השבוע בגיל 101 הלך לעולמו ההיסטוריון והמזרחן היהודי-הבריטי הנודע, ברנרד לואיס. מומחיותו היתה ההיסטוריה של האיסלם ויחסי הגומלין שלו עם המערב.
מותו של לואיס בא בצירוף מקרים עם החרפת היחסים בין טורקיה לישראל והדיון בכנסת להכרה ברצח העם הארמני ע"י הטורקים, כפעולת נגד להצהרותיו האנטישמיות של ארדואן.
ברנרד לואיס, שלא הסתיר את היותו ציוני, כונה בלעג "אוריינטליסט" ע"י חוקר הספרות היווני-נוצרי-ערבי-פלישתינאי-אמריקאי-האנטישמי אדוארד סעיד, שהצהיר שיש לחסל את מדינת היהודים למרות שהוא מודע מה יהיה גורל היהודים. (סעיד היה חברו הטוב של המנצח דניאל ברנבוים).
לואיס ניסה להראות את השוני בין השואה לרצח העם הארמני.
לואיס, גדול המומחים להיסטוריה העות'מאנית, כתב כי בארמנים נעשו מעשי טבח נוראים, אבל ג'נוסייד – במובן של החלטה מוקדמת ומתוכננת מראש של הממשלה העות'מנית בדומה לזאת של תוכנית ההשמדה של הממשלה הנאצית כנגד היהודים – לא היה. כי מה שקרה לארמנים היה "תוצאה של התקוממות ארמנית מאסיווית וחמושה נגד הטורקים, שהחלה עוד לפני פרוץ המלחמה ונמשכה בקנה מידה נרחב. ארמנים במיספרים גדולים, לרבות חיילים, ערקו, חצו את הגבול והצטרפו לכוחות הרוסיים שפלשו לטורקיה. מורדים ארמנים תפסו את העיר ואן והחזיקו בה זמן מה מתוך כוונה למוסרה לידי הפולשים. היתה מלחמת גרילה בכל אנטוליה... הטורקים כמובן נקטו בשיטות אכזריות מאוד כדי להדוף אותה. יש הוכחה ברורה לכך שממשלת טורקיה החליטה לגרש את האוכלוסייה הארמנית מהאזורים הרגישים, שהיו למעשה כל אנטוליה. אין הוכחה שהיתה החלטה על טבח. להיפך, יש הוכחות ניכרות לכך שהיה ניסיון, לא מוצלח ביותר, למונעו. אמנם התרחשו מעשי טבח מחרידים, שמספריהם לא ברורים, אבל סביר שהגיעו למיליון נפש. בשורה התחתונה: מעשי הטבח הללו בוצעו בידי חיילים לא סדירים ובידי כפריים מקומיים, שהגיבו על מה שנעשה להם בידי הארמנים ולא היו דווקא תוצר של החלטה ממשלתית."
לואיס הועמד לדין בבית משפט בצרפת על שביטא דעות אלו בראיון  לעיתון צרפתי "לה מונד" ב-1993. הוא נקנס בתשלום פרנק אחד על השמעתן  בציבור...
 
