גל של חום ואהבה עוטף אותנו, תושבי הגולן, בימים האחרונים, בעקבות האירועים הביטחוניים. בני משפחה וחברים מתעניינים, שואלים, מזדהים. זו תחושה נפלאה של כל ישראל ערבים זה בזה. במשך שנים אנו התקשרנו לחברינו ובני משפחותינו בחזיתות השונות לשיחות דומות. ועכשיו – תורנו. עכשיו נזכרנו שאנו אזור סְפָר.
אלה הם חיינו בזמן האחרון: שומרים על השגרה, מקיימים את מערכות החינוך כסדרן, קוטפים את הדובדבנים, קולטים תושבים חדשים, מקיימים פעילות תרבותית, ולצד השגרה – עירנות, דריכות, מעט מתח.
אוכלוסיית הגולן מצטיינת בחוסן חברתי ולאומי. אנו קהילה של קהילות; קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, וקצרין שהיא יישוב עירוני ברמה גבוהה של קהילתיות. הערבות ההדדית, החברות, תחושת השייכות וההזדהות ויכולת ההתארגנות הגבוהה, מחזקים אותנו בשגרה – קל וחומר בחירום. קהילה חסונה מיטיבה לעטוף ולחזק גם אנשים חלשים יותר בתוכה. היחד הקהילתי מחזק כל אחד מן היחידים בקהילה.
תחושת הערך שלנו כמיישבי הספר, מעצבי גבולה של המדינה, ואמונתנו היוקדת בצדקת דרכנו הציונית, היא מרכיב החוסן המרכזי שלנו. במאבק על הביטחון והריבונות, האמונה עומדת במבחן.
אנו עוברים ימים לא קלים. לא נעים להתעורר באמצע הלילה מאזעקה, לעבור תדריכי היערכות להפגזות, לשמוע את הפיצוצים ורעשי המטוסים, לחוות מתח ודאגה.
אולם אנו מודעים היטב לאלטרנטיבה. אם אנו נדרשים לעבור את התקופה הקשה הזאת, כדי לסכל התבססות האוייב האיראני על גבולנו, סמוך לשדותינו ולבתינו – אנו יודעים שהקושי כדאי. אנו סומכים על ממשלת ישראל ובוטחים בצה"ל, העושים את הנדרש כדי לסכל את האיום, והביטחון הזה מקל עלינו לעבור את התקופה במורל גבוה וברוח איתנה.
ואם אנו מדברים על אלטרנטיבה... איננו שוכחים בפני איזה איום קיומי עמדנו לפני עשרים שנה, כשממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן לסורים, להחריב את מפעל חיינו ולעקור אותנו מאדמתנו. המאבק הדמוקרטי שניהלנו, סיכל את האיום הזה. היום הכול (זולת קומץ סרבני התפכחות) מבינים, שהצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. וכשהאיראנים יורים לעברנו, אנו זוכרים שלא היינו רחוקים ממציאות, שבה האיראנים היו יושבים במקומנו, ומשגרים מכאן את טיליהם.
היום, יותר מתמיד, אנו מחוזקים בהכרת החשיבות ההיסטורית של מפעלנו החלוצי, שעיצב את גבולות הקבע של ישראל, המקנים ביטחון לכל אזרחי ישראל.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות 13.5.18
* האלטרנטיבה – אנו עוברים, כאן בגולן, ימים מתוחים, לא קלים. אולם אנו מבינים מה האלטרנטיבה. אם הברירה היא בין שקט היום, שבחסותו האוייב האיראני יתבסס על גבולנו, לבין המשך הפעולה לסיכול הסכנה הזאת – הסיכול הוא הדבר הנכון, למרות המחיר בטווח הקצר. נדמה לי שלכך כיוון ז'בוטינסקי במילים: שקט הוא רפש. אנו סומכים על ממשלת ישראל וצה"ל, שפועלים נכון וגאים בהישגים יוצאי הדופן של צה"ל.

* תזכורת – רק לפני עשרים שנה, ממשלות ישראליות ניסו לסגת מהגולן ולמסור אותו לאסד. אילו חלילה האסון הזה היה קורה, היום האיראנים היו יושבים כאן.

