביעו לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), עד היום מתקיפים את נתניהו על כך שאמר את העובדה הזו.
יש לומר את האמת על הטרור הערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים. וכאמור רק הרצון לנצח את הטרור הערבי-מוסלמי הזה יביא את הניצחון.

יחסי יפן וישראל
יחסי יפן וישראל מורכבים. בעוד שהטבח הישראלי משה שגב העליב את היפנים כשהגיש לראש ממשלת יפן להם קינוח בנעל (ביטוי לאמנות לטענתו) נציגת ישראל לאירוויזיון נטע ברזילי, שרה אמנם באנגלית, אך עוטה על גופה בגד יפני, ומאחוריה תפאורה של חתולים יפניים.
ישראל ויפן סיפור אהבה.

אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?
הפוליטיקאי היהודי-פולני jako Mosze Kleinbaum משה קלינבויים, (1909-1972) היה רופא במקצועו, ועסק בפוליטיקה במסגרת מפלגת ה"ציונים כלולים" (במלעיל) בפולניה (אהוד בן עזר, אנא אל תתקן, זה היה שמה של המפלגה) כסגנו של יצחק גרינבויים, ובין היתר שימש כעורך הפוליטי של עיתון היידיש החשוב – "היינט".
לאחר עלייתו של גרינבוים לארץ ישראל, בשנת 1933, הפך קליינבוים למנהיג "הציונים כלולים" בפולניה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה שירת קליינבויים כקצין רפואה בצבא הפולני, ונפל בשבי הסובייטי. בדרך נס הוא ניצל מהטבח שעשו הסובייטים בקצינים הפולנים ביער קטין, והצליח להימלט מהשבי, ודרך קובנה עלה לארץ ב-1940.
עתה כמשה קליינבוים-סנה, הוא השתלב מהר בפעילות ציבורית במסגרת "ההגנה".
בשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", תפקיד בו שימש עד שנת 1946, (תפקיד המקביל בימינו לתפקיד שר הביטחון). בשנת 1944 התמנה לחבר הוועד הלאומי, (גוף המקביל לכנסת כיום).
לאחר ש"בשבת השחורה" ב-1946 הוא לא נתפס, הוא הוברח מהארץ לפריז שם שימש כראש האגף המדיני של הסוכנות באירופה.
בעקבות שיחות עם מדינאים קומוניסטים גולים בפריז כגון הו צ'י מין, אנה פאוקר וז'אק דיקלו, קליינבויים-סנה הגיע למסקנה שהקומוניסטים בראשות סטלין ישתלטו על כל המזרח התיכון ומדינת ישראל, והוא שאף להיות האיש שיתפוס את השלטון בארץ כנציגו של סטלין. לפיכך הפך עורו, פרש ממפלגת "הציונים כלולים", עבר ב-1948 למפ"ם, ומשם המשיך שמאלה ל-פ.ק.פ. שהפכה למק"י, והחל בפעילות פוליטית אנטי-ציונית, אם לא לומר אנטישמית, כשהוא רותם את כישרונו הרטורי היוצא דופן לתעמולה הקומוניסטית האנטישמית והאנטי-ציונית, ובתמיכה באימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי.
