* ההפסקה והאש – האם ישראל ניהלה מו"מ עם חמאס על הפסקת אש? התשובה היא חיובית. אמנם מו"מ עקיף, אך גם מו"מ עקיף הוא מו"מ. ואיני רואה בכך כל פסול. עלינו להיות ריאליים. חמאס הוא אמנם ארגון טרור, אך הוא גם יישות שלטונית. הוא האוייב. וגם עם האוייב המר ביותר מגיעים להפסקות אש. הרי אין לנו אינטרס במלחמה. עצם הפסקת האש היא צעד נכון וחיובי. חרף דברי הרהב השגרתיים של חמאס, אין ספק שהוא חטף מכה קשה, ומבחינתנו נכון היה להגיע להפסקת אש.

הבעייה היא בתנאי הפסקת האש. הפסקת האש היתה חייבת לכלול את הפסקת טרור ההצתות. אין יותר אש מן האש הזאת, המכלה את שדותינו, והיא חייבת להיפסק. שרים בממשלה הגדירו את עפיפוני התבערה כשווי ערך לרקטות. הפסקת אש שאינה כוללת את העפיפונים הללו, כמוה כהפסקת אש שאינה כוללת ירי רקטות. הפסקת אש שאינה כוללת את עפיפוני התבערה – כמוה כהשלמה עם אותם עפיפונים.

על ישראל להבהיר באופן חד משמעי, שדין עפיפון תבערה כדין רקטה, ואם ימשך טרור ההצתות, היא תחזור לתקוף בעזה במלוא העוצמה.

* מתבייש אני – כאשר ישראל מפעילה כוח מופרז כדי למנוע מרקטות פלשתינאיות לממש את זכות השיבה שלהן, אני מתבייש להיות ישראלי.

* אני מבין את מוסי רז – ח"כ מוסי רז התראיין ודיקלם המצור מצור מצור, המנטרה התורנית אחרי אקיבוש, אקיבוש, אקיבוש. ואני מבין אותו. וכי מה הוא יאמר? כל חיי טעיתי והטעיתי?

* רגע של עברית – מצור = הגדרת שטח שהוגדר כ"כבוש", אחרי שישראל יצאה ממנו, כהצדקה להמשך התוקפנות נגדה.

* דירתו הפרטית – ראש הממשלה מקבל מן המדינה דירת שרד, וכל הוצאותיה ממומנות על חשבון המדינה. דירתו הפרטית היא עניינו האישי. אין שום סיבה שהמדינה תשלם ולו אגורה שחוקה אחת על אחזקת הדירה, זולת אבטחה. ראש הממשלה יכול להשכיר את הדירה, הוא יכול להשתמש בה כדירה שנייה – זה עניינו הפרטי.

כמובן שהדברים נוגעים גם לנשיא ולכל מי שמקבלים דירת שרד.

יש לעגן זאת בחוק.

* פלורליזם – "חינוך בחברה רבת תרבויות: פלורליזם ונקודות מפגש בין שסעים תרבותיים." נשמע טוב, נכון? מי שכתבה את הספר הזה היא הפרופסור פנינה פרי, ההיא ממופע האימים הדוסופובי בנתב"ג, עם הצחוק הרע שנלווה אליו.

אני מכיר פלורליסטים מן הסוג שלה. הם פלורליסטים אמיתיים, באמת. אבל רק כלפי אלה שהם בדיוק, אבל בדיוק בדיוק, פלורליסטים כמותם.

* ניגון הדיבור של האחד מנשב רוח שמניף את המפרש של האחר – במשך שנים רבות, נהגתי מדי שבוע לפתוח את קריאת עיתוני השבת בעמוד שלפני האחרון במוסף השבת של "מעריב", במדורו של אדם ברוך "שישי". רק אח"כ, התפניתי לקריאת העיתונים. קריאת "שישי" היתה בעבורי מעין טקס, קבלת שבת פרטית, שטענה אותי במטען תרבותי, אינטלקטואלי ורוחני רב משמעות. בעקבות המדור, קניתי וקראתי בשקיקה את כל ספריו של אדם ברוך. לצערי, מעולם לא נפגשנו, אך עד יומו האחרון הקפדתי לקרוא כל מילה שכתב.