* תמצית המסר – בראיון לרזי ברקאי בגל"צ, סיפרתי על המצב באורטל ובגולן, על השגרה לצד המתיחות וכד'. לקראת סוף הראיון הזכרתי לו, שהוא ראיין אותי פעמים רבות בתפקידי כדובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק נגד הנסיגה. אילולא מאבקנו אז, אמרתי, ואילו מסרנו את הגולן לאסד, השאלה היום היתה האם היו יושבים כאן חיזבאללה, ג'בהאת אל נוסרה, דאעש או האיראנים. סיימתי באמירה, שלמעט קומץ סרבני התפכחות, הכול מבינים עד כמה חשוב שהגולן יישאר ישראלי, ולכן אנו סמוכים ובטוחים.
לאחר הראיון הושמע השיר "בתי את בוכה או צוחקת." שיר המתאר את המהפך האדיר בביטחון תושבי הגליל, כאשר צה"ל שיחרר את הגולן במלחמת ששת הימים. והשיר הזה הוא תמצית המסר שרציתי להעביר.

* עשיתי נחס – באותו ראיון לרזי ברקאי, סיפרתי שגם הצימרים אצלנו פועלים כסדרם ואין ביטולים. בהמשך היום ובמיוחד למחרת, היו ביטולים רבים מאוד. עשיתי נחס.

* בושה – צה"ל השמיד טילים שכוונו לישראל לקראת שיגור. "גמני מתבייש להיות ישראלי."

* סכנת אופוריה – מבצע "בית הקלפים" נגד התשתית האיראנית בסוריה היא הצלחה מודיעינית ומבצעית אדירה. לעומת זאת, האיראנים גילו יכולת עלובה למדיי בפעולתם נגדנו.
אלה חדשות נהדרות, אך יש בהן סכנה. כשאני רואה את הבדיחות על האיראנים שרצות ברשתות, איני יכול שלא לחשוב על השחצנות והבוז לערבים בעקבות ניצחוננו הגדול במלחמת ששת הימים, שהיו המבוא למחדל ערב מלחמת יום הכיפורים. יש להיזהר מן האופוריה המסוכנת.

* איחולי החלמה – לכל עלובי הנפש שמברברים על כך שנתניהו מחולל מלחמה בגלל החקירות, אני מאחל שלא יידרדרו למצב שבו הם גם יאמינו לקשקוש הזה.

* ד"ש ממיסטר ביבי – הקבינט המדיני ביטחוני אמור להיות קודש הקודשים של קבלת ההחלטות בנושאים הגורליים ביותר לשלומה של המדינה. הוא אמור להיות מופת של ענייניות ואחריות, והמקום הרחוק ביותר ממשחקי עסקנות עלובים. הזמנת מירי רגב, שאינה חברה בקבינט, לישיבת קבינט בתור צ'ופר על "נאמנותה למנהיג", מלחמתה ביו"ר הכנסת ושכיבתה על הגדר כדי שנתניהו ישתלט על טקס המשואות, היא הזניה וזילות של הקבינט.
כל כך חבל, שדווקא בשבוע השיא בקריירה של ד"ר נתניהו כמנהיג מדיני, ביטחוני ואף בינלאומי, מיסטר ביבי אינו מסוגל להתאפק.

* הכרעה מנהיגותית גדולה – בראש השנה בחרתי בדונלד טראמפ לאיש השנה. במאמר, כתבתי דברים קשים נגדו, שעל רובם הייתי חותם גם היום. אך כתבתי גם זאת:
"האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול התגרענותה של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון קוריאה, בירת האיסלמיזם הג'יהאדיסטי, איראן.
"הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תוכנית הגרעין אף בלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם.
"טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתכנית הגרעין האיראני, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.
"לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה"ב, ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד צדדי. אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם, ויש לארה"ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.
"אם כך ינהג טראמפ, ולא רק בביטול ההסכם אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך גם בצעדים צבאיים לסיכול התגרענותה של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל.
"... מבחן הידידות לישראל של טראמפ, יהיה בראש ובראשונה יחסו לגרעין האיראני."
החלטתו של טראמפ היא הכרעה מנהיגותית גדולה. אם הוא ידבק במדיניות זו והיא תביא לסיכול התגרענותה של איראן, הוא יכנס להיסטוריה כמנהיג גדול.