היסטוריון השואה, פרופסור יהודה באואר, מבחין בין "השואה" שהיא הכחדה מלאה של כל אלו שהנאצים יכלו לתפוס, לבין רצח עם =ג'נוסייד, שפירושו לא הכחדה מלאה. הארמנים שהתנצרו ניצלו. לתפישתו תופעת השואה היא ייחודית.
לדעתו של באואר עצם מלחמת העולם השנייה היא ראשית לכל מלחמה אידיאולוגית. הנאצים פתחו במלחמה מסיבות אידיאולוגיות, בעוד שהגורמים הכלכליים והמדיניים, עם כל חשיבותם, היו משניים לאידיאולוגיה. השואה היא תוצאה קודם כל של האידיאולוגיה, ולא תוצאה של המבנים החברתיים הגרמניים, כפי שטוענים רבים מעמיתיו (כדוגמת הנס מומזן, גץ עלי ורבים אחרים). אולם למרות ההבדל גם באואר תובע הכרה ברצח העם הארמני.
יש לציין כי גם באואר וגם יאיר אורון (שהוציא ספר על אדישות היישוב היהודי והתנועה הציונית לרצח העם הארמני), היוצאים נגד הכחשת רצח העם הארמני ותובעים את הכרת ישראל ברצח העם הארמני – מסרבים מבחינה פוליטית להכיר בשואת יהודי ערב, ובאידיאולוגיה הערבית-מוסלמית הרואה בה מופת מוסרי שיש לשחזרו.
 הטורקים, שכמובן מסרבים לקחת אחריות על רצח העם הארמני, טוענים כי בהכרה "בשואה הארמנית" ישראל תפגע בעצמה. זאת, עקב העובדה שכך היא מציבה אותה כבת השוואה לשואת היהודים במלחמת העולם השנייה.
"אנחנו סבורים שהעובדה שישראל מציבה את אירועי 1915 באותה רמה כמו השואה, תביא לכך שהיא תפגע בעצמה," אמר לעיתונאים דובר משרד החוץ הטורקי האמי אקסוי.
http://rotter.net/forum/scoops1/475053.shtml
הארמנים מאוד מעוניינים בהכרת ישראל ברצח העם הארמני. הם מזכירים את ההקשר לשואה: כאשר היטלר הציג את תוכניתו ב-1939 ונדרש לגבי תגובת העולם לרצח העם הוא העיר: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?" (יש היום חוקרים החולקים על האותנטיות של האימרה הזו).
ולכן, ולו רק בשביל העתיד, על ישראל להכיר ברצח העם הארמני.
באוגוסט 2007 שינתה הליגה נגד השמצה בארה"ב את עמדתה הקודמת, והכירה ברצח העם הארמני כרצח עם (ג'נוסייד).
לעומת זאת ישראל הרשמית עדיין מתמהמהת. בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרסקי-פרס לעיתון "טורקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד..." מעניין על איזה טרגדיה חשב פרס, האם חשב על טרגדיה יוונית או שקספירית? חיסול המוני, אינו רק טרגדיה, הוא רצח עם. יש גבול גם לריקוד ה"מהיופיס" כלפי הטורקים.
גם היום כשנראה שאין יותר להתחשב בטורקים עקב התקפותיו האנטישמיות של ארדואן, לישראל יש בעייה בנושא בגלל יחסי הקירבה לאזרביג'אן, שממנה ישראל מקבלת נפט דרך טורקיה, ולה היא מייצאת מערכות נשק במיליארדים.
יש ללכת לפי האמת גם אם האינטרס מקשה על כך. למרות שרצח העם הארמני אינו מונע מאידיאולוגיה של השמדה, כמו אצל הגרמנים, ולמרות שגם לארמנים היה חלק במלחמה ובקורבנותיה, היקף רצח הארמנים, חיסול הכפרים והערים הארמניות, מחייבים את ישראל להכיר בבהירות ובריש גלי ברצח העם הארמני, ולתבוע מטורקיה אחריות מלאה על תוצאותיו. על טיב האחריות, אם פיצויים, שחרור מכיבוש טורקי, החזרת נכסי תרבות, שיפוץ כנסיות, וכדומה, יש להשאיר למו"מ בין ארמניה לטורקיה.
(מעניין שארדואן התובע את העברת יהודה ושומרון לכיבוש ערבי, אינו רואה בטורקיה מדינה כובשת למרות שהיא משתרעת על שטחים כבושים מיוון [ביזנץ], ארמניה, וכורדיסטן).

ארמניה וישראל
יש דמיון מסוים בין העם הארמני לעם היהודי. לשני העמים יש תפוצה גדולה. שני העמים מגדירים את זהותם הלאומית דרך הדת הייחודית. העם היהודי – הדת היהודית. העם הארמני – הכנסייה הנוצרית הארמנית. לשני העמים אין הפרדה בין העם לדת, ובין הדת למדינה. שני העמים חוו עבר מפואר ותקופות של חוסר עצמאות. שני העמים חוו רצח המוני של כשליש האוכלוסייה.
למרות הדמיון אין קירבה בין שני העמים. אין יהדות ארמנית, והזיכרון היהודי ההיסטורי אינו נוטה חסד לארמנים. אין לישראל שגריר בארמניה, ואין לארמניה שגרירות בישראל.
 
