על "קַצָב של מילים –
מבחר שירים מאז ומעכשיו"
מאת מנחם פאלק
עקד 2018, 300 עמ'
באסופת השירים הגדולה הזאת (300 עמודים, כולל אפאראט) אנו מוצאים שירים מתוך למעלה מעשרים ספרים, שחלקם הגדול ספרי שירה, שפירסם מנחם פאלק משנת 1990 ועד היום, וכן שירים חדשים, שזהו פרסומם הראשון.
הספר מחולק לפרקים, שהוא מכנה בשם "השתקפויות", ובכל "השתקפות" מופיעים שירים בעלי אופי מוגדר – שירי אהבה, שירי הגות, שירים ארספואטיים, שירים על ירושלים, על עולם האתמול בגולה, שירים על זיקנה ונספחיה (בית אבות סיעודי; בית חולים) וכד'.
ביאור לשם המוזר של הספר "קַצָב של מילים" ימצא הקורא בעמ' 27: "קצב היה אבי / קצב של בשר / של עצמות ושומן וגידים / ...קצב של מילים כינו אותי פעם / מסדרן על שולחן / וחותך ומחבר / ומטגן ומטבל וטועם. / לעולם לא מרוצה דיו / ומתחיל מחדש."
אם נרצה יש כאן רמז עבה לאי-הנחת שיש תמיד למשורר, שלמרות המאמצים הלינגוויסטיים הגדולים – "המאטריה", כלומר המילים, לעולם איננה מספקת את הציפיות הגדולות של הנפש, וכפי שהשכיל לתאר אלתרמן לפני שמונים שנה – העט (= היכולת הפיוטית והפרוסודית) נשבר אל לב הזמר ("איגרת" מתוך "כוכבים בחוץ").
אין כאן הצטנעות של המשורר, אלא קביעת עובדה – למרות הפרסומים הרבים, וההערכה הרבה שקיבל מנחם פאלק על מפעלו הספרותי (ראו רשימת פרסים ואותות בעמ' 299), הוא עדיין חש שאיננו מרוצה, ושעליו לשוב ולהתחיל הכול מחדש.
הספר שלפנינו ראוי לתשומת לב במכלול שבו, אבל זאת משימה גדולה מדי עבור רצנזיה שמבקשת להטיל מעט אור בפני קוראים פוטנציאליים באשר לסגולותיו של ספר זה. אשר על כן בחרתי ב"נישה" קטנה וצדדית, עליה אשתדל להטיל מעט אור – כוונתי ללשון הפיגורטיבית ולפרוסודיה של הקובץ.
אחד האמצעים הפיגורטיביים של מנחם פאלק הוא "הזיהוי", כלומר, השוואה בלי כ' הדימוי, והאמצעי הזה מופיע בעיקר בשירים הארספואטיים שלו: המשורר הוא "טכנאי של רגשות" (עמ' 29), "משורר מורכב משבעים אחוזים מים" (עמ' 31), "ההיריון שלי (מוליד) מילים בלבד" (עמ' 35). "רק הלב הוא תייר מתמיד" (עמ' 19). "האדם תבנית גוף מולידו" (עמ' 145).
בשיר "זהירות משטרה" (עמ' 39) מזוהה הביקורת (גם העצמית!) למשטרה המענישה על חזרות מיותרות, פיסוק מוטעה, ניקוד לא תקין, דמיון יתר וכד' השיר כולו בנוי בתבנית המכונה "שיר קונסיט", לאמור – בכל השיר שולט אותו דימוי (במקרה שלנו – זיהוי). דוגמה מפורסמת של קונסיט הוא שירה של רחל – "רק על עצמי לספר ידעתי", שבו לאורך כל השיר המשוררת מדמה עצמה לנמלה. בפרק הזה "גלימה של שיר" (עמ' 56-25) ימצא הקורא שירים ארספואטיים מעניינים, היורדים ממש חדרי בטן.
במסגרת החיפוש חסר הפשרות לביטוי מדויק של מחשבות ורגשות, נזקק גם המשורר שלפנינו למטפורות, הרי דוגמאות: "מחפש אוזניים שיראו בחושך" (עמ' 7); "מביט אני דרך / אצבעות הזוכרות עבר / וחי בתוך חלומות / של המחר". (עמ' 16); "פתחי האוורור למחשבות / סגורים למחצה / ומכוון אין" (עמ' 20); "ובכל זאת, אינני מוותר על / יורש היצר של מוח מסויט" (עמ' 35; ראו גם עמ' 239); "... אני מסתובב סביב הזנב / של עצמי / וחושב שמצאתי / את המנואלה של העולם". (עמ' 49); "אישה צריכה בית / כדי לטפח בו מטבח / ולאפות את תוכניותיה". (עמ' 81); "המגהץ ניסה ליישר / את קמטי שנותינו". (עמ' 86); "מחשבות מפוזרות הדוקרות / את שק עברה". (עמ' 157); "ואצבעות נוגעות, סורגות פנטזיה עתידית". (עמ' 177); "נהנה בתוך אמבט התלבטויות" (עמ' 186); "...טרם שנסגר / אחרון הכפתורים של האביב / המפתח צמרות תקווה"; "המחשבות אצלי באות בקומתיים" (עמ' 238); "רצוי שיהיה בארנקך / כרטיס ביקור של כירורג מוסמך / להשתלת רגשות" (עמ' 264); "מהענן החלו זולגות מילים" (עמ' 273).
