כבוד שר החינוך והתרבות זבולון המר, גברת מרים אשכול, יו"ר ועד הנאמנים של הקרן אהרון ידלין, יו"ר אגודת הסופרים שמאי גולן, בני משפחות הזוכים, שופטים ואורחים נכבדים – – בשם זוכי פרס היצירה מקרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, ואולי גם בשם ציבור הסופרים בארץ – בחרתי לדבר תחילה כסופר, ואחר-כך גם כעסקן ספרותי.
אנחנו, בישראל, הננו היהודים והיהדות של תקופתנו, תקופה שראשיתה בהתחדשות הרעיון הלאומי ובתרבות העברית החדשה בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת עד ימינו, והיא תמשיך להתקיים כל עוד ימשיכו לחיות יהודים חופשיים, חופשיים בגוף וחופשיים ברוח, על אדמתם בישראל. הדורות הבאים ילמדו להכיר את תקופתנו זו בהיסטוריה היהודית על פי תולדות הבניין והתקומה הלאומיים, אלה תולדותיה של ישראל המודרנית, ועל פי יצירותיה של התרבות העברית החדשה, במובנה הרחב ביותר; ואלה יהיו הביטויים וההישגים שיבטיחו וינציחו את יהדות תקופתנו, ודומני כי רק להם תהיה חשיבות ומשמעות לדורות הבאים, שירצו ללמוד על תקופתנו.
היהדות שלנו, של תקופתנו – היא עצמה תקופה חדשה ביהדות ולה יצירה יהודית ייחודית משלה, ממש כשם שכל אחת מהתקופות הקודמות יצרה וגם סיגלה לעצמה את מה שהיא רצתה ובחרה מן התקופות שהתרחשו לפניה. מחבר ספר הזוהר התעניין רק בפנים מסויימים של התורה, לא בפניה ההיסטוריים, לא בפניה ההלכתיים, לא בפניה הלאומיים. המקובל התעניין באפשרות לקרוא את התורה על פי עשר הספירות של תורת הקבלה, וראה בטקסט התנ"כי ספר יסוד של תפיסת עולם שונה, של פרשנות תיאוסופית, קבלית, אשר מסבירה את כל היקום לשיטתה. ככה הם קראו בתקופתם, ואנחנו קוראים את התנ"ך אחרת, מנקודת מבט לאומית, תרבותית והיסטורית, וזוהי היהדות שלנו.
כשם שאנחנו לומדים על החשמונאים, שלא לדבר על תקופת בית ראשון, שלא לדבר על תקופות אחרות, כך בעוד מאה שנה, בעוד מאתיים שנה, כאשר ירצו ללמוד על עם ישראל במאה העשרים, אזיי לבד מן השואה, הקאטאסטרופה, כאשר יבקשו לדעת מה קרה, מה איפיין – כמעט ברור שיעסקו בהיסטוריה היהודית החדשה שלנו בישראל, בספרות שנכתבה כאן, לסוגיה. כי הסופר הוא מעין מרגל, סוכן של העתיד שחי בהווה. כשהוא במיטבו הוא משמש בית-דין של אדם אחד שביצירתו מעצב את העבר, מעצב את ההווה ומרגל למען הדורות הבאים – כי גם אם הוא בודד בתקופתו, וקראו אותו יותר או מעט אנשים – הדורות הבאים לומדים דרכו את תקופתו.
זה כמעט ברור לי, במבט קדימה – והיום אתם תגידו – אתה קצת מצחיק, אתה טיפש, אתה אומר – כל מה שאנחנו עושים זה יהודי. אנחנו אוכלים ארוחת-בוקר – זה יהודי. אנחנו משרתים בצבא – זה יהודי. אנחנו כותבים בעיתון – זה יהודי. ואני אומר – כן, כי בעיני הדורות הבאים, כל מה שאנחנו עושים זה יהודי; וסך-הכל של תקופתנו, כמו ימי בית ראשון, כמו ימי בית שני, כמו תקופות אחרות – זה אנחנו.