* הישג של נתניהו – החלטתו ההיסטורית האמיצה של טראמפ לפרוש מן ההסכם עם איראן, היא גם הישג חשוב של נתניהו. לאורך כל כהונתו, מנהל נתניהו מדיניות נכונה בנושא איראן. לא תמיד היא נושאת פרי. הוא לא הצליח למנוע את חתימת הסכם מינכן 2. אבל כאשר נשיא ארה"ב היה נחוש להגיע להסכם בכל מחיר, לא היה בכוחה של מדינה בסדר גודל של ישראל למנוע זאת. אך המאבק שנוהל אז, כולל הנאום החשוב והמוצלח של נתניהו בפני בתי הקונגרס, אף שהיה שנוי במחלוקת, חילחלו, ואת התוצאה קיבלנו בהצהרת טראמפ.

* לא למדו – אירופה של המאה ה-21 לא למדה את לקח אירופה של המאה ה-20.

* אופוזיציה למדינה – כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" היא: "אין אופוזיציה בישראל". הפשקוויל תוקף בחריפות את האופוזיציה הפרלמנטרית על שאינה יוצאת נגד מדיניות הממשלה בנושא האיראני.
הטענה שאין אופוזיציה בישראל היא כמובן שטות. אז מדוע הם כותבים זאת? כי הם אופוזיציה לישראל, ומבחינתם אופוזיציה לממשלה שאינה אופוזיציה למדינה, אינה ראויה לשמה.

* מה הם יכתבו – נמשך טרור ההצתות מגבול עזה. עמלם של חקלאי הנגב המערבי עולה באש. וזאת, מגבול ה-4 ביוני 1967, אליו ישראל נסוגה לפני 13 שנים, במחיר כבד וכואב של חורבן חבל התיישבות שלם, העיקר שייפסק אקיבוש.
ח"כ חיים ילין מ"יש עתיד", תושב עוטף עזה, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, פירסם רשומה (פוסט) קשה, מלווה בתמונות מזעזעות. בתגובה, פרסם קובי ניב פשקוויל שטנה ונאצה בשוקניה, שבה הוא מתגולל בחיים ילין, מעליל עלילות על מדינת ישראל, בז לסבלם של החקלאים בנגב ומביע תמיכה בטרור ההצתות.
לעיתים שואלים אותי מדוע אני מצטט מפשקווילי השיטנה הללו. אני רואה בכך חשיבות רבה, כי אם נקרא את הפשקוויל, נוכל לצפות מה יכתבו אנשי ה"שמאל" הקיצוני אם ישראל תיסוג גם מיהודה ושומרון לקווי תחילת יוני 67' וגוש דן ייהפך לעוטף יו"ש.
הנה, כמה ציטוטים לדוגמית: "הבן-אדם הזה, סליחה על הביטוי, חי כבר עשרות בשנים בשכנות קרובה לכלא הגדול ביותר בעולם, שאנחנו הישראלים, כולל הוא, סוהריו החמושים. פעם עשינו את זה עם צבא ומתנחלים מבפנים, עכשיו אנחנו עושים את זה עם חנק וגדרות מבחוץ והפצצות מהאוויר. אלא שהוא, חבר בכנסת שהפכה למושב טיפשים, בשל קרבתו לגדרות בית-הסוהר הזה, יכול גם לצפות ולראות ולחוש, לא כמונו המרחיקים עצמנו מן האמת, את המתרחש בתוכו – כלא עצום של אנשים נואשים שבתוכו חיים, אם ניתן לקרוא לזה כך, כשני מיליון בני אדם בתנאים נוראיים של צפיפות, אבטלה ומחסור, והעומדים כל רגע, תלויים לחלוטין על בלימה בנו ובגחמותינו, ליפול, או אולי לא, אל מותם. ונבחר הציבור הזה, והציבור הזה הוא אנחנו, מבכה על עצים גדועים ופרחים שרופים וקיפודים שקיפדו את חייהם וצבים שאיבדו את בתיהם, בשעה, ממש באותה שעה, שבה חייליו בני-עמו צולפים במכוון וטובחים בעשרות ובמאות באנשים לא חמושים שכל נשקם הוא פחות או יותר אותם עפיפונים בוערים עלובים השורפים קצת בשדותינו, וזאת מול מדינה מזויינת (על פי פרסומים זרים, זרים לגמרי) וממוגנת מציפורן הבוהן ועד לנקודת החן בפדחת, למשל בארבעת אלפים טנקים, שבע מאות מטוסים ומאתיים פצצות אטום."
נו, אז מה הם יכתבו אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון לקווי ראשית יוני 67' וגוש דן ייהפך לעוטף יו"ש? הנה, קראתם.

