בשנותיה הראשונות של המדינה, היתה מקובלת האקסיומה, על פיה לא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, אבל השנייה תהיה לבנון.
לבנון נחשבה למדינה פרו מערבית, עם שלטון נוצרי ברובו, בלתי עוינת באופן יחסי; מדינה המעוניינת בשלום עם ישראל. רוצה – אבל פוחדת. פוחדת, כי היא מדינה קטנה וחלשה. אבל לאחר שמדינת עימות אמיתית, כמו מצרים, ירדן או סוריה, תחתום עם ישראל על חוזה שלום, היא תיצור את הלגיטימציה ללבנון ללכת בעקבותיה.
לבנון?! המדינה של חיזבאללה? נשמע מוזר. מוזר מוזר אבל... זה בדיוק מה שקרה. לבנון היא המדינה השנייה שחתמה על חוזה שלום עם ישראל. לבנון, לא ירדן.
כמעט שכחנו, אבל לפני 35 שנים בדיוק, ב-17 במאי 1983, חתמו ישראל ולבנון על חוזה שלום, בתיווכה של ארצות הברית. על פי ההסכם, כל מדינה תכבד את ריבונות שכנתה – ישראל תיסוג אל הגבול הבינלאומי ולבנון תתחייב להבטיח שקט ושלווה בגבולה עם ישראל; צבא לבנון יתייצב לצידו וימנע מכל גורם טרור להפר את ריבונות ישראל.
את החדשות המשמחות הללו שמעתי במוצב "גפן" שמצפון לכפר עמיק; המוצב הישראלי הצפוני ביותר בגזרה המזרחית בלבנון, בבקעת הלבנון.
במה הבשורה הזאת שינתה את חיי?
בשבוע שאחרי חתימת הסכם השלום, המשיכו לירות עלינו כפי שירו עלינו בשבוע שלפניו. המשכנו לבצע פעולות במתחם הסורי שמצפון לנהר הרישי כפי שביצענו בשבוע שלפניו. היתה זו התקופה הקשה והסוערת ביותר בכל שירותי הצבאי; תקופה שבה ספגנו אבידות בנפש, הרוגים ופצועים. 6 ימים לפני הסכם השלום נפל חברנו ארז בצלאל. 10 ימים אחרי ההסכם, נפל חברנו רונן יפה, חברו של ארז לגרעין הנח"ל.
זה היה השלום שהיה. הפיקציה הזו באה אל קיצה ב-5 במרץ 1984, כאשר ממשלת לבנון החליטה לבטל את ההסכם, פחות מעשרה חודשים אחרי חתימתו.
הפרשה הזאת מצביעה על החמקמקות של מושג השלום במזרח התיכון. היא מבהירה שהסכם שלום – אין פירושו בהכרח שלום. היא מעידה שצעדים שנועדו לקדם את השלום, לעיתים מרחיקים אותו. ולעיתים דווקא צעדים מלחמתיים מקדמים אותו.
תמכתי במה שהוגדר כ"נסיגה מלבנון" ב-1985, כלומר הנסיגה לאזור הביטחון. כידוע, הלוחמה בלבנון נמשכה עוד 15 שנים. תמכתי גם בנסיגה האמיתית מלבנון, בשנת 2000 (ואף הטפתי לנסיגה כזאת לפחות מאז 1993), אך צריך להודות שהיא לא הביאה לשקט בגבול לבנון. הגבול המשיך לדמם. דווקא מלחמה – מלחמת לבנון השנייה, הביאה ל-12 שנות שקט.
גם הסכם אוסלו, שבו הפלשתינאים התחייבו לשים קץ למאבק המזוין בישראל, לא קידם כהוא זה את השלום. ההיפך הוא הנכון, ההסכם הביא לגלי טרור חסרי תקדים ול-1,500 הרוגים ישראליים ולאלפי פצועים. מה שהוריד בצורה דרמטית את הטרור, היה דווקא צעד מלחמתי של ישראל, מבצע "חומת מגן", והחזרת השליטה הביטחונית הכוללת לידי ישראל.
איני מתעלם מן התוצאות החיוביות של אוסלו. איני מתגעגע להתבוססות של חיילי צה"ל בקסבות של הערים ביו"ש ולא בניהול ענייניהם של הפלשתינאים בידינו ובאחריותנו. אני בהחלט ער ליתרונות שבקיום הרש"פ. אבל היתרון שבקיומה של הרש"פ הוא בניהול הסכסוך, לא בפתרונו. ברור שההסכם לא קידם כהוא זה את השלום, אלא להיפך, הרחיק אותו והגדיל את שפיכות הדמים.