בישראל מצוי כיום הריכוז הגדול ביותר שהיה אי-פעם בעולם – קרוב לארבעה מיליון יהודים דוברי-עברית. אם יתווספו אליהם מיליון או שני מיליון דוברי-רוסית, גם אז לא תהיה פה תרבות רוסית נפרדת כי בדור הבא יגדלו בני העולים בתרבות העברית. זה הדבר הגדול שקרה לכולנו – שכולם נטמעים ויוצרים בתרבות עברית אחת, אין תרבות נפרדת, וכל אחד מאיתנו מביא לתרבות המשותפת את המיטב, וגם את הכואב, מכל מקום שממנו בא.
התופעה הזו שונה מפריחת התרבות היהודית במזרח-אירופה. שם היו יותר יהודים מאשר בישראל – אבל שפתם היתה בעיקר אידיש. אמנם היה להם ייחוד לאומי, דתי, מעמדי ותרבותי, הם לא היו חלק מהתרבות הפולנית או הרוסית, אפילו התרבות העברית החדשה החלה שם, המרכז שלה עבר לארץ-ישראל רק בין שתי מלחמות עולם. אבל, ולא רק בגלל השואה – אין באירופה המשך לאומי לתרבות היהודית, ששפתה העיקרית היתה אידיש.
אולי עדיין יש יותר יהודים כיום בארה"ב מאשר בישראל, אבל לרובם אין תרבות לאומית, זהות לאומית – נפרדת, אין להם שפה נפרדת, הם חלק מהתרבות האמריקאית, והסופרים היהודים שם הם חלק מהספרות האמריקאית.
לכן חשיבותה הרבה של הפריחה התרבותית בישראל כיום. מעולם לא ישבו כל-כך הרבה יהודים דוברי עברית, חופשיים, על אדמתם, ויצרו כל אחד בתחומו דברים כה רבים. ונידמה לי שהכמות מוכרחה להביא גם איכות.
כל אחד מאיתנו הסופרים מקדיש את חייו לתרבות העברית כשבליבו תקווה שאם מעט ממה שכתב יזכה לעמוד לנצח בספרות העברית, בתרבות היהודית – הרי שחייו לא היו לשווא. אם אחוז אחד משפע היצירה העברית המקורית הפוקד אותנו ייעשה קלאסי וידבר אל לב הקוראים בדורות הבאים – הרי שחיינו כולנו בתור הזהב של היהדות בישראל, ויצירתנו העברית-הישראלית היתה אחד ההישגים המפוארים והחשובים של היהדות בתקופתנו.
לכן מדהים וגם מעציב שדווקא הסופר העברי, שאמור היה לחגוג ברינסאנס התרבותי הפאנטאסטי הזה – הוא מסתובב כאבל בין חתנים. הוא היחיד שכדי להגשים את עצמו במקצועו – חייב להתפרנס ממקצועות אחרים. מבחינה זו נחות הוא ממורה באוניברסיטה, מבחור-ישיבה שתורתו-אומנותו, מעיתונאי, מכל בעל מקצוע חופשי אחר בעל ותק ומעמד הדומים לשלו.
מצב זה אינו מחוייב המציאות. הסופר העברי אינו מבקש גמילות-חסד, תגמולים ומילגות ציבוריים, הוא עומד על זכותו המקצועית לקבל שכר-סופרים ותמלוגים הוגנים על השימוש שעושים ביצירותיו. אילו תומלג הסופר כראוי בדרך השיווק של ספריו והשימוש בהם – אולי לא היה צורך לתגמל אותו על ידי קרנות הציבור.