אין יהודים ארמניים
בניגוד לקהילת יהודי גרוזיה, אין יהודים ארמניים. היהודים היושבים היום בירוואן הגיעו לאחרונה מרוסיה. מה שיש הוא רק מסורת על יהודים.
עדויות ליהודים בארמניה ישנן כבר מהמאה ה-1 לפנה"ס. היהודים באו לשם או בגלות בבל או עם חורבן בית ראשון וישבו שם כאשר ארמניה היתה חלק מהאימפריה הפרסית.
לפי המסורת הארמנית, הכרוניקה של מובסס חורנאצי‏ "תולדות הארמנים", מלך ארמניה קיבל במתנה יהודי מגולי נבוכדנצאר בשם שמבת (או שבת, שבט או שמת), שהיה מצאצאי בית דוד. היהודי מצא חן בעיני המלך והוא העניק לו כיבודים וקרקעות. הכרוניקה על פי חוראנצי מספרת עוד כי בימי טיגראנס הגדול , בנו של אלכסנדר בן הורדוס, נשא לאישה את גלאפירה בת מלך קפדוקיה וקיבל את מלכות ארמניה. בן אחיו של טיגראנס זה, שאף הוא נקרא טיגראנס, הומלך שוב בידי נירון על ארמניה. אולם בדרך כלל צאצאיו של אלכסנדר בן הורדוס מאשתו הקפדוקית התרחקו מהיהדות ואין אנו שומעים על התערבותם לטובת אינטרסים יהודיים. גם אריסטובולוס, בנו של הורדוס מכאלקיס, הומלך למלך על ארמניה הקטנה.
בתקופת שלטונו איים טיגראנס על ממלכת החשמונאים, ובתקופת שלטונה של שלומציון המלכה צר טיגראנס על עכו. פלישת הלגיונות הרומיים לתחומי ממלכת ארמניה קטעה את מסע טיגראנס לארץ ישראל, והוא שב לארמניה. עם שובו הביא עימו טיגראנס שבויים יהודיים רבים. כך, בהתבסס על תיאוריו של חוראנצי, היו כפי הנראה שני גלי מהגרים של יהודים לארמניה: הראשון בעקבות חורבן בית ראשון, והשני בתקופת מסעות טיגראנס לארץ ישראל.
"ארץ עוץ" של איוב מיוחסת לארמניה – התרגום הארמי מזהה את ארץ עוץ כ"ארץ ארמניאה" (איכה ד', כ"א, בארעא דעוץ, קרתא דמתבניא בארע ארמניאה). התרגום מייחס גם את 'הרמונה' שבפסוק "והשלכתנה ההרמונה נאום ה'" (עמוס ד', ג') לאזור בו חיו עשרת השבטים "מעבר להרי ארמניה".
רש"י מייחס את הרמון ל"הרי החושך", המושג בו השתמשו יהודי ימי הביניים להרים הכספיים, שבמערב האמינו שהקיפו את ממלכת הכוזרים (אשר לעיתים קרובות נחשבו לעשרת השבטים) וכללו בתוכם את קווקז. גם הרי אררט, מקום מנוחתה של תיבת נוח, ממוקמים על פי המסורת בארמניה.
בתלמוד הירושלמי מופיע  רבי יעקב הארמני (תלמוד ירושלמי, גיטין ו', ז', מ"ח ע"ב). ככל הנראה מקורו היה בארמניה.
כיצד בדיוק נעלמו היהודים מארמניה לא ברור, אבל בזיכרון הלאומי היהודי, הארמנים נתפסים בצורה שלילית ואפילו כ"עמלק". בספר יוסיפון פ' ט"ו שחובר ב-953 לספירה (בפרק על מלחמות מקדוניאה והרומיים) – נכתב "ובשנת מאה וחמישים לאימפראוס קיסר וכו'" – ממשיך: ומהשנה ההיא התחילו הארמניים – והם העמלקים – להיכנע ולתת מס לרומי...
 
רצח עם – ג'נוסייד – שואה
רצח העם הארמני, היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה וזמן קצר אחריה, באוכלוסייה הארמנית. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות תחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו באירועים אלה. במעשי הרצח השתתפו גם הכורדים והיזידים.
הטבח באשורים ובמיעוט היווני – במקביל לרצח העם הארמני, נערך טבח גם בבני העם האשורי, שגם הם נוצרים באמונתם. ככאלה, הם נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914. בין השנים 1914-1918, נספו כ-275,000 אשורים. בנוסף לכך בוצעו מעשי טבח גם במיעוט היווני במדינה.
 
מוזיאון רצח העם הארמני
לפני שנים מספר ביקרתי במוזיאון רצח העם הארמני.
על גבעת ציצרנאקאברד (Tsitsernakaberd), הצופה אל הר אררט, הוקמו ב-1967 מוזיאון ומצבת זיכרון לרצח העם הארמני, או שואת הארמנים ("יד ושם" הארמני). בחוץ קבוצת עצים שניטעו בידי ראשי מדינות זרות, ואישים ביניהם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והרב ישראל לאו, שהכירו ברצח העם הארמני.
ליד המוזיאון ניצבת מצבת הזיכרון. מגדל מחודד, 40 מטרים גובהו, וחריץ דק חוצה אותו לשניים. האחד, ארמניה והשני, מחוזותיה האבודים במערב ארמניה, שנמסרו לתורכים. 12 גושי בזלת מוטים מעל אש התמיד הדולקת ומייצגים שוב את המחוזות האבודים.
יורדים אל המוזיאון הנמצא במרתפי מבנה אפור. המדריכה הארמנית מסבירה ברגש רב. בכניסה על הקיר הגדול מפת ארמניה הגדולה מהים הכספי עד ארץ ישראל. על המפה חרוטים צלבים המסמנים את כל הקהילות הארמניות שנספו וחרבו ע"י הטורקים. לאחר מכן מוצגים תצלומים ענקיים המספרים את סיפורי הטבח – 1896, 1909, 1914 ,1915, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, העיר האני השוממה הנמצאת כיום בטורקיה.
והנה הפתעה: מיד בהתחלה מובלט ספר:
Turkish atrocities – The young Turks and the truth about the Holocaust at Adana  in Asia minor during April 1909
כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג "הולוקוסט".
את המונח "ג'נוסייד" (genocide) רצח עם, טבע רפאל למקין, יהודי פולני שהיגר לארה"ב בשנת 1944, וב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.
המילה העברית "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כ"ה), (תהילים ל"ה, ח') שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד, או אפילו העסקת ערבים כהגדרת ביאליק.
השימוש במונח "שואה" לגבי חורבן יהדות אירופה, החל לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."
המונח הלועזי לשואה – "הולוקוסט" מיוחס לאלי ויזל. "הולוקוסט" בתרגום השבעים של התנ"ך הוא קורבן עולה – ביוונית שרוף כליל. המונח הדתי-נוצרי "הולוקוסט" יש בו טעם לפגם, ומאז סרטו של קלוד לנצמן "שואה" מחליף המושג "שואה" את המונח "הולוקוסט", וטוב שכך.
 