לימים, משראה שתוחלתו נכזבה, והוא לא יהפוך למנהיג (דיקטטור של הפרולטריון) מטעם הסובייטים בישראל, הוא עשה מהפך חזרה.
בתחילה עם חלוקת מק"י הוא לא נטש עם בער קובנר (מאיר וילנר) ועבר לפלג הערבי של המפלגה "רק"ח", ולאחר מלחמת ששת הימים הוא חזר לקונצנזוס היהודי-ציוני.
אפרים קליינבויים-סנה, בנו של משה, גם הוא רופא שעסק בפוליטיקה, ובעברו היה שר הבריאות, התחבורה, וסגן שר הביטחון במפלגת העבודה.
כיום משמש אפריים קליינבויים-סנה כיו"ר "המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה", ובהתאם לתוארו הוא מנסח דיאלוג אסטרטגי חדש כפתרון להשגת שלום.
במאמר ב"הארץ" הוא טוען שכדי להגיע לשלום צריך ליצור מה שהוא קורא "נרטיב של פיוס". "הפלסטינים," הוא קובע על סמך משאלת ליבו (או מרצון להונות), "דבקים ב'זכות השיבה'. אבל הם ויתרו על השיבה. לכן על ישראל להכיר 'בזכות השיבה' של הערבים, אך לא לממשה. וזה יביא את השלום. (אפרים סנה, "להכיר בזכויות השיבה אך לא לממשן", "הארץ", 7.5.18)
ההיסטוריון מכחיש השואה והעם היהודי, ד"ר אבא של מאזן, מעולם לא אמר שהוא מוותר על "זכות השיבה". הוא אמר שהוא אמנם אישית לא ישוב לצפת. אבל הוא מעולם לא יכיר במדינה יהודית כי הוא אינו מכיר בקיומו ובזכות קיומו של עם יהודי. הנה הבעיה האמיתית.
ובכלל ההגדרה של קליינבויים-סנה היא מחשבה אבסורדית. אם מוותרים על מימוש "זכות השיבה" מוותרים על "זכות השיבה". עצם ההכרה בזכות, ואפילו רק בזכות, תוביל בהכרח בעתיד למלחמה על מימושה.
מה שכן, כדי להגיע לשלום, על ישראל להכריז כי היא מכירה "בזכות השיבה" של הערבים למולדתם ערב, מולדת שעל שמה הם נקראים, ובשפתה הם דוברים, ואליה הם נושאים פניהם בתפילה חמש פעמים ביום.
על מדינת ישראל להכריז כי בשם העם היהודי היא מוותרת למען השלום על הרכוש היהודי העצום בערב שנגזל שם מהיהודים ע"י מוחמד והערבים".*
יהא הרכוש הקרקעי העצום הזה מקום לשיקום הפליטים הערבים שיחיו שם בעושר ובאושר ליד קבר נביאם. ובא לציון ולערב הגואל.