* נדוש ומשומש – מה הבעיה בבדיחה על האיש שרצח את הוריו וביקש רחמים מבית המשפט, כיוון שהוא יתום? שתי בעיות. האחת, היא שזו בדיחה נדושה ומשומשת. השנייה, היא שהמציאות עולה עליה. הנה, הפלשתינאים מציתים את צינורות הגז, שאנו מספקים להם שעה שהם מבעירים את שדותינו, ומחר הם יתבכיינו על המצור האכזרי, ושאפילו גז אין להם. וגם התעלול הזה נדוש ומשומש.

* איפה נמצאת עזה? – האם עזה היא חלק מפלשתין? כאשר ישראל שלטה בה, היא היתה פלשתין ודרוש היה לשחרר אותה. היום, כאשר היא בשלטון חמאס, הנייה מכריז שביום הנכבה יצעדו רבבות פלשתינאים מעזה ל... פלשתין.

* הכחשת השואה הנחותה ביותר – בפשקוויל ביקורת על ספרו החדש של אליאס ח'ורי, ב"הארץ ספרים", אברהם בורג יוצא מגדרו בהתלהבות רבתי, ומציע את ח'ורי לפרס נובל לספרות. בורג מגדיר את ח'ורי כ"מתעד הגדול של הנכבה הפלסטינית". באמת? האם ח'ורי מאשים את הנהגתם של ערביי ארץ ישראל, שדחו את הסכם החלוקה שהבטיח להם מדינה עצמאית לא רק ביהודה, שומרון ועזה, אלא גם בחלקים נרחבים של הגליל והנגב, בלוד, ברמלה ואפילו ביפו, ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו? האם ח'ורי מאשים את מדינות ערב שלמחרת הכרזת העצמאות של ישראל, דחו את ידה של המדינה בת יומה שהושטה להם לשלום בהכרזת העצמאות, ופלשו אליה בניסיון להטביעה בדם ולהשלים את מלאכתו של היטלר שלוש שנים אחרי השואה? הרי הם האשמים הבלעדיים בכל תוצאות המלחמה הזאת, כלומר ב"נכבה".
לא. בורג מצטט ללא כל ביקורתיות את ח'ורי הכותב: "העניין הוא לא רק הפשע של עקירת הפלסטינים מאדמתם, משום שפשע גדול יותר הגיע בעקבותיו... אני מתכוון לשתיקה שכפה המנצח על המנוצח."
כיצד מתאר בורג את מלחמת השחרור: "פשעי המלחמה הישראליים שהושתקו והוסתרו תחת מסרי התעמולה של 'הצבא הכי מוסרי בעולם' וצדקנות 'טוהר הנשק', שטומא וחולל שוב ושוב אז ומאז."
בורג כותב על "פרויקט ההשכחה הציוני". והוא מצטט את ח'ורי שכותב: "ישראל הפכה את חייהם של שלושה דורות של פלסטינים למסכת של נכבה מתמשכת."
שמו של הספר אותו מהלל ומשבח בורג הוא "ילדי הגטו". שמו של הספר מעיד על תוכנו ועל מגמתו: להציג את ישראל כנאצית ואת הפלשתינאים כקורבנות השואה. בורג אינו משבח את הספר למרות עובדה זו, אלא בזכות עובדה זו.
כנראה שזו דרכו של הילד המגודל אברום למרוד באביו ז"ל, יוסף בורג, נשיא מועצת "יד ושם". הביטוי הנחות, הבזוי והשפל ביותר של הכחשת השואה, הוא הצגת ישראל כנאצית, ובדיוק על כך בורג מריע. הוא כותב על ח'ורי שהוא "מעולם לא הורשה לבקר בישראל, בשל היותו אזרח 'מדינת אוייב' [המירכאות במקור א.ה.]. עם זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהוא ישב ימים ארוכים בארכיוני צה"ל ויד ושם". ארכיוני צה"ל ויד ושם, המציגים את שני הצדדים, של מחוללי השואה/נכבה (הנאצים וצה"ל) ושל קורבנותיה (היהודים באירופה והפלשתינאים בישראל).
את הצגת היהודים כנאצים ואת הפלשתינאים כקורבנותיהם, בעטו של ח'ורי, מגדיר בורג: "המהלך שלו מדהים בעורמתו ובחוכמתו. לא פחות."
הוא משבח אותו על הכותרת "ילדי הגטו", שהוא "פלגיאט מכוון לספרו בשם זה של ישראל זנגוויל", ב-1882, על יהודי הגטו. כיוון שזנגוויל היטיב לתאר את המהפיכה הציונית במילים "עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם," בורג מגדיר בהתלהבות את האמירה של ח'ורי: "ח'ורי מתייצב כנגדו ואומר: אולי הייתם עם ללא ארץ, אבל אנחנו העם של הארץ הזאת, ועכשיו בגללכם אנחנו היינו לעם ללא ארץ."
אני מציע לא לזלזל בדקויות. על היהודים שהיו פזורים בגולה, כותב בורג "אולי הייתם עם ללא ארץ" – אולי. למה אולי? שמא... "אולי הייתם עם". הרי אם אנחנו עם, אנו ראויים למדינת לאום בארצנו, והרי אין מה שמעורר בבורג סלידה יותר מקיומה של המדינה היהודית. ואז, בלי שום אולי, ללא כל הסתייגות: "אנחנו העם של הארץ הזאת". העם, בה"א הידיעה. כלומר, ארץ ישראל היא ארצם של הפלשתינאים. נקודה. וכיוון שקיימת בארץ ישראל מדינה יהודית, כעת הפלשתינאים הם "עם ללא ארץ". בלי אולי.
הגטו היהודי שעליו כתב זנגוויל, לא היה הגטו שהושמד בשואה. וכדי שלא נתבלבל ונחשוב שההשוואה שערך ח'ורי אינה לגטו בשואה, מזדרז מכחיש השואה אברהם בורג להסביר זאת:
"אבל ח'ורי אינו עוצר בזנגוויל, שמת הרבה לפני עלות הנאצים לשלטון. הוא יודע ש'גטו' היא מילה כמעט נרדפת בישראלית המדוברת לוורשה. וגם לשם הוא מעביר את השיחה בין הלאומים: 'לא הסתרתי את זהותי הפלסטינית, אבל החבאתי אותה בגטו שנולדתי בו. הייתי בן הגטו, והוא העניק לי את החסינות של גטו ורשה'."
ומיהי המקבילה של גטו ורשה? לוד, מבהיר בורג, ומוסיף: "אליבא דחורי, השואה והנכבה ירדו כרוכות לעולם, ולכן לאיש מאיתנו אין מונופול על פסיכולוגיית הגטו." והוא מציין ש"הספר הוא זיכרון החיים בגטו של לוד."