אדם ברוך נהג לדבר על השפה היהודית והשפה הישראלית, לדלג בווירטואוזיות בין השפות ולתרגם ולהנגיש שפה לדוברי רעותה. ואני תמיד סברתי, שיש שפה אדם ברוכית. כפי שיש שפה מאיר אריאלית. כפי שיש שפה ניסים אלונית. ואת השפה של אדם ברוך, אי אפשר לשחזר. רק אדם ברוך יכול לכתוב בה.

בגיליון השבת של המוסף הספרותי של "הארץ", הופיעה מסה מרתקת על אדם ברוך, של מורן שוב. הרבה כתבו על אדם ברוך מאז מותו, אבל ייחודה של המסה הזאת, היא שזו הפעם הראשונה שקראתי מאמר על אדם ברוך, בשפה האדם ברוכית. ולכן, ממש התרגשתי לקרוא את המסה.

בקרדיט למסה נאמר "מורן שוב עבדה עם אדם ברוך ב-11 השנים האחרונות לחייו כמפיקה וכעורכת ספריו."

איני יודע אם מורן הפנימה את שפתו וסגנונו עד כדי כך שזו כתיבתה, או שהיא התאמצה במיוחד לכתוב כך את המסה הזאת. רמז להטמעת שפתו בתוכה, היא נתנה בפסקה הבאה, לקראת סוף המסה: "ומאחר ולמדתי את השפה שהציע לי אדם והקשבתי קשב רב למנגינה שבה ניגן את דבריו, יום אחד הבנתי, שנים אחדות אחרי מותו, שעם אדם חייתי בשפה, ושם ואז נתגלו לי תשובות לשאלות ששאל אותי מבלי שידעתי רגע קודם את התשובה. ובאופן דומה הייתי שואלת אותו שאלה ויודעת את התשובה רק מעצם ששאלתי והוא היה משיב: 'אתן לך יומיים לחשוב על זה ואם לא תמצאי את התשובה חזרי אלי,' ותוך דקה מצאה התשובה את דרכה אל ליבי. אני לא יודעת להסביר את זה מלבד להצביע על כך שכשמקיימים שיח מתמשך ונאמן ואינטימי, ניגון הדיבור של האחד מנשב רוח שמניף את המפרש של האחר לעבר התשובה."

נפלא!

* ולהבדיל – ולהבדיל, באותו גיליון של "הארץ", התייחסות נוספת לאדם ברוך היתה במדור ביקורת הטלוויזיה. יום קודם לכן שודר בערוץ 8 סרט על אדם ברוך. לא ראיתי את הסרט, כך שאיני יודע לחוות עליו דעה, אבל אני משער שהוא סרט טוב, בזכות ביקורת הטלוויזיה עליו. רוגל אלפר פירסם פשקוויל שטנה נגד הסרט ופסק נחרצות: "לא ראוי לשידור." לא פחות.

וזה לא כל כך צריך להפתיע, כי תופעת אדם ברוך היא כל כך יהודית, שאך טבעי שכך יתייחס עליה האנטישמי הקטן הזה.

* ביד הלשון: עלייה לקרקע – אתמול, ב-2 ביוני, מלאו בשעה טובה ארבעים שנה לעלייה לקרקע של חלוצי קיבוץ אורטל, הקיבוץ שלי.

מדוע אנו אומרים עלייה לקרקע? הרי מדובר בעלייה על הקרקע. לכאורה, מדובר בשיבוש לשון. אך אני אוהב את השיבוש הזה. איני יודע אם הדבר נעשה במודע או שלא במודע, אולי זה רק מדרש-שם אישי שלי, אך בעיניי הביטוי עלייה לקרקע מתכתב עם "עלייה לרגל", העלייה לבית המקדש.

עליה לקרקע – כך ראוי לומר, כדי לבטא את הקדושה שאנו מייחסים להתיישבות.

אורי הייטנר