המדריכה מדגישה את הערכת הארמנים לעזרתם של שני יהודים. הנרי מורגנטאו ( 1946-1856) שהיה השגריר האמריקני באיסטנבול בשנים 1916-1913 וניסה לצמצם את היקף השמדת הארמנים, ואחר כך עסק בסיוע הומניטארי ויזם הקמת ארגוני סיוע וסעד לניצולים שנותרו חסרי כול. הוא העביר דיווחים רבים, בזמן אמת, למימשל בארצות הברית על השמדת הארמנים, והגדיר בזיכרונותיו את טבח הטורקים בארמנים כ"פשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית." המדריכה מדגישה שהטורקים אמרו לו: "אתה יהודי מה אכפת לך מנוצרים?" והוא ענה כי הוא עוזר לכל בני האדם.
היהודי השני הוא הסופר היהודי-האוסטרי פרנץ ורפל שבספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג" הביא את תודעת רצח העם הארמני לעולם כולו.
 
אירועי הרי משה (מוסא דאג):  חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגלייה (במהלך רצח העם הארמני השני), התקבצו מרבית הארמנים תושבי עמק שבעת הכפרים על מוסא דאג (הר משה) שבצפון סוריה. הכוח הצבאי הטורקי באזור לא הספיק כדי לגבור על ‏5,000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה אם היתה שם התנגשות צבאית. לאחר חמישים ושלושה ימים בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.
 
בסיום הסיור מסכמת המדריכה את מיספר המדינות המכירות עד כה ברצח העם הארמני (22). טורקיה, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשל הטורקי או העות'מאני לאירועים אלה.
המדריכה אומרת שהיא יודעת שישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני בגלל יחסי החוץ שלה עם טורקיה.
אני שואל אותה מה בדיוק כוונת ארמניה במילה "הכרה". ישראל מכירה למשל בכיבוש הערבי של ארמניה ובסילוק הכיבוש הערבי מארמניה, אז? או ישראל למשל מכירה במהפכה הצרפתית, אז? או ישראל מכירה למשל במהפכה הבולשביקית ובכיבוש הסובייטי של ארמניה, ובשחרור ארמניה, אז?
האם במילה "הכרה" יש תביעה לקבלת אשמה, פיצויים, השבת רכוש נכסי תרבות כנסיות והשבתם לארמנים?
היא השיבה שארמניה לא דורשת כלום, רק "הכרה", אני מקשה בשנית מה פירוש הכרה? והיא אינה עונה.
מישהו מעיר שטורקיה דרשה מישראל הכרה באשמה בפרשת המרמרה, ופיצויים...

האם יש תקווה?
במהלך נאום של המנהיג האיראני העליון חמינאי, החל הקהל לצהול בקריאות "מוות לאמריקה, לבריטניה ולישראל"! ואפילו "מוות למוסלמים הכופרים שאינם איתנו!"
שר החוץ של אירען מוחמד זריף השתתף בשירה, אבל המצלמה מראה שהוא שר רק "מוות לאמריקה, ובריטניה", ולא מוות לישראל... האם יש תקווה?
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5270568,00.html

שוברים שתיקה ומשטינים
יום שישי בבוקר עדיין נעים. אפילו טפטוף קל. בשדרות בן ציון בואך ה"בימה" משתרעים היפים והיפות של תל אביב. רעש רמקולים חזק מפריע את השקט. אני מתקרב. שוברים שתיקה.
אוהלים מגינים מפני השמש. האקטיביסטית הפרו-איסלאמית תמר זנדברג מסתחבקת עם המשטין אבנר גבריהו. אחוות לוחמים.
פעילים הלוקים במחלת – Amor inimicus אהבת האוייב, עומדים ומקריאים חוויות של חיילים הלוחמים באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית, מצילים יהודים משחיטה, ו...מרגישים אשמים...
בכניסה עומד בחור צעיר עם שלט גדול. "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים! כן אבל... תראו לי מדינה ערבית אחת שלא גירשו ממנה את היהודים!" בא כתב "הדף הירוק" ומנסה להוציא ממנו את שמו.
אני מסתכל על אוהל אחד. "אתה רוצה לשמוע עלינו?" פונה אליי אדם סימפטי היושב על ספסל.
"בשמחה." אני עונה.
"אנחנו פועלים לשלום עם הערבים."
"אה, ומה עושים?" אני שואל.
"שלום" מושיטה אליי יד אישה סימפטית הנכנסת לאוהל ומתיישבת לידו. שמי גליה גולן.
"נעים מאוד" אני עונה.
"אנחנו נפגשים עם ערבים בשטחים הכבושים הרוצים שלום," היא מסבירה לי. (פרופסור גליה גילד-גולן היתה פעם סובייטולוגית באוניברסיטה העברית, ומאז היעלמות המקצוע הפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית. פעילה בחבר המנהלים של "שלום עכשיו", מר"צ "בת שלום" ונציבות השלום הבינלאומיות. בערך אותו כתבה על עצמה בוויקיפדיה היא מציינת שהיא מומחית ביחסי יהודים ופלסטינים).
"ראי," אני אומר לה. "לי יש בעייה. שנים רבות אני מחפש ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אני מחפש ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד (באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי, ואיני מצליח למצוא. האם בשיחות אתם מצאתם אחד כזה?"
"מעולם לא שאלתי את הערבים את השאלה הזו. זה בכלל לא מעניין אותי," עונה לי גליה גולן, "אותי מעניין רק שערפאת אמר שהוא מכיר בזכות הקיום של ישראל."
"הרי הוא ויורשיו אינם מכירים בקיומו ובזכות קיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה ורואים בדברי מוחמד מופת מוסרי, האם זה לא מעניין אותך?" אני שואל.
"לא מעניין אותי בכלל," היא משיבה.
"האם היית מדברת עם גרמני הרואה בדברי היטלר, לפיהם יש להשמיד את היהודים – ואומרת שלא מעניין אותך מה הוא חושב?"
"הערבים רוצים שלום." היא עונה לי.
"אני מבין שאתם לא רק מרמים אחרים אלא בעיקר אתם מרמים את עצמכם," אני עונה לה.
לא נעניתי.

