על "הכלה סגרה את הדלת"

מאת רונית מטלון

כתר 2016, 130 עמ'

אם נתרגם את מה שקורה בנובלה שלפנינו לשפת החולין והשגרה, בוודאי נודה שמדובר במצב ביש, במדרון טראגי שכל גיבורי העלילה מעורבים בו: הכלה מרגי (מרגלית) מסתגרת בחדר, אינה עונה להפצרות של האם ושל מתי החתן – וכל זה שעות מיספר לפני המועד שנקבע לחתונה. היא גם איננה עונה, ואיש אינו יודע מה היא הסיבה ל"ברוגז" הזה.

מסתבר שהמשפחה (שגרה, כנראה, בקיראון, ראו עמ' 91) חוותה אירועים קשים לאורך שנים: הבת הקטנה נטלי נעלמה לפני עשר שנים, ואיש איננו יודע מה אירע לה. האב נפטר לפני חמש שנים. אילן, הבן-דוד, בן להורים גרושים, קצת לקוי בשכלו, לא גויס בשל "אי התאמה", והוא גר עם סבתו לינה, אישה זקנה כמעט חירשת, ולא מאופסת, אותה הוא מכנה "סבתונה", ומתנהג עימה כאילו היתה אהובתו, או בובתו.

הסתגרותה של מרגי, ללא שום הסבר, כשהיא מסרבת בעקשנות לענות לכל ההפצרות, גורמת לשבר גדול: קודם כול אצל החתן, שאינו מבין מדוע נפל עליו האסון הזה, לאימה של מרגי, ולהוריו של החתן, שהשקיעו כסף רב לגן אירועים, ללהקה, לתזמורת, לצלמת. חמש מאות איש הוזמנו לחתונה, ועד הרגע האחרון הם אינם יודעים מה לענות לבעל הגן, למוזמנים, לשאר האנשים שנשכרו לאירוע.

ובכן, למרות מצב הביש שבו נמצאים כל הגיבורים, המחברת מעצבת אותם בקווים של פארסה: הבגדים שלהם חצי מהודרים וחצי מרושלים, האיפור המתמרח עם הדמעות, התסרוקות המגוחכות; אריה, אביו של מתי, נמוך בראש מאשתו פנינית, קירח, החובש כובע מצחיק של נער כדי להסתיר את הכתמים המכוערים על קרחתו. האיש מדבר לא לעניין, צמוד תמידי למכשיר לבדיקת לחץ דם, בשלומיאליות הוא שופך כוס קולה על מכנסיו.

נדיה, אימו של החתן, מנסה ללא הצלחה לברוח מהמציאות: הילדה עצובה, הילדה חולה, תיכף תבריא, ומה שמטריד את מוחה בלי הרף: האם פנינית, אם החתן, תדרוש ממנה להשתתף בפיצוי לגן האירועים ולשאר האנשים שנשכרו לאירוע.

"הקינוח" לפארסה הוא הזמנתה של ד"ר יוליה אנגלנדר ממשרד "כלות מתחרטות", שאמורה לשכנע את מרגי שתתרצה לצאת מהחדר (תמורת אלפיים שקלים!) כיוון שלא ניתן ליצור קשר עין בין הדוקטור ובין מרגי – מוצאים פתרון (לאחר המון התפתלויות): מזמינים עובד בחברת החשמל הפלסטינית שיביא משאית עם סולם מעלית עד החלון בקומה השלישית. לדוקטורית יש פחד גבהים, ולכן אילן מתנדב לעלות עימה, אבל לפי כלליה אסור שאף אחד יהיה על ידה כשהיא פונה אל הכלה, ואילן מצהיר: "אני אף אחד" – והדוקטור מסכימה. היא אמנם מצליחה לגרום למרגי לפתוח את החלון, ולהופיע בפני כל המתקהלים שבאו לחזות במופע חינם. מרגי מופיעה בהינומה ובמשקפי שמש, בידה בריסטול, עליו כתוב באותיות גדולות "סליחה."

