* הצלחה אדירה – כבר שבעים שנה מרחף מעל ראשה של ישראל הסיוט, של צעדה המונית של פלשתינאים לתוך ישראל, כדי לאתגר אותנו במימוש תביעת ה"שיבה". אנו יודעים שממסע זה – טוב לא יכול לצאת.

מדובר באיום אסטרטגי על ישראל, ואסור בשום מחיר לאפשר זאת. אם כדי למנוע את החדירה לשטחנו היינו נאלצים להרוג 1,000 ואפילו 10,000 איש, היתה לכך הצדקה מלאה.

עם זאת, אנו יודעים שכל הרוג שלהם הוא פגיעה בתדמית ישראל ומתנה לתעמולה הפלשתינאית. האינטרס שלהם הוא הרג פלשתינאים והאינטרס שלנו הוא לא לסייע לתעמולתם.

את האירועים בגבול עזה בשבוע החולף, יש לבחון על פי הנחות היסוד הללו.

בעיניי היתה כאן הצלחה אדירה של ישראל.

א. אף פלשתינאי לא חדר לשטחה הריבוני של ישראל. זה ההישג החשוב ביותר וההצלחה הגדולה ביותר.

ב. אף ישראלי לא נפגע.

ג. מיספר ההרוגים בצד השני היה מזערי ביחס לנסיבות, כ-60 איש. זו הוכחה לאיפוק העילאי, למוסר הגבוה ולמקצועיות של צה"ל.

הכישלון היחיד שלנו היה בזירת ההסברה. כנראה שבתעמולה האוייב חזק מאיתנו, ויש לנו הרבה לאן לשאוף כדי לשפר את התמונה.

* פקודת המבצע – בחדשות 2 בליל שבת הוצגה פקודת המבצע של חמאס, לאירועים לאורך הגבול עם ישראל. התוכנית היתה פריצת הגדר במיספר מוקדים והסתערות של אלפים לתוך שטח ישראל, כדי לכבוש את הקיבוצים נחל עוז, בארי וכרם שלום. אין צורך בדמיון מפותח במיוחד כדי להבין את המשמעות של הצלחת המבצע, חלילה.

המסקנות מן המידע הזה:

א. פעולת צה"ל הייתה מוצדקת לחלוטין והצלחה משמעותית.

ב. אם צה"ל לא היה מצליח למנוע את החדירה, מחיר הדמים בקרב הפלשתינאים היה גדול פי כמה וכמה.

ג. הקשקוש האופנתי, לפיו מה שראינו בגבול עזה הוא "מיואשים שרצים במודע למותם כי אין להם מה להפסיד," חסר שחר. לא ייאוש דחף אותם, אלא תקווה.

* האויב הטורקי – הסכם ה"פיוס" עם האויב הטורקי, היה תבוסה מדינית מבישה של ישראל. ישראל זחלה על גחונה – התנצלה בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית כלפיה ושילמה פיצויים למשפחות מחבלים שטורקיה שלחה אליה כדי לפגוע בה. בתמורה, האויב הטורקי הסכים להחזיר לבירתו את השגריר הישראלי, כדי שבהזדמנות ראשונה יהיה להם את מי לגרש, כדי להשפיל שוב את ישראל. כמו אוהדי בית"ר במערכון של "הגשש", שדרשו מועדון חדש, כדי שיהיה להם מה לשרוף.

במשבר הנוכחי כל היוזמה היא אצל האויב הטורקי. הוא מגרש את השגריר – אנחנו מגרשים את השגריר. הוא מגרש את הקונסול – אנחנו מגרשים את הקונסול. הוא מבצע בידוק ביטחוני לשגריר שלנו – אנחנו עורכים בידוק ביטחוני לשגריר שלו. אנחנו רק נגררים.

כעת עלינו לנקוט יוזמה ולנתק את היחסים עם האויב הטורקי, כל עוד ארדואן בשלטון.