מאוחר יותר בבית ראיתי שבכל זאת מישהו דיבר והציג את האמת. הנה ראו בקישור:
http://rotter.net/forum/scoops1/475038.shtml

החזית לשחרור בעלי החיים
אני יורד בשדרה מכיכר הבימה לכיוון המלך ג'ורג'. צעקות חדות מפלחות את השקט. חיות שחוטות צורחות. הפגנה של אוהבי בעלי חיים המשמיעים ברמקולים את זעקות הבהמות לפני השחיטה. הפגנת החזית לשחרור בעלי החיים.
בחורה צעירה ונחמדה מושיטה לי עלון הסברה. "אנחנו נגד כל תעשיית הבשר," היא מסבירה לי.
"האם אתם בעד ג'נוסייד, השמדה של כל מאות סוגי הקרניבורים?" אני שואל אותה.
"לא," היא עונה לי, "בטבע החיות יכולות לאכול בשר, רק האדם אסור לו לאכול. אנחנו פועלים בשלוש רמות. רמה בריאותית, מוסרית, ואקולוגית. גידול בעלי החיים מסכן את עתיד העולם."
"יש פה סתירה," אמרתי, "כדי לתרום לאקולוגיה יש הרי להשמיד את רוב החיות."
"כן," היא עונה לי, "העיקר שהחיות לא יסבלו."

הצדק הערבי
ארגון "עדאלה" (צדק בערבית) הפועל למען זכויות הערבים (ונגד זכויות האדם היהודי). דורש מארצות הברית לא לספק נשק לישראל כדי שהערבים יוכלו לרצוח יהודים.
http://rotter.net/forum/scoops1/475015.shtml
ומי מממן את עדאלה? כמובן "הקרן לישראל חדשה".
רציתי לכתוב על הקרן ועל העומדת בראשו טליה ששון הרואה בישראל מדינת רשע, וכמנהגי להביא דבר בשם אומרו (ששון הוא שמו של בעלה לשעבר ואת שמה המקורי היא מסתירה מכל הפרסומים) פניתי לארכיון היפה של קיבוץ קריית ענבים, ושאלתי מה היה שם משפחתה ואם יש בארכיון חומר על משפחתה.
http://www.kiryatanavim.com/archion.html
ענתה לי הארכיונאית, החברה חנה ק.: "אנחנו מוסרים חומר רק למשפחה."
שאלתי אותה: "אז לשם מה הארכיון והפרסום באינטרנט על חלוצי המדינה ובוניה אם את מתייחסת לחומר בארכיון כמו ארכיון התיקים הרפואיים של קופת חולים?"
"ברור," ענתה לי החברה חנה ק.: "אבל במצב הפוליטי של היום יש צורך בזהירות כפולה..."

האם מפלגת העבודה חוזרת למקורות ולתוכנית אלון?
מאז שהפסידה מפלגת העבודה את השלטון נטשה המפלגה את עקרונותיה ההיסטוריים והפכה להיות מעין מפלגת מר"צ ב'.
מפלגת העבודה ההיסטורית היתה מפלגה ציונית-סוציאליסטית שבראש מעייניה עמד בטחון עם ישראל, וחתירה לפתרון מדיני ברוח תוכנית אלון.
התקווה לשאת חן בעיני הבוחרים הביאה את המפלגה לנטישת האידיאולוגיה המקורית שלה ובעצם הביאה להיפך הגמור כאשר המוני בוחריה נטשוה.
והנה יש תקווה לחדש את ימיה כקדם. ח"כ איתן כבל פונה לחברי המפלגה ואומר להם: "חבריי לתנועת העבודה הגיע הזמן להתפכח מרעיון אוסלו."
כבל מציע לחזור בקווים כלליים לתוכנית אלון המורחבת ההיסטורית:
http://rotter.net/forum/scoops1/474926.shtml
דומה שיש עוד תקווה למפלגה. ימים יגידו.

