תוכנית ההתפכחות שפרסם ב"הארץ" איתן כבל, היא הדבר המעניין והמרענן ביותר בשיח הפוליטי הישראלי, זה זמן רב. איני מסכים עם כל רעיונותיו וקביעותיו, אך מצאתי בהם הגיון רב וצדק רב, ומכל מקום, בסיס לשיג ושיח על תוכנית לאומית משותפת.
הטרגדיה של מפלגת העבודה ושל השמאל הציוני בעשורים האחרונים, היא אובדן היצירתיות והדמיון, ודבקות דתית משיחית בתוכנית מדינית שנוסתה וכשלה, באסטרטגיה שאבד עליה כלח, ללא כל בחינה עצמית מחודשת.
קביעתו של אהוד ברק, אחרי שהפלשתינאים דחו על הסף את הצעתו למדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס גבולות 4.6.67 עם חילופי שטחים סמליים, כולל נסיגה ישראלית מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים והעיר העתיקה, ש"זו התכנית ואין בלתה" – אומצה כאמת מוחלטת. אם אין בלתה, אין טעם לחפש, אין טעם לחשוב, אפשר לדקלם ולהאשים מן האופוזיציה את ממשלת ישראל בקיפאון. אולם חוסר המעוף והדמיון והדבקות השמרנית בתוכנית כושלת, תנציח את ישיבת השמאל באופוזיציה, ממנה היא תמשיך להאשים את הממשלה בקיפאון וחוזר חלילה.
השמאל הציוני דבק בשתי קונספציות כושלות. האחת היא קונספציית אוסלו – האמונה בכך שאש"ף הוא פרטנר לשלום ולפשרה כלשהי.
השנייה היא קונספציית קמפ-דיוויד – הצעתו של ברק לנסיגה כוללת ונטישת דרך הפשרה הטריטוריאלית וגבולות בני הגנה, שהיתה דרכה של מפלגת העבודה ממלחמת ששת הימים ועד פסגת קמפ-דיוויד, ורבין דבק בה, גם אחרי אוסלו, עד נשמת אפו האחרונה. על פי הקונספציה, כיוון שאין פרטנר לפשרה טריטוריאלית, אין מנוס אלא להציע נסיגה מלאה.
כל מה שקרה מאז, הפריך את שתי הקונספציות. הן מופרכות שוב ושוב, מדי יום ביומו. הן מופרכות בנאומיו של אבו מאזן, השולל את עצם קיומו של עם יהודי ומאליו את זכותו למדינה. הן מופרכות באירועים על גבול עזה, שבהם תושבי רצועת עזה, שישראל נסוגה ממנה עד גרגר החול האחרון ועקרה מתוכה את כל יישוביה, מנסים לפלוש אליה בהמוניהם, כדי לממש את תביעת ה"שיבה", שמשמעותה – הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.
מאמרו של כבל הוא המקרה הראשון מאז אוסלו שבו דמות בכירה ומרכזית במפלגת העבודה מודה, במה שכל בר-דעת יודע – שהקונספציות הללו הוכחו כשגויות, ואין מנוס מחישוב מסלול מחדש. והוא אכן מנסה לחשב מסלול כזה; כיצד להתמודד עם האיום הדמוגרפי ולהימנע מסיפוח מיליוני פלשתינאים, תוך שמירה על גבולות בני הגנה ועל גושי ההתיישבות. אכן, אלה העקרונות שעליהם ראוי לבסס תוכנית ישראלית ריאלית וציונית, לאו דווקא במתווה שהציע כבל.
האם קולו של כבל יישאר בודד, או הינו סנונית ראשונה באביב ההתפכחות של תנועת העבודה? מוקדם לדעת. עם זאת, התאכזבתי מאוד ממאמר התגובה של חבר מפלגתו, כעבור יומיים ב"הארץ". התאכזבתי, כיוון שמי שחתום עליו לא היה יוסי יונה, לא מרב מיכאלי וגם לא סתיו שפיר, אלא איציק שמולי. דווקא איציק שמולי, מהגורמים המתונים והשפויים במפלגת העבודה. דווקא ממנו הייתי מצפה לא למהר לקטול את הרעיונות של כבל.
ומה הוא כתב? "מה שנדרש בעת הזאת איננו התפכחות, אלא אמונה בצדקת הדרך."
איזו הליכה עיקשת ושמרנית עם הראש בקיר, דווקא מצד ח"כ צעיר. איזו דבקות משיחית בדרך שכשלה. האמת היא, שדווקא הצעתו של כבל מבטאת אמונה בצדקת הדרך. בצדקת דרכה של תנועת העבודה טרם עידן אוסלו וברק.
מי שמוכיח עד כמה כבל צדק, הוא גדעון לוי בפשקוויל שכתב נגדו ונגד הצעתו. וכך הוא כתב:
"ב-1948 הלכו להם 78% מארצם, עכשיו כבל מבתר את שיירי-שייריה וגוזל לעצמו את הגושים, פרס לשודד ולמתנחל." בהנחה שלוי מבטא באופן אותנטי את עמדות האוייב הפלשתינאי, הוא מעיד מול מה אנו עומדים: ארץ ישראל היא ארצם של הפלשתינאים. מדינת ישראל בקווי 4.6.67 היא "78% מארצם שהלכו להם."
כן, המאבק עם הפלשתינאים אינו על 67' אלא על 48', על קיומה של מדינת ישראל. העיוורון כלפי האמת הזאת, אינה "אמונה בצדקת הדרך", אלא הטרגדיה של השמאל הציוני.