גם עקירת גוש קטיף והחזרה לקווי 4 ביוני 1967 עד המילימטר האחרון, בתוכנית ההתנתקות, לא קידמה את השלום, אלא נתנה גב לטרור. האמונה ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כאן," התבררה כאשלייה. האזור שממנו נסוגונו היה לקן לשיגור טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל, בפשע מתמשך נגד האנושות.
כל ההודנות והתהאדיות שחתמנו עליהם עם הפלשתינאים לא החזיקו מעמד אפילו דקות ספורות. ודווקא צעד מלחמתי – "צוק איתן", הוריד בצורה דרסטית את הירי. עם זאת, התוקפנות מעזה נמשכת. הם אינם מסתפקים בנסיגה ל"קו הירוק", וכעת הם צועדים לעבר שטח ישראל, מציתים את שדות יישובי הגבול ובמלחמתם הפסיכולוגית קוראים לתושבי עוטף עזה לברוח.
זו הפרספקטיבה שבה עלינו לבחון את אירועי התקופה האחרונה בגבולנו עם סוריה. נודה על האמת, ישראל היא זו שתקפה ראשונה. הירי האיראני לעבר הגולן, היה פעולת נקם על פעולות של צה"ל.
אבל כל הפעולות של צה"ל היו פעולות של שלום, כיוון שהן נועדו לסכל את התבססות האיראנים בסוריה, על גבול ישראל, שמטרתה היא תוקפנות נגד ישראל, והיא נועדה למלחמה בישראל. כל פעולה ישראלית לסיכול ההתבססות האיראנית בסוריה, היא פעולה שנועדה למנוע מלחמה. הבלגה על הניסיון האיראני, הייתה גוררת למלחמה בלתי נמנעת.
בתגובה על רשומה (פוסט) בפייסבוק, שבה נמתחה ביקורת על נתניהו שגורר אותנו למלחמה עם איראן, הסברתי מדוע מדובר בצעד למניעת מלחמה, ובתור שכזה – צעד לשלום. על כך הגיבה כותבת הרשומה בשאלה: "שלום עם מי?" תשובתי היתה: "שלום על ישראל."
תשובתי זו היא גם המסר של המאמר. המחויבות של ממשלת ישראל ושל צה"ל היא לשלומה של מדינת ישראל, לשלומם של אזרחיה. זה השלום הבסיסי. הוא משמעותי הרבה יותר מכל "שלום עם", שלא בהכרח מקדם את שלום המדינה.
כמובן שאיני טוען חלילה נגד הסכמי שלום עם שכנינו. בהכרזת העצמאות הושטנו את ידינו אל שכנינו לשלום. אני מאמין שהשלום עם שכנינו הוא מטרה נעלה שאף פעם אין לוותר עליה, הגם שבעתיד הנראה לעין היא אינה ריאלית. וברור שאיני טוען שתמיד פעולות לוחמניות מקדמות את השקט והשלום, ומלחמת לבנון הראשונה היא העדות לכך.
השלום הוא משאת נפש וראוי לחנך עליו את ילדינו. אבל תמיד עלינו לזכור שהסכם שלום עלול להיות גם הסכם מינכן (1938) – הסכם הפייסנות של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, עם היטלר. לאחר החתימה צ'מברליין התרברב ש"הבאתי שלום בדורנו," ואנו זוכרים היטב איזה מין שלום זה היה.
הסכם שלום עלול להיות גם הסכם מינכן 2 – הסכם הגרעין האיראני, עליו חתם אובמה עם האיראנים. והוא עלול להיות חסר משמעות ותוקף כמו הסכם השלום עם לבנון.
את העובדות הללו, מן הראוי שיזכור כל שוחר שלום אמיתי.
2. צרור הערות 16.5.18
* שגרירויות אירופה בירושלים – אירופה החרימה את טקס העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. חבל. אבל אני בטוח שלא רחוק היום, שבו שגרירויותיהן של מדינות אירופה תוצבנה אף הן בירושלים.
