תל-אביב. 20.11.74. ו' בכסלו תשל"ה. יום רביעי. אתמול השתתפתי בערב סופרים ומשוררים שנערך במועדון הגלריה הקטנה בירושלים בערב מטעם התוכנית לספרות של רשות השידור, הרדיו, שמואל הופרט ודליה יאירי. מלכתחילה לא רציתי להשתתף, משום ריבוי המשתתפים, אך הבטחתי, והפצירו בי לבוא.
במועדון, ברחוב נחלת שבעה, המשתתפים היו: אנטון שמאס, חנא אבו חנא, מישל חדאד, יורם קניוק, חיים גורי, אבות ישורון ואני. התברר כי כל אחד מתבקש לקרוא שיר בסיבוב הראשון. יורם קניוק היה המנחה. היה איתי בתיק השיר "בשולי פנקס הכיפורים" שכתבתי באוקטובר 73' [ופורסם אז ב"על המשמר"], והחלטתי לקרוא אותו. [לאחר מלחמת ששת הימים פירסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב].
הקדמתי מילים אחדות בדבר שירו של ניזאר קבאני "בשולי פנקס התבוסה", וקראתי.

בשולי פנקס הכיפורים

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה
בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי
לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה
וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים
וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם
דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –
וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ
עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –
אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה
בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח
בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל
וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –
הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה
גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...
אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף
מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה
אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה
פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם
וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא
מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל
חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ
גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי
רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –
עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי
לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –
וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ
אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה
אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,
כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי
כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים
אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –
אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,
יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים
אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר
וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –
וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה
רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:
"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ
כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...
דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."
אֶלָּא –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

[אוקטובר 1973, שב ונדפס בספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"]

כאשר הגעתי לתחילת הבית האחרון (וקראתי, דומני, ברגש ובהטעמה), נשמעו פתאום צעקות שהפסיקו את קריאתי:
"מה זה? מניפסט, של מזדיינים-בתחת! אני דורש שייערך דיון על השיר של אהוד בן עזר!"
הרמתי עיניי, בחור מזוקן, דומני במשקפיים, כבן עשרים וחמש, אחר-כך נתברר ששמו אמנון מרמת גן. היה משהו מופרע בכל דיבורו. היה לי רושם שלפניי איש מצפן או גוון שמאלני קיצוני אחר – הרואה בשירי משהו "פאשיסטי" של אינני יודע מה. מאוחר יותר נתברר לי שהשיר ניראה בעיניו אפולוגטי, כלומר, תבוסתני ושמאלני, וכי נקודת המוצא שלו היא של ימין קיצוני. חזרתי על הבית האחרון של השיר, מבלי לענות מילה לבחור, וסיימתי את קריאתי.
אחר-כך בא מונולוג נירגש מפי אבות ישורון: "אלפיים שנה בפולניה היה לנו פלסטין. לכם יש שש נשים, כל לילה אישה אחרת, ולי רק אחת, כל השנים אישה אחת. תנו לנו לחיות קצת, זוזו קצת, תנו גם לנו מקום!"
אחריו דיבר חיים גורי, ואחד הדברים ש"זיעזעו" אותו היה השיר הפלקטי שלי, אשר, משתמע מדבריו, גדוש ביטויי שנאה לערבים. שינאה שאינה קיימת, לדבריו, אלא אם כן תיעשה ישראל ל-under dog.
אחריו דיבר חנא אבו חנא ואף הוא התאכזב ממני. לדבריו – "שמענו את אהוד בן עזר ופגשנו אותו וראינו דברים שכתב, אבל עכשיו אנחנו מכירים אהוד בן עזר אחר וטוב לדעת." משמע, בעיניו השיר שלי הוא אנטי-ערבי.
הרגשתי עצמי בחלום תעתועים. אותו שיר שכתבתי בתום לב, וכתשובה לדברי קיטרוג-עצמי חריפים של משורר ערבי – נדרש כאן לגנאי הן כשיר תבוסתני והן כשיר מלא שינאה ואנטי ערבי. אני יושב פעם אחר פעם ושומע, וקורא, את שירי המשוררים הערבים, בהם כל לילה נצלב ישו מחדש וכל לילה מת בהם סלאח א-דין (סיהאם דאוד) ועליי להבין ולשמוע, אך אם אני כותב ללא צעיפים את הרגשתי, את הכאב על המלחמה וחוסר תכליתה, ועל כך שגם לניצחונותינו אין טעם – הריני "פסול", וזאת למרות השתדלותי למצוא שפה משותפת עימם.
אותו משוגע, שחירף אותי, המשיך להתווכח עם אחרים, ונוסף עליו ניסים קלדרון, [---] צעיר ולא חכם, שנתן הרצאה קצרה על השאלה הערבית בספרות העברית, כולה מנקודת מבט שמאלנית עיוורת, ללא כל הבנה ספרותית עמוקה ובלא רקע היסטורי הנדרש מאיש אוניברסיטה. והמסקנה שלו – שעלינו להכות על חטא על הדמות המסולפת בה נצטייר הערבי בספרותנו! ואיננו פחות טובים מן הערבים בחד-צדדיות שלנו!
גורי אמר לא פעם [במהלך הערב] – "כשאהוד בן עזר ידבר, הוא יסביר. הוא עושה 'דוקטוראט' בשאלה הזו."
אמרתי: "אני לא אדבר הערב. לזה נחוצה לפחות הרצאה של שלוש שעות." ושתקתי. לא השתתפתי בוויכוח. הצטערתי שלא קמתי והלכתי מיד.
ולאחר שנסתיים הערב (שהתנהל תוך צעקות מן המבוא ושאר גילויים של חוסר תרבות ורעש), קמתי והסתלקתי וחזרתי לבדי במונית שירות לתל-אביב.

[פורסם לראשונה בגיליון 440 של המכתב העיתי מיום 30 באפריל 2009. בשנת 2036, במלאת למחבר 100 שנה, יועמד יומנו, ללא מחיקות, לרשות הציבור].