*לאחר חיסול הישוב היהודי בערב הכניס מוחמד פסוקים לקוראן לפיהם כל רכוש היהודים שם, אדמות, בתים, ונשים שייך לו. (קוראן סורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 25) את כל הנשים (מלבד שתיים ששמר ברשותו כשלל מלחמה) עם ילדיהם מכר מוחמד בשוק לעבדות, ועשה כסף רב כסוחר עבדים.

ג'יהאד ורצח יהודים כזכויות אדם דמוקרטיות
דארין טאטור, צעירה ערביה-מוסלמית-סונית (אזרחית ישראל בכפייה) הורשעה לאחרונה ע"י בית המשפט בהסתה לאלימות ובתמיכה בארגון טרור, בגין פרסומים ברשתות החברתיות.
באחד הפרסומים כתבה טאטור: "אללה אכבר וברוך השם, הג'יהאד האיסלאמי מכריז על המשך האינתיפאדה בכל רחבי הגדה, והרחבה לכל פלסטין. עלינו להתחיל בתוך הקו הירוק"!
בפרסום נוסף היא פרסמה תמונה של אסראא עאבד, תושבת נצרת שנורתה ונפצעה לאחר ששלפה סכין בתחנה המרכזית בעפולה, עם הכיתוב "אני השהיד הבא"...
טאטור פרסמה בפייסבוק וביוטיוב סרטון בו נראים רעולי פנים מיידים אבנים ומשליכים בקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון, על רקע הקראת שיר שפרסמה תחת הכותרת "התנגדו בני עמי, התנגדו להם," ובו השורות: "לא אסכים לפתרון שלום / לעולם לא אוריד את דגלי / עד שאורידם ממולדתי."
טאטור אמרה לאחר הדיון כי היא לא מתחרטת על דבר והודיעה כי תערער על הפסיקה.
למרות שגם מבקרי השירה המקלים ביותר טוענים שאפילו השירה הערבית בתקופת הג'האליה (הבערות) היתה ברמה גבוהה יותר, מיד החלו האקטיביסטים הפרו-איסלמים להלל את השירה ה"פיליסטיניות" של טאטור, ולהכתירה כמשוררת דגולה. וכמובן שקריאתה הג'יהאדיסטית לרצח יהודים הוגדרה מיד כקריאה למימוש זכויות אדם ומימוש הדמוקרטיה. ואיסור על תעמולה ג'יהאדיסטית הוגדרה מיד כפשיזם והרס הדמוקרטיה. וכפגיעה מפחידה בדמוקרטיה ובחופש השירה
לא מפתיע שהאקטיביסטית הפרו-איסלמית, הפשיסטית המעריצה את סלין ואת הפשיזם האיסלמו-נאצי, אילנה המרמן, מזדעקת לטובת ה"משוררת" הג'יהאדיסטית", וגם לא מפתיע שניסים קלדרון, הסטליניסט בעברו, מזדעק לטובתה, אבל בכל זאת קצת מפתיע שאברהם גבריאל יהושע עושה כן. ודוק: זו לא שירה אלא תעמולה ג'יהאדיסטית זולה.
ודוק: האימרה הידועה על דברי וולטר (לא שלו אלא של אוולין ביאטריס הול) "אינני מסכים למילה מדבריך אבל אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם," איננה מתאימה להסתה ליציאה לג'יהאד ולרצח יהודים. הדמוקרטיה איננה מאשרת הסתה כזו. בדיוק להיפך. דיבורים כאלו הם הם הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה.
ובעצם, האמת היא שהאקטיביסטים הפרו-איסלמיים אינם נלחמים למען דמוקרטיה וזכויות אדם. הם נלחמים למען כיבוש ערבי, שם נהוג הפשיזם הערבי.

על הבושה – מסדר הביישנים
אל הביישן יעקב מנדלבאום-מידן הצטרף השבוע ביישן נוסף.
הביישן הוא המשורר קורט-טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל מקיבוץ מרחביה.
בעקבות הרשעת הג'יהאדיסטית המוסלמית טאטור באשמת הסתה, קבע ריבנר את הקביעה ההזויה שנתניהו הוא דיקטאטור השולט גם בבית המשפט:
"בנימין נתניהו עומד בשורה אחת עם סותמי הפיות: היטלר, מוסוליני, סטאלין ומאו. הפאשיזם והטוטאליטרים כבר כאן. אסור להביע דעה. אני מתבייש להיות ישראלי."
http://rotter.net/forum/scoops1/471531.shtml
קורט-טוביה ריבנר, יליד ברטיסלבה, ששפת אמו גרמנית, הגיע כנער ניצול שואה לקיבוץ השוה"צ מרחביה ומאז חי בקיבוץ.
כמשורר גרמני, בעל קולטור גרמני (גם אם כי לא פולק גרמני) הוא חבר באקדמיה ללשון ולשירה הגרמנית, באקדמיה למדעים ולשירה במיינץ, ובעוד כמה מוסדות ספרותיים גרמניים כמו חברת פרנץ קפקא, חברת הוגו פון הופמנסטאל, וכמו כן החברה האירופית לתרבות.
כבעל "קולטור גרמני" הוא כמובן אינו מתבייש בגרמנים. הוא מתבייש רק ביהודים.
בקביעותיו השקריות קורט-טוביה ריבנר הוא אידיוט שימושי המשרת את התעמולה האנטישמית האנטי-ציונית. אם זהו עולמו הרוחני, אין תימה אפוא שבנו היחיד ירד מהארץ, ולא רק שהוא אינו ישראלי יותר, אלא גם אינו יהודי עוד, (גם לא סלובקי או גרמני), הוא בודהיסט אדוק החי בנפאל. קורט-טוביה ריבנר, אתה מתבייש בישראל, אנחנו מתביישים בך.
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).