2. צרור הערות 30.5.18

* מגמת התפכחות – השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כשקראתי את מאמר ההתפכחות של איתן כבל ב"הארץ", היתה האם הוא קול בודד או סנונית ראשונה. שמחתי לקרוא במאמרו של אמנון לורד ב"ישראל היום", "הזרם המרכזי: התפכחות ב'עבודה'" על מסמך התפכחות של הזרם המרכזי במפלגת העבודה, הכולל מספר ח"כים בולטים. מעודד.
הערה אחת למאמרו של לורד. הוא ציין את הצעת הזרם המרכזי להחיל ריבונות מלאה בצעד חד-צדדי, בגבולות הכוללים את בקעת הירדן וגושי ההתיישבות "כפי שנעשה ב-1981 בגולן ביוזמת מנחם בגין."
לבגין זכויות רבות על החלטתו האמיצה ועל האופן הגאוני שבה הוא העביר אותה בשלוש קריאות ביום אחד, בעיתוי מזהיר. היה זה צעד של מנהיגות לאומית ומדינאות במיטבה.
אך לא הייתי מגדיר זאת כיוזמתו. היוזמה היתה של ועד יישובי הגולן, והצעד של בגין נעשה בתום מאבק מוצלח מאוד שנמשך שנתיים וחצי, ובין השאר הוחתמה בו עצומה של מאות אלפי אזרחים (לא בפייסבוק. במעבר מבית לבית ובכיכרות הערים ובחתימה בעט על נייר). יישובי הגולן העלו את הרעיון לראש סדר היום הציבורי. ללא מאבק זה, אני מתקשה להאמין שבגין היה נוקט בצעד שנקט.

* במובן הרחב ביותר של המושג – במאמר ההתפכחות של איתן כבל, הוא חזר למקורות של תנועתו, כאשר הציע לספח את בקעת הירדן שאותה הגדיר כאחד מגושי ההתיישבות הישראליים. יפה מאוד. זו היתה עמדת מפלגת העבודה גם אחרי אוסלו. בנאומו הפרוגרמטי האחרון של רבין ערב הרצח, שבו הציג את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא חזר ודיבר על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," כשטח שיישאר ישראלי. אהוד ברק, שבהצעתו לקמפ-דיוויד השליך לפח את תפיסתה המדינית של תנועת העבודה, הציע בין השאר לסגת מבקעת הירדן. למרות שהצעתו נדחתה בידי האויב הפלשתינאי, היא אומצה בידי השמאל הציוני, שדבק במתווה ברק (המכונה "מתווה קלינטון", מסיבות שונות) תוך התעלמות מן המציאות. אך לא רק השמאל הִפנה עורף לבקעת הירדן. במו"מ על תוכנית קרי, הסתפק נתניהו בדרישה לכוח צבאי ישראלי לאורך נהר הירדן, מוגבל בזמן. עמדתו היתה קרובה להצעות אולמרט הרבה יותר מאשר לקווים האדומים של רבין.
הצעתו של כבל עשויה להחזיר את הקונצנזוס על בקעת הירדן. אולם הוא לא הגדיר למה הוא מתכוון כאשר הוא מדבר על בקעת הירדן. כאשר רבין דיבר על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה," הוא התכוון גם למורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון. מי שהיטיב להגדיר זאת, היה יגאל אלון.
בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד ב-1976, אלון היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעייה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית."
אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב."