לקטגוריה הזאת אפשר לצרף גם את האימיאז': "את אומרת: / קח כמה גרמים של שמחה / ובתמורה שלח לי / רבע קילו של תקווה. / אני מוסיף לחבילה גם אונקיה של ריגוש / מילימטר אחד של עצב / ממנו ניפטר בשעות הערב" (עמ' 99; ראו גם עמ' 115).
בספר שלפנינו נמצא ארמזים לספרות קדומה ולספרות קאנונית: "כמעט לכל שיר יש כותרת / שהוריש לו אביו בזמן לידתו" (עמ' 41 // זלדה); "האם גם שם זורם מציפורני ידיך (אבא) / נהר שוצף של כוונות טובות" (עמ' 135 // יהודה עמיחי); "האדם תבנית תהומות מחשבותיו" (עמ' 146 // שאול טשרניחובסקי); "לך לך מארצך, מגלותך הכפויה" (עמ' 163 // בראשית י"ב); "הו, אלוהים / לו יכולתי אני / או מי חבריי / לנחם את אלוהי הגן,..." (עמ' 187 // יהודה עמיחי).
האנאפורה והפזמון מצויים בעשרות שירים שבקובץ הזה. אביא דוגמאות אחדות: בשיר "לידתי" (עמ' 148) מילה החוזרת בראשי השורות היא "אני"; בשיר "לך לך" (עמ' 163) מילים החוזרות הן "לך לך"; בשיר "חתולים" (עמ' 198) המילים החוזרות בראשי השורות הן "חתול", "חתולים"; בשיר "בצפת" (עמ' 211) המילים החוזרות בראשי השורות הן "אין להם", "הם"; וכן מאין פזמון: "מאושרי צפת", "מאוכזבי צפת", "מקטרי צפת", "נלהבי צפת"; בשיר "לבן" (עמ' 226) הפזמון החוזר הוא "לבן הוא צבע מתאים לרצח"; בשיר "תיבות" (עמ' 263) המילה החוזרת בראשי השורות היא "הלחץ"; בשיר "תנוחות" (עמ' 272) הפזמון החוזר בראשי הבתים – "שכבתי במיטה בתנוחת הצלוב" (ראו גם עמ' 169, 177, 218, 231).
ליד שירי אהבה מפעימי לב (מעמ' 79 ואילך), ליד שיר נפלא שהוא כותב לבנו הבלגניסט ("נגן המנגינות" עמ' 143), ליד שירי געגועים להורים שהלכו לעולמם (עמ' 160-145) יש למנחם פאלק גם לא מעט שירים אירוניים כמו "מה צריך כדי להיות קברן" (עמ' 175); "סנגוריה ציבורית" (עמ' 182); "סוף העולם" (עמ' 215), "משיח בגני לוקסמבורג" (עמ' 224), "לבן" (עמ' 226); ויש אפילו שיר על גבול הגרוטסקה, בו מסופר על זוג זקנים השותפים לשיניים תותבות ולמשקפיים ("שיתוף" עמ' 196).
אברהם שלונסקי ונתן זך נתנו גט כריתות לחרוז ולמשקל, ומאז השירה עוינת את שני הסממנים הפרוסודיים האלו. יש גם "מורדים", המבקשים להחזיר עטרה ליושנה, אך חרוז בשירה העכשווית הוא ממש תופעה יוצאת דופן. יש בקובץ מספר שירים שמגיח בהם פה ושם חרוז, וגם שירים המחורזים לכל אורכם – אלה שירים מתוך קבצים ראשונים שפירסם מנחם פאלק, ומשום כך גם ניתן לסלוח על כך שחסרה בהם שלימות.
כפי שכתבתי בפתיח, סקרתי רק פן אחד של יצירת מנחם פאלק, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה. הספר ראוי בהחלט לעבודה מקיפה יותר. אם נתעלם מהמעידה הקטנה בעניין החרוזים – לפנינו אסופה ראויה בהחלט – השירים מעניינים מאוד ומרגשים מאוד. הקורא חש בכאב שהשירים מבטאים (הכאב הוא אביה של כל יצירה גדולה), ובכנות המורגשת בהם. אהבתי את האסופה, על השירים הישנים והחדשים, אבל אני שואל: מנחם פאלק רחוק מלהיות זקן – לכן לא מוקדם מדי להכין אסופה משירים שראו אור בספרים קודמים, ולכתוב שירים על זקנה ותחלואיה?
משה גרנות