מטרור חקלאי לקירות חלקים ולנערה חלקת פנים
תשעים אחוז מהצלחה בפתרון בעייה, זו הבנת הבעייה והגדרתה המדויקת.
והנה בניגוד לברק חוסיין אובמה, שמעולם לא אמר בפיו את המילה "טרור מוסלמי", כי חשב שאין כזה, יואל נץ יודע שיש טרור מוסלמי, אבל אומר שלא צריך לומר זאת מפני שכל קורא עברית (אפילו העיתונים) מפרש "טרור חקלאי" כטרור מוסלמי, ולכן "לא צריך צ'עפען זיך צו גלאטע וענט. דהיינו, ביידיש: להיטפל אל קירות חלקים..." ("חדשות בן עזר" 1540).
דומני שלגישתו של יואל נץ מתאימה יותר האימרה: "אז דאס מיידל האט גלאט פנים האט זי א צעקנייטשט קליידל." כשלנערה יש פנים חלקות יש לה שמלה מקומטת.
בכל מקרה כדי לבער את הטרור הערבי-מוסלמי יש הכרח להגדירו ככזה. שהוא יבין שמתכוונים אליו...

"שיחדש"
היווני-נוצרי-ערבי-פלישתינאי, ג'עפר פרח, מוצג בתקשורת הישראלית כ"פעיל זכויות אדם". האם אדם התומך ברצח יהודים (שלמען זה הוא הפגין) יכול להיות פעיל "זכויות אדם"?
לפי הגדרת מועצת "זכויות האדם" של האו"ם כמובן שכן. יהודי הרי אינו אדם, ולכן אין לו "זכויות אדם".
לא ברור מדוע התקשורת הישראלית מאמצת גם היא את ההגדרה הזו.
ג'עפר פרח אינו פעיל "זכויות אדם", אלא פעיל זכויות הערבים בלבד.
כמובן שבניגוד לדעותיו האנטי-דמוקרטיות, והפשיסטיות-גזעניות, בדמוקרטיה הישראלית אסור לשוטרים להכותו סתם ללא סיבה.

הגזענות האירופאית
פעם נוספת הוכיח האיחוד האירופי את הגזענות הטבועה בו עמוקות.
יהודים רבים קיבלו מכות משוטרים בצדק, ושלא בצדק. יהודים חרדים, אתיופים, ואפילו אשכנזים. גם פוליטיקאים קיבלו מכות למשל אריה שייב אלדד.
מעולם לא הגיב האיחוד האירופי על הכאת יהודים. והנה הוא מגיב בהודעה מיוחדת על הכאת היווני-נוצרי-ערבי ג'עפר פרח שהשתתף בהפגנת תמיכה ברצח יהודים.
ידועה האימרה שכלב נושך אדם זה לא חדשות, אבל אדם נושך כלב זה כן. בשביל האיחוד האירופי הכאת יהודים זה לא חדשות. הכאת ערבי, כן.
הגזענות האירופאית הזו רק תורמת לקונפליקט הערבי-יהודי.
ואולי זו מטרתם.

הידד יש לנו משורר לאומי חדש
והמשורר הנבחר הוא... רוני סומך-סומק
בפסטיבל המשוררים האחרון במטולה הציג בני ציפר שאלה בפני הבאים: "מי ייבחר למחליפו של חיים גורי כמשורר לאומי?"
(עלית קרפ, "והמשורר הנבחר הוא... רוני סומק", "הארץ", 22.5.18))
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.6110174
במפגש הסיום של פסטיבל המשוררים במטולה, אמר ציפר שביאליק הוא אמנם המשורר הלאומי, אבל האם בעקבות מותו של חיים גורי, יש משורר שיכול לתפוס את מקומו כמבטא את רחשי ליבו של העם, ולשמש כמצפון הלאומי שאותו יבטא בדברי שיר.
ציפר הוסיף ואמר שלא רק את רחשי לבו של העם צריך המשורר לבטא, אלא צריך שעצם דמותו תהפוך את השירה לדבר חשוב בציבוריות הישראלית. "המשורר הרשמי של מדינת ישראל, שר השירה, משורר החצר," אמר ציפר, "משורר בן זמננו שיהיה המשורר החשוב, זה שמגיב בשירה על מה שקורה."
לאחר דיון למרות השמועות שנפוצו בנוגע לשמו של הנבחר, ועל פיהן ארז ביטון ייבחר למשורר הלאומי, בסופו של דבר הקהל בחר ברוני סומק.
הידד יש לנו משורר לאומי חדש!