* נתניהו יביא שלום – בנימין נתניהו יביא שלום. איך אני יודע? כידוע, הסיבה היחידה לכך שאין שלום, היא נתניהו. שכנינו כמהים לשלום, ואנו מסרבים. הסורים על הגדרות, מתחננים לשלום ומזמינים את האיראנים לסייע להם לשכנע את נתניהו. בגבול עזה נערכים מצעדי שלום ובהם הילדים מפריחים עפיפונים של כמיהה לשלום. אני חוזר אל השכונה אל עץ התות אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט. אבל... נתניהו לא רוצה להביא שלום. הרי כל מה שצריך כדי שיהיה שלום, הוא שנתניהו ירצה להביא שלום. ללכת ליריד השלומות, לבחור איזה שלום יפה יפה, לארוז אותו, לעטוף אותו בנייר צלופן ולהביא אותו.
אם כך, על סמך מה אני מנבא שנתניהו יביא שלום? ב"7 לילות" מופיע ראיון עם מולי שגב, העורך הראשי של "ארץ נהדרת". וכך הוא מספר: "אמרתי לנתניהו, 'אם תביא שלום, אני מוכן לעזוב הכול ולהיות כותב הנאומים שלך'."
נו, כדי שמולי שגב יהיה כותב הנאומים שלו, נתניהו יעשה הכול. אפילו יביא שלום.