* להכיר ברצח העם הארמני – לפני כעשרים שנה, בשיאו של ירח הדבש בין ישראל לטורקיה – כאשר הייתה זאת ברית של ממש עם מעצמה מזרח תיכונית, מוסלמית, לא ערבית, כתבתי מאמרים ובהם קריאה להכיר ברצח העם הארמני בידי האימפריה העות'מאנית. כתבתי אז שאני מודע לכך שהצעד הזה מנוגד לאינטרס המדיני של ישראל, אולם יש שיקולים מוסריים העומדים מעל האינטרס המדיני, ובוודאי שכמדינה יהודית הנאבקת בהכחשת השואה, איננו יכולים לתת יד להכחשת הפשע הטורקי.

כידוע, ממשלות ישראל לא נהגו כך, כדי לא לקלקל את מערכת היחסים היפה וההדוקה עם טורקיה. אח"כ טורקיה הפכה למדינה עוינת, ואז נאמר שהיחסים התערערו וחבל להביא לנתק סופי באמצעות ההכרה בטבח. אחרי פיגוע המשט, נאמר שאנו מקיימים מאמץ להביא לפיוס עם טורקיה, ואין להרוס אותו עם ההכרה ברצח. כמובן שאחרי ה"פיוס" לא רצינו לקלקל אותו.

בעקבות המשבר האחרון, שוב עולות קריאות להכרה ברצח העם, ואף יוזמה פרלמנטרית כזו שמוביל ח"כ איציק שמולי. אני קצת אמביוולנטי לגבי היוזמה – איני אוהב את הערבוב בין החובה המוסרית כל כך, לבין סוגיה מדינית. זה מוזיל את הצעד החשוב של ההכרה ברצח העם, והופך אותו תלוי בדבר. אך כיוון שזו עמדתי העקרונית, אני רואה במשבר הזה הזדמנות לעשות את הצעד המתבקש, שממנו אנו מתחמקים כל כך הרבה שנים. האם כך תנהג ישראל? זה תלוי באדם אחד, נתניהו, שעד היום, כמו כל קודמיו, בלם כל מהלך בכיוון. נקווה שהפעם הוא ינהג אחרת.

* משק כנפי ההיסטוריה – אריאנה מלמד השתלחה במדור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" בחברת החדשות, על כך ששידרה בשידור ישיר את טקס חנוכת שגרירות ארה"ב בישראל, ולא את האירועים בגבול עזה, או לכל הפחות העמידה מסך מפוצל. בעיניה, זו אטימות ליותר מחמישים פלשתינאים הרוגים, התעלמות מה"מחאה" הפלשתינאית וכו'.

אני דווקא מעריך מאוד את הכרעת חברת החדשות. אין ספק שדם ואש ותימרות עשן הרבה יותר טלוויזיוניים ושואבי רייטינג מטקס עם צילומים סטטיים של נאומים ארוכים. ויפה שחברת החדשות העדיפה על הרייטינג את השיקול החדשותי האמיתי, שבסיקור אירוע היסטורי רב חשיבות. טקס חנוכת השגרירות הוא אירוע שקרה באיחור אופנתי קל של שבעים שנה. שבעים שנה ידידתנו הקרובה ובת בריתנו, לא הכירה בבירת ישראל. המשמעות הלאומית והמדינית של האירוע מצדיקה בעליל שידור חי של כולו. וטוב שחברת החדשות לא נגררה אחרי הפרובוקציה הפלשתינאית. והרי חברת החדשות לא העלימה את מה שהיה. מיד בתום הטקס, היא סיקרה את האירועים בדרום.