המהפכה האנטי-אשכנזית הושלמה
שיח הזהויות של יהודי ערב – מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטישמיות קלאסית ולאנטי-ציונות
שיח הזהויות של מקצת מיהודי ארצות ערב הפך בשנים האחרונות משיח של גזענות אנטי-אשכנזית לאנטישמיות קלאסית ולאנטי-ציונות.
 על פי חוק העונשין הישראלי מוגדרת הגזענות כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, והכול בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני.‏ יש המרחיבים זאת גם להבחנה על פי כל תכונה ביולוגית אחרת, מגדר, מיניות וכדומה.
המשורר הלאומי החדש רוני סומק (במקור סומך), יליד עיראק (1951), נחשב לבולט מבין המשוררים היהודים-ערבים בארץ. והוא גם מזרחי אמיתי ולא מערבי-מוגרבי.
סומך זכה לשלל כבוד וכיבודים מהממסד הספרותי בארץ. ספר שיריו "אלג'יר" זכה לפופולאריות רבה, ובמיוחד זכה לתהילה, שיר הנושא של הספר – "אלג'יר" (רוני סומך, אלג'יר, אור יהודה, כנרת זמורה ביתן 2009)

אלג'יר
 
אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר,
וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים
הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר.
 
בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד,
הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת,"
וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ
וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.
 
הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,
וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם
הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.
"אַלְגִּ'יר," הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:
"אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ."
 
בראיון שנעשה עימו על מקור השיר, הוא נשאל (ראיון עם דפנה שחורי, מעריב 27.3.2009) "האם השיר אינו נשמע כמעט כמו 'עקרה' של רחל: 'בן לו היה לי...'?"
"זה באמת קצת הזכיר לי, אחרי שכתבתי, את השיר של רחל," הוא משיב, "השיר 'אלג'יר' נכתב אחרי שיום אחד דמיינתי שליד הילדה שיש לי, שהיא בשבילי באמת עולם ומלואו, יש לי עוד ילדה. ילדה דמיונית שגורמת לי להשלים את הצד החסר, המזרחי, של הפאזל..."
בתו האמיתית של סומק שמה שירלי. האם נתן לה המשורר את שמה האנגלי (במקור שם של גבר) בהשראת שירלי טמפל עם תלתליה הזהובים?
"בשיר," מסביר סומק, "יש סוג מסוים של געגוע – באלג'יר כמו בגדד, העיר שנולדתי בה, ושעוד לא הייתי בה. יש בשם הזה משהו שלוקח אותי למקום שבו הווליום של השחור הוא ווליום גבוה ולא במובנים של קיפוח, לא שלט בהפגנה, אלא משהו שלא פענחתי עד הסוף."
המשורר סומק רוצה להבליט את הווליום של השחור. מה משמעות הווליום של השחור? ומה הקשר בין השחור לשפה ולתרבות העברית. ולשירה העברית?
למשוררים העבריים תמיד היה יחס נוסטלגי למקום הולדתם. ביאליק אהב את הטבע של ארץ הולדתו. טשרניחובסקי כתב ש"האדם אינו אלא, תבנית נוף מולדתו," אבל כאשר חשבו שניהם על שמות לדמויות ספרותיות, השמות היו תמיד שמות עבריים: טשרניחובסקי חשב על השם "אילאיל". רחל חשבה על "אורי", שהיה כמובן: "שחור תלתלים ונבון." האם "הווליום של השחור" בשערו של אורי (האשכנזי) אינו שחור דיו?
המשוררים העבריים נתנו תמיד שמות עבריים לחלומותיהם. אחרי הכול ולפני הכול הם היו משוררים עבריים. האם היה עולה על דעת ביאליק, או טשרניחובסקי, לכתוב שיר ובו חלום לקרוא לבתם "אוקראינה"?
באמת, מה למשורר עברי ולחלום לקרוא לבתו אלג'יר? (ועוד כנהוג היום בצורה דקדוקית של זכר: "אלג'יר" – שם של בן, ולא אלג'יריה – שם של בת).
השם הערבי "אלג'יר" הוא שם מאוחר למדי. מקורו במילה הערבית – אל גֶ'זַאִיר – האיים. השם ניתן לעיר (ומאוחר יותר למדינה) על שם האיים הקטנים שהיו בקרבת הנמל וחוברו ב-1530 לחוף.
בשורה הרביעית של השיר הכול מתברר: המשורר רוצה לתת לבתו את השם "אלג'יר", על מנת שיורידו בפניו את הכובע (ישתחוו?) ויכנו אותו "אבו אלג'יר":
"וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר."
למי מתכוון המשורר במילה "אתם"? האם "אתם" הם הצרפתים? או "אתם" הם האשכנזים?
כל העניין הרי מגוחך, אפילו מבחינה היסטורית. אם המשורר רוצה כבר למחות נגד הקולוניאליזם, מן הראוי היה שימחה נגד הקולוניאליזם הערבי. מן הראוי היה שיצטרף כמשורר-תומך למרידות החוזרות ונשנות של 13 מיליון הבֶּרְבֶּרִים, הנמצאים תחת הכיבוש הערבי המדכא באלג'יר.
האם הכיבוש הצרפתי מוסרי פחות מהכיבוש הערבי? תחת הכיבוש הצרפתי זכו לכל הפחות היהודים באזרחות ובחופש יחסי.
לאחר שיצאו הצרפתים נאלצו גם כל היהודים ללכת. אלג'יר נשארה נקייה מיהודים. בת המשורר הדמיונית "אלג'יר" לא היתה יכולה היום לחיות כלל בארץ שאת שמה לקחה.
אם כבר מלחמה נגד הקולוניאליזם, צריך היה המשורר החולם, לקרא לבתו "אלכהינא" על שם המלכה היהודייה יפת התואר, שנלחמה עם הבֶּרְבֶּרִים נגד הכיבוש הערבי, עד שחוסלה על ידי הכובשים ערבים.
אבל בעצם אין כאן דיון מוסרי כלל. איך אמר מרקס: "ההוויה היא שקובעת את ההכרה." אם היה המשורר סומק כותב שיר ובו למשל הוא קורא לבתו "אל כָהִיָנא" (הכוהנת) לא היה לו שום סיכוי שבעולם להיות מוזמן לסיור סביב העולם.
משורר יהודי-מזרחי הקורא לבתו אלג'יר הוא אטרקציה. משורר כזה הוא ודאי משורר "שלום". משורר שלום מקבל כרטיס טיסה סביב העולם. משורר "שלום" הוא משורר נוסע.
וסומק אכן מטייל בעולם כולו ומתנאה בהישגיו: "לפני שלוש שנים," הוא מתנאה, "בפסטיבל שירה בספרד, המשורר הלבנוני הגולה אדוניס, במקום לקרוא שיר שלו, בחר לקרוא שיר שלי: את 'אלג'יר'. העיתונות בספרד ובישראל הציגה את זה כמחווה פוליטית. זה ריגש ושימח אותי."
בניגוד לסומק, המשורר הסורי-עלאווי (התומך כיום בשלטון אסד) – עלי אחמד סעיד אסבר – הידוע בכינויו "אדוניס" התקיף דווקא קשות את אלג'יר ומצבה הפוליטי הדתי והתרבותי. והרי הוא עצמו – עלי אחמד סעיד לקח לעצמו שם מערבי...
אין ספק אדוניס לא היה קורא לבתו אלג'יר. גם אלבר קאמי לא.
רוני סומך הוא משורר טוב מכדי ליפול באמירות גזעניות אנטי אשכנזיות, אצלו זה יוצא רק במרומז. הוא בכל זאת חלק מהממסד הספרותי הישראלי, וכותב על עולם ומלואו על חווית האדם האוניברסאלי גם אם מדובר באדם לוקאלי.
ועתה המהפכה המזרחית הושלמה. רוני סומך-סומק המזרחי הוא המשורר לאומי.