* זו לא ביקורת – אחד המבקרים החריפים והאפקטיביים ביותר ארגונים מן הזן של "שוברים שתיקה", "עדאלה" וחבר מרעיהם – הוא בן דרור ימיני. הוא גם מבקר חריף של "הקרן החדשה", על תמיכתה בארגונים הללו.
אבל הוא אדם מאוזן ועיתונאי הגון, ולכן הוא כתב בגיליון שבת: "ארגון 'אם תרצו' פתח בקמפיין חדש נגד הקרן החדשה לישראל. בסרטון ישן, מסדרת 'השתולים', הציג הארגון מחבל עם סכין שמחפש קורבן יהודי. בסרטון חדש מחליפה דמותה של טליה ששון, נשיאת הקרן, את המחבל. היא מצוידת בדולרים במקום סכין. זו לא ביקורת. זו הסתה. היא עובדת. משה קטן, יהודה בוטבול טובה מקטובי בוקובזה, יש עוד, פצחו בעקבות הקמפיין בקריאות לרצח. מדוע הם לא נעצרים? עיריית ירושלים סירבה להעלות מודעות של 'אם תרצו'. היא ראויה לברכה."

* אשמת שומרון – בספרו האוטוביוגרפי מתפאר אהוד ברק שמנע חקירה שנועדה לבדוק האם דן שומרון הוא הומו. טענה שנועדה למנוע את מינויו לרמטכ"ל. זהו שקר. החקירה הזו התקיימה גם התקיימה. יזמו אותה הרמטכ"ל משה לוי וקודמו רפול, ששנאו שנאת מוות את שומרון, ולא בחלו באמצעים כדי לסכל את מינויו. הם טענו שהוא הומו סמוי, ולכן הוא נתון לסחיטה ואינו כשיר להיות רמטכ"ל. ראש הממשלה יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין הטילו על השב"כ לחקור את הפרשה והם חתומים על כתב מינוי לחקירה הזאת לראש אגף החקירות בשב"כ חיים בן עמי. במסגרת החקירה דן שומרון נחקר בפוליגרף.
אילו היה מתברר שדן שומרון הומו, הוא לא היה מתמנה לרמטכ"ל. היום זה נשמע הזוי, אבל הדבר מעיד על כברת הדרך הגדולה והמבורכת שהחברה הישראלית עברה מאז, ביחסה אל ההומואים.

* כאב – אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש אג"ת וראש המל"ל, היה המג"ד שלי בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח (כשעוד היה חלק מחטיבת הצנחנים). גיורא היה מפקד משכמו ומעלה, מן המפקדים שחייליהם חשים ביטחון אמיתי ללכת אחריהם לקרב. ולא פחות חשוב – הוא מפקד חכם, אינטלקטואל, רהוט מאוד.
בראיון אתו ב"7 ימים" הוא סיפר על ייסוריו בשל כאבי התופת שמהם הוא סובל. קראתי את הדברים בצער וכאב. מאחל לו רפואה שלמה!

* המיצים הפטריוטיים – הפעם האחרונה שצפיתי באירוויזיון היתה 1979, בירושלים. למה? מפאת הדיסוננס בין הזמן היקר שלי לרמה הירודה של המפעל הזה. עם זאת, פעמים רבות צפיתי בספירת הקולות, גם כי זו תחרות מעניינת, ובעיקר כביטוי לאהדתי לנציגות של ישראל. הרי בלי קשר לעמדתי האמנותית, כאשר נציגות ישראלית בתחום כלשהו מתמודדת בתחרות כלשהי, אני מזדהה אתה ותומך בה. וכאשר מדובר בתרבות – עצם השמעתה של שפתנו הלאומית, העברית, על במות אירופה, היא סיבה חשובה לגאווה. ומה כאשר השיר הוא באנגלית? קודם כל אני כועס על כך ומאוכזב מכך. אני רואה בכך נמיכות קומה. איני חש שהשיר הוא שלי ולא כל כך אכפת לי מה יהיה איתו. במידה מסוימת אני אפילו מאחל לו כישלון, כדי ללמד לקח שדווקא בעברית ננצח (או מקסימום בשפת הבי"ת).
אבל כאשר ה-BDS פועלים ולוחצים להצביע נגד השיר, כיוון שהוא ישראלי, וכאשר רוגל אלפר כותב פשקוויל נאצה שכלל אינו מתייחס לשיר מבחינה אמנותית, אלא בז לעצם הרעיון של זמר ושיר שמייצגים את ישראל ("לאומנות" וכד') – מתעוררים בי המיצים הפטריוטיים, ואני מאחל לנטע ברזילי הצלחה, בתקווה שהאירוויזיון הבא יתקיים בירושלים והשיר הישראלי יהיה בעברית.
ובאשר לשיר? בקטגוריית הטעם הנחות של האירוויזיון, יש בו משהו מעניין, יחסית.
(הערה זו נכתבה לפני התחרות).