* שקר המצור – מרגע שהסתיימה סופית ובאופן מוחלט טענת ה"כיבוש" ברצועת עזה, ולאחר שישראל הסתגרה מאחורי גבול 4.6.67 ובדרך החריבה מפעל התיישבות שלם; עקרה את כל יישוביה, גירשה את כל אזרחיה מבתיהם ונישלה אותם מאדמתם, המציאו אלה שאומנותם היא האשמת ישראל את אגדת ה"מצור". או בשוקניסטית: "הפכנו את עזה לכלא הגדול ביותר בעולם" או משהו בג'יבריש הזה.
ובכן, אין מצור. זהו שקר. יש גבול חדש לישראל. אילו לאחר הנסיגה הפלשתינאים היו פונים במרץ לפיתוח רצועת עזה, לקידום תושביה, לחיזוק כלכלתה, ישראל היתה יוצאת מגדרה כדי לסייע להם להפוך ל"סינגפור של המזרח התיכון", כפי שפרס נהג להתפייט עם הפנטזיות שלו. אך משהם הפכו כל מטר שישראל מסרה להם לבסיס שיגור טילים לעבר האוכלוסייה האזרחית הישראלית, בפשע מתמשך נגד האנושות, הם קבעו שהגבול יהיה גבול עם מדינת אוייב. וכמו שקיומו של גבול בינינו לבין סוריה ולבנון אין פירושו "מצור" על סוריה ולבנון, כך גם גבולנו עם עזה.
ואף על פי כן, ישראל ממשיכה לסייע רבות לרצועת עזה, מסיבות הומניטריות, והיא עושה זאת חרף העובדה שמדובר במדינת אוייב תוקפנית. גם בימים שבהם מאות רקטות נורו לעבר אזרחי ישראל, המשיכו מאות משאיות של אספקה לעבור מדי יום לשטח רצועת עזה. גם כאשר הפלשתינאים הפגיזו את תחנת הכוח באשקלון, ישראל המשיכה לספק להם חשמל.
מצור?! אם יש מצור על רצועת עזה הוא מצד מצרים, הסוגרת את גבולם. מדוע מופנות טענות נגד ישראל? המצרים הם ערבים, בני עמם של ערביי עזה. מרצועת עזה לא נורים טילים לעבר ערי מצרים. ובכל זאת מצרים סוגרת את גבולה עם רצועת עזה, ואותנו מאשימים ב"מצור" (או ב"מתסור").
נכון, יש סגר ימי. זהו צעד הגנתי מובהק על פי החוק הבינלאומי, וכך קבעה אפילו ועדת החקירה של האו"ם (!) שקמה בעקבות המשט הטורקי.
אבל כל מה שכתבתי כאן אלו עובדות, וממתי עובדות מעניינות את מי שאשמת ישראל היא אצלם אקסיומה, ואח"כ הם יחפשו את הטיעון היצירתי במה להאשימהּ?

* עומק השטות – בעקבות אירועי עזה בשבועות האחרונים, כתבתי הרבה על ההתנתקות – לה התנגדתי בשעתו, ולצערי המציאות מוכיחה מדי יום שצדקתי.
עם זאת, טיעון אחד של מתנגדי ההתנתקות, שללתי אז ואני שולל גם היום, והוא אגדת ה"כעומק החקירה – עומק העקירה." זו שטות מוחלטת.
אפשר לומר דברים רבים על אריק שרון, אבל טיפש הוא לא היה. ולכן, ברור שהוא לא חשב שהפרקליטות או היועץ המשפטי יתנו יד לשחיתות שלו אם יעקור יישובים ויגישו נגדו כתב אישום אם לא יעשה כן. אפשר להאשים אותו שהוא רשע, שהוא שקרן ועוד דברים, אבל הוא לא היה טיפש, ובוודאי לא עד כדי כך טיפש שהוא יאמין ברעיון הזוי וילדותי כזה.
אלה שממחזרים היום את השטות הזאת, עושים זאת כדי "לרמוז" שגורמי אכיפת החוק (למשל הססססססמולן הקיצוני אלשייך) תופרים תיק לנתניהו, בגלל עמידתו האיתנה מול איראן, משטרת ישראל, סוריה, פרקליטות המדינה, החמאס, היועץ המשפטי לממשלה, הרש"פ, מבקר המדינה ושאר אויבי ישראל.
אגב, ראש הממשלה היוני ביותר בתולדות ישראל, שהציע לפלשתינאים את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר בתולדות המדינה, היה אהוד אולמרט, ובאותו הזמן מערכות האכיפה פעלו בעניינו במקצועיות וענייניות והוא סיים בכלא.
אבל... בוא, בוא, מה אתה מאיים עלינו עם עובדות?

* מה שיעמוד לנגד עיניו – בין 1 ל-100, מה הסיכוי שתוארך כהונתו של אלשיך בשנה נוספת? בזהירות רבה אומר שהסיכוי הוא 0.1. למה? כי מה שיעמוד לנגד עיניו של ארדן בהחלטתו, אינה משטרת ישראל אלא מתפקדי הליכוד.