[אהוד: ואני חשבתי, כך לפחות לפי עיתון "הארץ", כי המשורר הלאומי החדש שלנו הוא משוררת – אגי (אגנס) משעול, שקראה בשער ברנדנבורג בברלין שיר הזדהות עם המחבלת הפלסטינית שפוצצה עצמה בסופרמרקט בירושלים – ואני משוכנע כי בבוא היום היא, משעול, תזכה בפרס ישראל לשירה].

הנביא מכפר עארה
בעוד שלפי המסורת היהודית מזמן שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים ולתינוקות, ובעוד שלפי המסורת המוסלמית מוחמד הוא אחרון הנביאים חותם הנבואה, הנה קם בארצנו נביא ערבי-מוסלמי החדש. הנביא מעארה.
כתב "הארץ" ד"ר עבד ל. עזב טוען שהשמאל הישראלי גרוע מהימין. "את האירועים הטראומטיים ביותר עברו אזרחי ישראל הערבים תחת שלטון מפלגת העבודה בגלגוליה השונים. מי שהתחיל את הגזענות והאפליה הממוסדת נגדנו לא היה בנימין נתניהו אלא דוד בן־גוריון," והוא מסיים בנבואה: "סבי נהג לומר (ולא רק הוא): הטורקים היו כאן ועזבו. האנגלים היו כאן ועזבו. ישראל באה, וגם היא תעזוב. זה יקרה במוקדם או במאוחר. אלה החיים. אפילו התרבויות המפוארות והחזקות ביותר דעכו ונמוגו: מצרים העתיקה, אשור, יוון ורומי. אבל שיהיה ברור: אנחנו (הערבים) כאן. זעתר ועדשים יספיקו לנו. חיטה וחובייזה יספיקו לנו. בלוטים נאכל אם אין ערמונים. חוח עקוד ישמש לנו ממתק. אנחנו כאן."
(עבד ל. עזב, "אנחנו הערבים כאן בארץ על אדמתנו", "הארץ", 23.5.18)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6113978
אז לנביא הערבי-מוסלמי החדש, עבד ל. עזב נאמר: חזור למולדתך ערב שאת שמה אתה נושא ("ערבי"), ואת שפתה אתה דובר ("ערבית"), ואליה אתה מפנה פניך בתפילה חמש פעמים ביום.
אנחנו היינו כאן לפני מצרים העתיקה, אשור, יוון, רומי, ולפני הכיבוש הערבי, ואנחנו נישאר כאן אחריהם.

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).