* המרחב המוגן של חופש הביטוי – ב"בצלאל" העלו סטודנטים מיצג מבחיל לזכר המחבלים שנהרגו בגבול עזה. בעקבות המקרה, הועלו לשידור בגל"צ שני סטודנטים. אחד שתומך במיצג (הוא לא קשור ליצירתו) ואחת שמתנגדת לו. הסטודנט התומך חזר שוב ושוב על המנטרה של חופש הביטוי, חופש הביטוי, חופש הביטוי, זכותם, החופש האקדמי וכו'. ובכתבה צוטטה תגובת "בצלאל" על פיה המוסד הוא המרחב המוגן של חופש הביטוי. אחריו עלתה הסטודנטית שמתנגדת למיצג, והיא ביקשה לשמור על עילום שם. למה? כיוון שהיא חשה כל כך מוגנת במרחב המוגן של חופש הביטוי.

* עם אחד? – צה"ל נלחם באוייב האיראני המאיים עלינו מצפון ובמקביל – באויב הפלשתינאי המאיים עלינו מדרום. ומה מעסיק את "יהדות התורה"? לאיים בפרישה מהקואליציה, כיוון שהיא אינה מקדמת את חוק ההשתמטות.

* קורבנות אדם – עוד עשרה נערים אמריקאיים, הפעם תור טקסס, נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה האמריקאית.

* השוואה מעניינת – כשבריטניה מתחתנת עם ארה"ב, מעניינת השוואה בין שתי המדינות. בריטניה היא אחת המדינות עם החיבור החזק ביותר בין דת ומדינה. לא זו בלבד שיש בה דת רשמית – הנצרות האנגליקנית, אלא שיש זהות בין ראש המדינה וראש הכנסייה. מלכת אנגליה היא ראש הכנסייה האנגליקנית.

לעומת זאת, ארה"ב היא אחת המדינות הבודדות בעולם שיש בהן הפרדה מלאה בין דת ומדינה. ומעניין, שארה"ב היא המדינה הדתית ביותר במערב (מבחינת זהותם האישית והקהילתית של אזרחיה, על פי כל הסקרים והמחקרים) בעוד בריטניה היא מדינה חילונית לאין ערוך. ללמדך, שאין קשר בין זיקת הדת והמדינה לבין זיקת אזרחי המדינה לדת.

* ואיה הטנא? – הילדות-השושבינות בחתונה המלכותית לבושות לבן וזר על ראשיהן. וזה לא מפתיע בערב שבועות.

* ביד הלשון: נעמי – בפרשנות שכתבתי על מגילת רות, המגילה הנקראת בשבועות, במסגרת מיזם 929 של קריאה יומית בפרקי התנ"ך, וכך גם בשיעורים שאני נותן על המגילה לאורך השנים, אני טוען שבמידה רבה נכון יותר היה להגדיר את המגילה "מגילת נעמי". יש, אמנם, סיבות טובות לשם מגילת רות, אבל לאמתו של דבר, הדמות הדומיננטית, הפעילה והמפעילה את העלילה, היא נעמי.

שמותיהם של גיבורי המגילה מזמינים מדרש-שם, וכך גם שמה של נעמי, המבטא נועם, נעימות. או ככתוב במדרש רות רבה: "'ושם אשתו נעמי': שהיו מעשיה נאים ונעימים."

השם נעמי מבוטא כ"נועומי", עם הדגשת העי"ן וכמובן במלרע. אבל בשפת הדיבור – ילדות ונשים הנושאות שם זה נקראות לרוב נומי, במלעיל.

אני הקפדתי על הגייה נכונה ורהוטה של השם נעמי שמר. באחת ההרצאות שלי עליה ועל יצירתה, ישבה בקהל אחותה, רותיק. אחרי פעמיים שלוש היא צעקה: "די כבר עם ה'נועומי' הזה. קוראים לה 'נומי'."

ומאז ואילך, כשאני מדבר על נעמי שמר, אני מקפיד על ה"נומי".

אורי הייטנר

חיימקה שפינוזה: אחת מכוכבות הפורנו הידועות באינטרנרט, שמיטיבה להזדיין בעכוז, היא נעמי ראסל.