* עתירת סרק – התנגדתי לחוק ההדחה, וגם היום דעתי עליו כשהיתה; זהו חוק פופוליסטי שגוי. עם זאת, העתירות נגדו היו מופרכות מעיקרן. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק הוא צודק או שגוי. זכותה של הכנסת לחוקק חוקים רעים (או רעים בעיניי). אין לי מושג מה דעותיהם של חברי הרכב השופטים על החוק, וזה גם לא רלוונטי. תפקידו של בית המשפט הוא לקבוע האם החוק הוא חוקתי. לא היה לי צל של ספק, שאין כל עילה לפקפק בחוקתיותו של החוק, ולכן הייתי מופתע מאוד מכל תוצאה של הדיון, זולת זו שהתקבלה – דחיה של העתירה, בהכרעה פה אחד של תשעת השופטים.

* תרבות השקר של הקברניט – צפיתי לראשונה בפרק מן הסדרה "הקברניטים", הפרק על שמעון פרס. חרף הביקורת שאשמיע, אקדים ואציין שהיה זה פרק מעניין ועשוי היטב, שעורר בי את הרצון לצפות גם בשאר הפרקים. אך, לצערי, היתה בפרק הזה החמצה גדולה.
ביום הקרב הקשה בדרום, מעניין היה לעמת את פנטזיות "המזרח התיכון החדש" של פרס, עם המציאות עימה אנו מתמודדים, שהיא במידה רבה תוצאת דרכו. לא היה בפרק שמץ של בחינה כזו. זה לא רציני.
בערב שבת התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם עמוס גלעד, מוותיקי קהיליית המודיעין הישראלי, שסיפר שבכל תהליך אוסלו, פרס ואנשיו לא הקשיבו לאנשי הצבא והמודיעין, והתייחסו לדבריהם בביטול. קברניט אינו חייב לקבל את עמדת צה"ל, אולם הוא חייב להקשיב לה, טרם הכרעות מדיניות. פרס לא עשה זאת, ובאופן בוטה.
על רקע זה, התמה המרכזית בפרק, לפיה חולשתו הגדולה של פרס היא התבטלותו בפני מערכת הביטחון, נשמעת קצת מוזרה. על יסוד הקונספציה הזאת, נבחנה ההחלטה על חיסול "מהנדס" הטרור יחיא עייאש. על פי הסדרה, החלטה זו גרמה לגל הטרור שהוריד את פרס מהשלטון והיתה שגויה. כמובן שאין שחר לדברים. לא חיסול עייאש הביא לפיגועי הטרור, אלא פיגועי הטרור הביא להחלטה לחסל את עייאש. אגב, היתה זו החלטה של רבין, שפרס הוציא לפועל כשנקרתה בפני ישראל הזדמנות. החיסול הזה היה הכרחי למימוש חובתה של המדינה להגן על חיי אזרחיה.
העובדה הבולטת ביותר בפרק היא שפרס ואמירת אמת מעולם לא היו חברים טובים. אמירת אמת לא היתה בדיוק תחביבו המובהק של פרס. גם הראיון עימו היה רצוף שקרים, כפי שרביב דרוקר, יוצר הסדרה, ציין בראיון עימו לאחר השידור. דרוקר האשים בראיון את פרס, שהוא יצר את תרבות השקר בפוליטיקה הישראלית, שבה הלכו והולכים דורות של פוליטיקאים. למרבה הצער, הוא צודק.

* ביד הלשון: כיכר הירדן – חלקה הדרומי של בקעת הירדן, סמוך לשפך הירדן לים המלח, נקרא כיכר הירדן.
מקור השם הוא התנ"ך. הוא מוזכר לראשונה בפרידה בין אברהם ללוט. אברהם מציע ללוט לבחור את חבל הארץ שבה ברצונו לגור, ונאמר שהוא בחר בכיכר הירדן. האזור מוזכר גם בהפיכת סדום ועמורה. יש לציין, שאזור זה דרומי יותר מזה המוכר היום ככיכר הירדן. על פי יוסף בן מתתיהו, כיכר הירדן דרומית אף יותר – מדרום לים המלח.
ולמה כיכר? בתרגומי התורה לארמית, כיכר היא מישור. פרשנות אחרת היא שהמילה מתארת את כרי הדשא באזור זה. איזה כרי דשא? הרי מדובר במדבר צחיח ובים המוות. נכון, אבל בתנ"ך המקום מתואר כאזור מרעה פורה, ולכן לוט בחר בו, אבל במהפכת סדום ועמורה, הפך האזור לצחיח ומליח, כעונש על חטאי האדם.
אורי הייטנר