* פרדוגייט – כמקובל במקומותינו, התגובות לראיון עם תמיר פרדו, ראש המוסד בדימוס, נחלקות על פי המחנות ה"אידיאולוגיים" של ישראל: המחנה שהאידיאולוגיה שלו היא הערצת נתניהו והמחנה שהאידיאולוגיה שלו היא שנאת נתניהו.
אני מציע לנסות להיפרד מהנטייה האוטומטית המחנאית, ולבחון את הפרשה באופן אובייקטיבי, מתוך ראיית טובתה של המדינה, ולא על פי הרפלקס המותנה פרו/אנטי ביבי.
למיטב הכרתי, במקרה זה מי שסרח וחטא הוא תמיר פרדו. הוא חטא בראיון פטפטני; פטפטנות שבלשון המעטה אינה תורמת במיוחד לביטחון המדינה. הוא חטא באמירה על המוסד כ"ארגון פשע עם רישיון" – בדיחה שאפשר לומר בקריצה לחבר, אבל באופן כזה בשידור היא עלולה רק לספק תחמושת לתעמולה האנטי ישראלית. אך החטא העיקרי הוא במה שעשה בזמן אמת על פי עדותו. הניסיון שלו ושל עמיתיו לסכל הוראה שקיבלו מן הדרג המדיני, בין השאר באמצעות הדלפתה ושבירת סוד מדינה חמור, לעורכי דין שאינם מוסמכים, כדי לבחון את חוקיותה, היא מעשה חתרני חמור.
למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו שאלוף פיקוד הדרום מתנגד להפסקת האש שעליה החליט השבוע הדרג המדיני בתום הסבב הקצר עם חמאס, ומורה לצה"ל להפר את הפסקת האש ולתקוף בעזה.
אין הבדל בין המקרים. בדמוקרטיה הצבא ושירותי הביטחון כפופים לדרג המדיני הנבחר. הם מחויבים להחלטותיו, בין אם הם מסכימים עימן ובין אם הם מתנגדים להן. ניסיון לשבש ולסכל את הוראת ראש הממשלה, היא מעשה חמור ביותר.
הסוגייה שנותרה עמומה, היא האם ראש הממשלה הורה להאזין לרמטכ"ל ולראש המוסד. מתן הוראה כזאת היא צעד בעייתי ביותר, המעיד על חוסר אמון של ראש הממשלה בראשי השירותים. אולם על פי עדותו של פרדו עצמו, הוא אינו ראוי לאמון!

* האם היתה כוונה לתקוף? – אין לי מושג, כמובן, אם אכן היתה כוונה לתקוף את איראן בפועל. תחושת הבטן שלי, היא שלא היתה כוונה כזאת, גם אם ישראל עשתה את כל ההכנות לכך. אבל חשוב לציין, שזכותה וחובתה של ישראל לעשות הכול כדי לסכל את התגרענות איראן, ופעולה צבאית לשם כך, אם יש לה היתכנות מבצעית אמתית, מוצדקת לחלוטין.
פעמים רבות הבעתי את הערכתי לדרכו של נתניהו בנושא האיראני, אך ייתכן שמשפט ההיסטוריה יקבע שהמחדל הגדול שלו היה הימנעות מתקיפה. הגישה של ישראל העדיפה תמיד את המסלול הדיפלומטי, והאיום המבצעי והסנקציות נועדו לדחוק את איראן לפינה, כדי שתפסיק את תוכנית הגרעין בדרכי שלום. אבל הסכם מינכן 2, הידוע בשם החיבה שלו "הסכם הגרעין האיראני", היה היפוכה של האופציה הדיפלומטית; במקום מסלול דיפלומטי לפירוק תוכנית הגרעין – מסלול דיפלומטי להכשרת הגרעין האיראני. אם זו תוצאת האופציה הדיפלומטית – חבל שישראל לא תקפה.
הנשיא טראמפ ראוי לכל שבח על החלטתו לפרוש מן ההסכם ולהטיל סנקציות חמורות על איראן. יש לקוות שהוא ידבק בדרך זו בלי למצמץ, עד שישיג את התוצאה היחידה שהעולם יכול להשלים עמה – ביטולה המוחלט של האופציה הגרעינית של איראן.