אמנה בקצרה נושאים אחדים:
יושבת על המדוכה ועדה שמינה שר-המישפטים כדי שתכין חוק זכויות יוצרים חדש. הופענו בפניה, משלחת של אגודת הסופרים, והגשנו תזכיר מפורט ומכובד, שהוכן על ידי יועציה המשפטיים של האגודה. ביקשנו שיובטחו בחוק החדש זכויות יסוד של הסופר בהתקשרותו החוזית עם המו"ל, כגון: זכויות אינן מועברות לצמיתות, אחוז מינימלי של תמלוגים, חובת דיווח תקופתי על מכירות, ביטול החוזה באם הספר אזל והמו"ל אינו מוציא מהדורה חדשה, ועוד. הבאנו דוגמאות לכך מן המתוקנות שבמדינות אירופה המערבית בימינו. מתגובת חברי-הוועדה לא התרשמנו, זאת בלשון המעטה – שטובת הסופר עומדת בראש מעייניהם.
בתקופת כהונתו של שמעון פרס כראש הממשלה הוקמה ועדה לבדיקת מעמד הסופר העברי, ואחת מתביעותינו העיקריות היתה שישולמו לסופרים תמלוגים על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות. מה שקיבלנו הוא הסדר תשלומים, לא תמלוגים. הסדר שאינו מעוגן בחוק. הסדר אשר לפיו מתחלק סכום שנתי לא-גדול בין יותר ויותר סופרים, שרובם מקבלים מדי שנה פחות ופחות סכומים עבור יותר ויותר ספרים שכתבו והוציאו לאור, ונמצאים לשאילה בספריות.
זאת ועוד, כשמונים ושניים אחוז מהשאלות הספרים בהסדר הקיים כיום הם של ספרות ילדים ונוער, ורק כשמונה-עשר אחוז – למבוגרים. אבל השמונה-עשר אחוז מקבלים שבעים אחוז מהסכום העומד לחלוקה, ואילו השמונים-ושניים אחוז, שאין להם שום ייצוג בוועדה הקובעת את מפתח החלוקה – הם מתחלקים בשלושים האחוז הנותרים מן הסכום. אם שר החינוך רוצה לשלם תמלוגים רק לסופרים למבוגרים – בבקשה, יאמר זאת בפירוש, אז תהא הדלת פתוחה לסופרי הילדים לבקש הסדר דומה. אם לא – אזי יש להגדיל את סכום התמלוגים העומד לחלוקה ולדאוג שיחולקו בצורה הגיונית וצודקת יותר.
ח"כ גד יעקבי הגיש לכנסת הצעת חוק בדבר תמלוגים לסופרים בגין שאילה מספריות, הצעה שנוסחה בידי עו"ד אלי זהר, היועץ המשפטי של אגודת הסופרים, לפי הדוגמאות של מערב-אירופה. אם תתקבל ההצעה בכנסת, ומשרד החינוך צריך להיות מעוניין בכך, יעוגן בחוק ההסדר הרופף שקיים כיום.
הכנסת קיבלה בשעתה חוק אחר, חוק הספריות הציבוריות, חוק שעל ביצועו מופקדים משרד החינוך והתרבות והרשויות המקומיות. הם עושים הרבה, אך לא די. מדוע? חוק זה, המחייב הקמת שירותי ספריות ציבוריות לאוכלוסיה על פי גודלה – נתקבל ללא הסעיף התקציבי, לכן אינו מבוצע במלואו. אילו בוצע במלואו – היו כמעט כל ספרינו נרכשים ונמצאים במאות הספריות הציבוריות וספריות בתי-הספר בארץ, ומיותר לפרט כאן את חשיבות הדבר.
אגודת הסופרים גיבשה במשך השנים תעריפוני מינימום לדברי מקור, תרגום, עריכה והרצאות. מאבק עיקש של הסופרים, כל אחד מול המו"ל או מזמין ההרצאה, הביא בדרך-כלל להכרה בתעריפונים. מי אינו מכיר בהם? כל משרדי הממשלה והמוסדות התלויים בה, כולל משרד החינוך והתרבות.