* ניגוד אינטרסים – דברים שכתבתי בראשית השבוע, לפני האירועים הקשים בגבול עזה: "קיים ניגוד אינטרסים מובהק בין ישראל לפלשתינאים בנוגע לאירועי 'צעדת הנכבה'. האינטרס הישראלי הוא שאף פלשתינאי לא יחדור לישראל. האינטרס הפלשתינאי הוא שמקסימום פלשתינאים יחדרו לישראל. האינטרס הישראלי הוא שאף פלשתינאי לא ייהרג. האינטרס הפלשתינאי הוא שמקסימום פלשתינאים יהרגו.
האתגר שלנו הוא לתמרן בין שני האינטרסים הישראלים, למרות שיש ביניהם סתירה. ובכל מקרה, בראש ההיררכיה עומדת ההגנה על גבולה של ישראל מפני חדירה."
נכון לעכשיו, ניתן לציין בסיפוק שהמטרה העיקרית, החשובה ביותר, הושגה – אף מחבל לא הצליח לחדור לישראל. ובאשר לאינטרס השני – העובדה שנהרגו רק כ-60 מחבלים, מעידה על האיפוק העילאי של צה"ל.
* אחינו ב"עוטף עזה" – צה"ל שומר על הגבול. מי שמעצב את הגבול, זו ההתיישבות. ההתיישבות היא בני אדם, אזרחים, משפחות, ילדים, קהילות. תושבי הספר בגבול עזה עוברים בימים אלה מבחן לא פשוט, עוד מבחן בשרשרת ארוכה של מבחנים קשים, והם עומדים בו בגאון. הם ממשיכים לקיים את שגרת חייהם וממשיכים לעבד את שדותיהם, עד השעל האחרון, גם מול טרור ההצתות. אחרי "צוק איתן" חלה צמיחה דמוגרפית משמעותית ביישובי "עוטף עזה", בסימן "ובאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ." נאחל ליישובינו בגבול עזה שבעקבות האירועים הנוכחיים, הם ייהנו מגל נוסף ואף גדול יותר של צמיחה וקליטה. הציונות מנצחת!
* ניצול הצלחה – התעמולה הפלשתינאית קראה לתושבי עוטף עזה לברוח מיישוביהם. אפשר להבין אותם. הרי הם ראו איך ישראל ברחה מגוש קטיף תחת טרור. כאשר מן האזורים שמהם ישראל נסוגה בשל הטרור יוצא טרור נגד היישובים במערב הנגב, ניתן להבין את ציפייתם לניצול הצלחה.
אנחנו צריכים ללמוד את הלקח.
* התוצאה החיובית של ההתנתקות – התנגדתי מאוד לעקירת גוש קטיף וכל מה שקרה מאז רק חיזק את התנגדותי. אבל היתה להתנתקות גם תוצאה חיובית – היא חשפה בפנינו את המציאות הברורה והתירה את כל הספקות: הפלשתינאים אינם נלחמים נגד "אקיבוש" ולא למען מדינה עצמאית לצד ישראל, אלא ל"שיבה" לתוך מדינת ישראל כדי שהיא תהיה המדינה הפלשתינאית, במקום ישראל.
* התפכחות – האם תומכי ה"פיוס" עם ארדואן התפכחו?
* חדשות הגולן – חלף שבוע, והרי החדשות: החל קטיף הדובדבן, שמי הגולן מלאים בחסידות בדרכן חזרה לארצות הקור, הצימרים חוזרים ומתמלאים, ההכנות לחגיגות הביכורים בעיצומן וביום חמישי ג' בסיוון ימלאו 51 שנה לשחרור הגולן.
* האם זה יהיה מוגזם? – חמישה ראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לסורים: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. שלושת האחרונים עדין חיים איתנו. האם יהיה זה מוגזם לדרוש מהם להתנצל בפני עם ישראל? או, למצער, להודות בטעותם?
* מה החידוש? – ישראל זכתה באירוויזיון! יש!
אבל אין בזה חידוש. הרי זאת הפעם הרביעית שישראל זוכה. אז מה חדש?
ראשית, זו הפעם הראשונה שישראלי שאינו ממוצא תימני זוכה במקום הראשון. יזהר כהן, גלי עטרי ודנה אינטרנשיונל הם ממוצא תימני. וכך גם עפרה חזה שזכתה במקום השני.
שנית, זו הפעם הראשונה שישראל זוכה בשיר לא בעברית. בעיניי, יש בכך איזו נמיכות קומה ופרובינציאליות. אני מקווה מאוד שלהבא נחזור לשלוח שירים שייצגו את שפתנו על במת האירוויזיון. אבל לפחות היו בעברית המשפטים "אני לא בובה" ו"כפרה עליכם".