מישהו מהשכנים מזמין משטרה, וכצפוי, עוצרים את עדנאן הפלסטיני, נהג המשאית, שבסך הכול ביקש לעשות טובה לחברו היהודי העובד בחברת החשמל הישראלית. ועוד סממן לפארסה – על חולצתו של עדנאן מודפס: "מפעל הקייטנות פתח-תקווה"!

אנחנו למדים שמתי ומרגי גרו יחד זמן מה לפני החתונה, וכי דווקא מרגי היתה זאת שדרשה כי יתחתנו, וכי לאות סולידריות עם עלובי החיים, היא ביקשה להצטלם ביום שמחתה, דווקא בגן לווינסקי, כשברקע המסתננים הסודנים. היא דרשה שמתי יקנה נעליי לכה ("כמו לערס"), מה שהרגיז אותו, אבל לבסוף נכנע. מתי זוכר שהיו להם קצת מריבות, אבל הרי השלימו, מה האסון הזה שנפל עליו ללא שום התראה? הוא שואל את מרגי מבעד לדלת הסגורה אם היא חדלה לאהוב אותו, ולא מקבל תשובה.

שתי תגובות יש למרגי מתוך חדרה: האחת – צלילי בובה מדברת, בובה שהיתה של נטלי הנעדרת. והשנייה: הוצאת דף מתחת לדלת, עליו כתוב שיר בשם "משירי הבת האובדת" (עמ' 59-58). מתי הוא היחיד שמבין כי מדובר בשיר של לאה גולדברג "משירי הבן האובד"*), כשמרגי הפכה כל תבנית מלשון זכר ללשון נקבה. חוץ ממנו איש מכל הנמצאים אובדי עצות בבית – אינם מבינים במה מדובר. נדיה משוכנעת שמרגי, בתה המוכשרת, כתבה את השיר על נטלי, שהיא הרי "הבת האובדת", אריה בטוח שהכוונה ל"בת עובדת", כי הרי באמת מרגי עבדה מנעוריה. אילן מתפלנטר עם השם האשכנזי שנראה לו בלתי ניתן להיגוי "גולדברג" וכד'.

כאן כביכול מתבקש הקורא לקשר בין אחת הסיבות לריב בין מרגי למתי ובין השיר "המשופר": מתי ומרגי, שניהם סטודנטים באוניברסיטה (שם נפגשו לראשונה), צפו יחד בסרט על חייה של לאה גולדברג. לאחר הסרט אמר מתי כי חבל שלא הכיר את לאה גולדברג בחייה – היה אוהב אותה, ומציל אותה מכל הגברים שנטשו אותה. דברים אלה גרמו לסצינת קנאה מצד מרגי, ומתי לא הבין איך היא יכולה לקנא באישה שמתה מזמן.

מסתבר, אם כן, למרות שלא נאמר במפורש, שמרגי מחליטה להיות בעצמה מעין לאה גולדברג – להישאר רווקה כמוה, ולכתוב שיר כמוה.

הדמות היחידה שכמעט אינה יוצאת מגוחכת (חוץ ממתי) היא דמותה של אימו, פנינית. למרות שכל התקלה נבעה ממשפחתה של מרגי, היא אינה מטיחה בה האשמות, אדרבה, היא מראה לה אהדה, ובסוף היא גם לוקחת על עצמה לדווח על ביטול החתונה, וגם לשלם את הפיצוי לכל מי שמגיע לו, ואילו את נדיה היא שולחת לקחת כדור שינה ולנוח מהבלגן.

יש רמז בסוף הספר שמשהו התרכך בליבה של מרגי כשהיא שומעת את הסבתא שרה שיר של פיירוז בערבית: "אני פוחדת לומר מה שבליבי," אז נשמעת תזוזת המפתח במנעול הדלת.

המחברת איננה מתעללת ממש בדמויותיה, אבל בהחלט מעמידה אותן באור מגוחך, ולמרות הרמזים השונים, שהזכרתי לעיל, סיבת הסתגרותה של מרגי נשארת עלומה.

*) ראו "משירי הבן האובד", חלק א' מתוך "מוקדם ומאוחר", ספריית פועלים 1968, עמ' 209.

משה גרנות

אהוד: האם אתה ממליץ לקרוא את הספר?