כאשר הקים ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל את הקרן לפרסי יצירה, היה מיספר הפרסים בשנה חמישה, כולם מפירות הקרן. בינתיים היתה אינפלאציה, והיו החלטות ועדת המנכ"לים לבדיקת מעמד הסופר, מטעם ראש הממשלה דאז שמעון פרס, ואלה קבעו כי יינתנו עשרה פרסים בשנה. למימון כל אלה כבר לא הספיקו פירות הקרן, ומזה שנים בא עיקר המימון מתקציב משרד החינוך והתרבות. מי שיודע את קשיי התקציב – הוא יכול להעריך את התעקשותם ואת הצלחתם של היו"ר וחבר-הנאמנים של הקרן, שעושים עבודתם בהתנדבות, ושל משרד החינוך והתרבות, מינהל התרבות והאגף לתרבות ולאמנות – לקיים את תנאי הקרן במלואם, לשמור על ערכו הריאלי של הפרס, כולל גילום המס, ולהעניק אפשרות כמעט יחידה לסופר עברי לזכות בשנת שבתון פעם או פעמיים בחייו. על כך תודתנו נתונה להם בשמנו ובשם התרבות העברית.
סופרים רבים מבינינו סבורים שעסקן ספרותי אינו יכול להיות סופר חשוב, לכן הם נרתעים מלעסוק בפעילות הזו. רבותיי, הלוואי שכל מי שאינו עסקן ספרותי – היה סופר חשוב, כי אז היינו חיים בתקופה של פריחה גדולה, גדולה מאוד. האמת היא שסופרים חשובים רבים, במרכאות ובלעדיהן, רואים עצמם כפרימאדונות וסבורים שלמטה מכבודם לעזור במאבק המקצועי של אגודת הסופרים ושל ציבור היוצרים בארץ – אך אותם סופרים נהנים גם נהנים מפרי ההישגים של המאבק המקצועי, כגון תעריפונים, כגון פרס זה שניתן גם לסופרים שאינם חברי האגודה, כגון תמלוגים מהספריות הציבוריות אשר משולמים, ובצדק, לכל סופר, גם אם אינו חבר האגודה.
ברנר וביאליק לא ראו זאת למטה מכבודם להקדיש מזמנם וממרצם לעסקנות הספרותית. כותב ביאליק באחת מאיגרותיו: "יש עיתים שאין שום אדם, בר-השפעה כל שהיא, בן-חורין להיפטר מעסקי הציבור. ואני לפי טבעי, עם כל בחילת נפשי לעסקנות שמוציאה את האדם מעולמו הפנימי, ומרחקתו מנפשו, איני איגואיסט עד כדי כך שאבכר את צורכי עצמי על צורכי הציבור. ובכלל איני רואה את הסופר כחתן בלילה הראשון, שהוא פטור מכל המצוות."
שלמה שבא, אשר מספרו היפה על חיי ביאליק, "חוזה ברח", צוטט קטע זה, סבור, שאם היו אומרים על ביאליק שהוא משורר לא-מוצלח – זה לא היה איכפת לביאליק, אך אילו גונב לאוזני ביאליק שמספרים עליו שהוא סוחר לא-מוצלח – זה בוודאי היה מעליב ומרגיז אותו מאוד.
ארשה לעצמי לחתום דבריי ב"אני מאמין" של עסקן ספרותי. דבר ראשון: אם יאמרו עליו שהיה סופר לא-מוצלח לא ייעלב. וכי יכול היה להיות משהו אחר מאשר סופר? אבל אם יאמרו שהיה עסקן לא-מוצלח, זה יעליב אותו מאוד כי בעסקנות היה יכול גם שלא לעסוק, אלמלא חשב שחשוב מאוד לעשות זאת.
דבר שני: כאשר יתומלג הסופר העברי כראוי בדרך השיווק של ספריו והשימוש בהם – אולי לא יהיה צורך לתגמל אותו על ידי קרנות הציבור.
תודה רבה בשם כל זוכי הפרס.
אהוד בן עזר