* אירו-ביזיון – מנחות האירוויזיון הצטוו בידי עסקני הפוליטיקה האירוויזיונית, לא לפנות לישראל במילים "ערב טוב ירושלים", כפי שנעשה עם שאר המדינות. אירו-ביזיון.
ולכן, החדשות הנהדרות הן שבשנה הבאה האירוויזיון יהיה בירושלים.
בשנה הבאה בירושלים!
חדשות טובות ערב חג שחרור ירושלים ויומיים לפני העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.
* מסתמנת דאגה – ברחוב שוקן מסתמנת דאגה. ניצחונה של ישראל באירוויזיון עלול לסייע, חלילה, להסברה של ישראל. מתוך הפשקוויל של אייל גרוס:
"בימים שבהם השתתפה ברזילי בתחרות, המשיכה ישראל לכבוש מיליוני פלסטינים חסרי זכויות, להרוג מפגינים בעזה ולרקום תוכניות שמתעמרות במבקשי המקלט החיים בשטחה... ניכוס זכייתה של ברזילי על ידי ממשלת ישראל – ניכוס שלפי דבריה על ההסברה היא עלולה לשתף אתו פעולה – עשוי לשמש ל'ג׳נדרוושינג'. ישראל מוצגת עכשיו כנושאת הבשורה הפמיניסטית, וכמי שמבטאת ערכים דמוקרטיים... במכונת ההסברה הזאת, המטרה היא ייצור נורמליזציה ותדמית לישראל כמדינה שגם אם אפשר לבקרה פה ושם על יחסה לפלסטינים, היא חלק מאירופה הליברלית והדמוקרטית" וכו' וכו'.
* נתון מדהים – הלהיט ברשתות למחרת הזכייה באירוויזיון, הוא שבכל ארבע הפעמים שישראל זכתה באירוויזיון הליכוד היה בשלטון. וואו! אבל גיליתי נתון עוד יותר מדהים: בכל הפעמים שבהן ישראל זכתה באירוויזיון, בשמו הפרטי של שר הבריאות הופיעו האותיות עי"ן ויו"ד (אליעזר שוסטק, אליעזר שוסטק, יהושע מצא, יעקב ליצמן)!
* מנטרת ה"משילות" – התנגדתי להעלאת אחוז החסימה. טענתי בזכות חשיבות הייצוג ההולם למכלול הדעות ולמגוון הציבור בישראל, כדבר הנכון לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, שהינה דמוקרטיה ייצוגית. לא קיבלתי את טענת ה"משילות", שהיתה התירוץ להעלאת אחוז החסימה.
ועכשיו, יוזמי העלאת אחוז החסימה יוזמים את הורדת אחוז החסימה. הם מסבירים זאת ב... משילות, כמובן. מילת הקסם.
הפעם אני איתם, אני תומך ברעיון, אבל סולד מהצביעות. המשילות מעניינת אותם כפי שהיא עניינה אותם אז. כאז, כן עתה זו מנטרה, שדבר אינו עומד מאחוריה. כאז, כאן עתה, רוקחי השינוי בסך הכול שוקלים מה להערכתם טוב למחנה שלהם בבחירות הקרובות.
שיקול ענייני של מהי הדרך הנכונה לשיטת הממשל הישראלי הוא מחוץ לתחום בשיקוליהם.
* ביד הלשון: כפרה – מילת השבוע היא, ללא ספק, כפרה. במלעיל. כמאמר הזמרת: "כפרה עליכם".
המקור הוא כמובן במלרע. כפרה היא דרכם של יהודים לנקות את עצמם מן החטאים והשגיאות שלהם. איך התגלגלה הכפרה הזאת ל"כפרה עליכם"?
המקור הוא ביהדות צפון אפריקה, כביטוי של אהבת אם לילדיה. "אני כפרה עליך," כלומר אני מוכנה לכפר בעצמי על כל עוונותיך, מרוב אהבתי.
וכך התגלגלה המילה, במלעיל, לביטוי של חיבה. "כפרה עליכם" קראה נטע ברזילי לקהל, כלומר אני חשה אליכם חיבה.
בפועל, בעברית המדוברת, הכפרה במלעיל התנתקה לגמרי מהכפרה במלרע, ואלו שתי מילים שונות.
אורי היטנר