* יו"ר מדרשת השילוב – נבחרתי השבוע ליו"ר עמותת מדרשת השילוב בנטור. מדרשת השילוב היא תכנית שקמה במושב נטור שבגולן ב-2012, ומשמשת בית יוצר למנהיגות יהודית ציונית חינוכית. המדרשה היא מעין ישיבה משותפת לבנות ובנים, חילונים, דתיים ומסורתיים, העוברים מסע של לימוד והעמקה. מדרשת השילוב קמה במתכונת של ישיבת שילוב (ישיבת הסדר המשלבת שירות צבאי מלא), אך מסיבות שונות, בשנה האחרונה עברה להיות מכינה קדם צבאית, תוך שהיא שומרת על הצביון הייחודי שלה.
הייתי חבר בצוות ההיגוי של הקמת המדרשה, אני חבר הוועד המנהל שלה מיום הקמתה ובשנה הראשונה אף לימדתי בה בהתנדבות. החל מהשבוע אני יו"ר העמותה, בהתנדבות מלאה, ואשמש גב וכתף לראש המדרשה, חברי הטוב אביה רוזן.
תודה לאבינועם מליק, היו"ר הקודם!

* היחיד שנגע בגביע – לפני למעלה מעשר שנים, קבוצת הכדורסל של אורטל העפילה לגמר אליפות הגולן. במשחק הגמר, היא הפסידה בנקודה, בהארכה. איזו אכזבה!
היחיד מאורטל שזכה לגעת בגביע ... הייתי אני. ואני, איך להגדיר זאת בזהירות, כדורסלן לא מי יודע כמה...
אבל הייתי מנהל המתנ"ס, והענקתי את הגביע למנצחים (כשבזווית עיני ראיתי את בני, שהיה אז אולי בן 8, אך האוהד השרוף והקמע של הקבוצה, ממרר בבכי).
ולמה נזכרתי בכך פתאום? לרגל העובדה שיו"ר בית"ר ירושלים לשעבר והאוהד השרוף שלה, רובי ריבלין, העניק את הגביע להפועל חיפה שניצחה את בית"ר בהארכה.

* ביד הלשון: רוחות מלחמה – צמד מילים רווח בימים אלה של אירועים ביטחוניים בסוריה ובגבול עזה (וגם בתקופות אחרות של מתיחות באזור ובעולם) הוא "רוחות מלחמה".
הביטוי הוא ספרותי – זה שמו של ספר שכתב הרמן ווק על מלחמת העולם השנייה. "רוחות מלחמה" הוא אפוס רחב יריעה, ספר מכונן המספר את סיפורה של המלחמה, דרך סיפורם האישי של מספר אנשים מן השורה.
הספר נחשב לאחר החשובים והטובים על מלחמת העולם השנייה.
הספר יצא לאור ב-1971 וכעבור 7 שנים יצא חלקו השני, שנקרא "מלחמה וזיכרון". הספר עובד לסדרת טלוויזיה ב-1983.
הסופר והמחזאי היהודי האמריקאי הרמן ווק, שבין ספריו הנודעים "המרד על הקיין", "נער הכרך" והרומן ההיסטורי הציוני רחב ההיקף על מדינת ישראל: "התקווה" והמשכו – "התהילה", יהיה החודש בן 103. ספרו האחרון, לעת עתה, הוא אוטוביוגרפיה שכתב במלאת לו מאה (יצאה לאור ב-2016, כשהיה בן 101).
"רוחות מלחמה" הוא שיר הנושא של הסדרה הטלוויזיונית "מילואים", שאותו כתב, הלחין ושר רמי קליינשטיין.
אורי הייטנר