* היה טוב? – במשך שנים שרתם באוזנינו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן," עשינו פיילוט ברצועת עזה – בדיוק את מה שהטפתם לו כל השנים. על הדרך החרבנו גוש התיישבות, גירשנו אלפי אזרחים ישראליים מבתיהם ונישלנו אותם מאדמתם. הקפדנו לסגת עד גרגר החול האחרון, שלאף אחד לא תהיינה טענות. לא להשאיר שום תירוץ לאף אחד. שלא תצוץ לפלשתינאים איזו "חוות שבעא" חדשה.
נו? טוב, אז איני מצפה מכם להודות בטעות. אל תודו. גם לא להתנצל. אל תתנצלו. אבל לפחות שתתמכו בכך שנגן על הגבול שלחמתם לכך שהוא יהיה גבולנו. זאת ציפייה מוגזמת? לפחות אל תדקלמו את אגדות ה"מצור", אל תמשיכו להעליל עלילות על ישראל, אל תשללו את זכות ההגנה העצמית של ישראל ועל זכותה להגן על ריבונותה. בקיצור, הפסיקו להיות שבויים בתודעת האוייב ולאמץ כל נרטיב שקרי שימציא.
הבעייה היא שהרגל הופך לטבע. ההרגל שלכם להאשים בכל את ישראל, הפך כנראה לטבע.

* כישלון ישראלי – המשך טרור עפיפוני התבערה, בלי שישראל נותנת לו מענה, הוא כישלון ישראלי חמור. על ישראל להבהיר שאין כל הבדל בעיניה בין שליחת עפיפון תבערה לבין שיגור רקטה או פצמ"ר לשטח ישראל. מכאן, שדינו של פלשתינאי האוחז בעפיפון תבערה כדינו של משגר רקטות – השמדה.
שנית, שעל שיגור עפיפון תבערה ישראל תגיב באותה עוצמה שהיא מגיבה על שיגור רקטה. ואני שב ומציע שעל כל דונם שמוצת בישראל, יוצתו עשרה דונמים חקלאיים ברצועת עזה. חובתה של מדינת ישראל להגן על ריבונותה, ועל רכושם ופרנסתם של חלוציה, יושבי הספר.

* סמי הזייה – יש בתוכנו אנשים שטרם נגמלו מסם ההזיה של "המזרח התיכון החדש". קראתי השבוע מישהו שתיאר את המחבלים שמבצעים את פיגועי ההצתות בשדות הנגב "ילד מעיף עפיפון."

* רוגל אלפר באורגזמה – רוגל אלפר הוא איש מר נפש; נרגן וממורמר כרוני. דומה שכאשר הוא פירסם מכתב גלוי למחבל הסכינאי שירצח אותו, שבו הוא משבח אותו על המעשה ומתנצל בפניו על "אקיבוש" – דבריו לא ביטאו רק שמחה מראש על רצח של עוד יהודי, אלא גם ייאוש של אדם שקץ בחייו.
אבל יש דברים שמסיבים לו עונג. למשל – פיגועי ההצתות. כיוון שלעת עתה ישראל טרם מצאה מענה הולם לסוג הזה של טרור, הוא מתמוגג מהצלחותיו. דומה שמאז נירון קיסר שהצית את רומא כי הוא נהנה מן הלהבות, לא היה מקרה כזה של הנאה ותענוג למראה הלהבות, כמו בפשקוויל שבו הוא התענג על הצתת שדותיהם של חקלאי הנגב.
"יש משהו גאוני בשיטת עפיפוני התבערה שהמציא חמאס, שהופכים את שדות הנגב המערבי לאדמה חרוכה ושחורה."
למה? בגלל מה שהוא מנחיל לשנואי נפשו של אלפר: "הוא מנחיל ליהודים שיעור חשוב – ומשפיל – בענווה."
ואין מה שגורם לאלפר עונג יותר מהשפלת היהודים, הנתעבים בעיניו. וכך הוא מתפייט למראה ההרס: "קשה להתעלם מעוצמת הדימוי הגלומה בעפיפונים ובבלוני הליום. אביזרי מסיבת יום הולדת. העפיפונים מזוהים עם חדוות ילדים, והופכים גם את הוריהם לשבויים מחדש בקסמי הילדות. הריצה על חול הים, העליצות למראה הרוח האוחזת בעפיפון ומרוממת אותו. העפיפון מחבר את הילד לכוחות הטבע. אובייקט של יופי ותמימות. יש בו חירות ותחושת התעלות על מגבלות, ובהתעופפו מעל גדר הכלא שבו כלואים שני מיליון עזתים, יש בו מידה של צדק פואטי נוקב. בדלותו ובשבריריותו, אפשר לומר כמעט שמדובר בניצחון הרוח על החומר."
אבל לזכותו של אלפר, יש לציין שהוא יצא במאמרו נגד הטרור. מי אמר שהוא תמיד תומך בטרור? הנה: "טרור הצלפים של צה"ל."
ולמה, לטענתו, תהיה מלחמה? כיוון ש"חיילים מקצוענים, כמו ראשי צה"ל... שואפים בסופו של דבר להילחם. זה משלח-ידם."

* דקלומיו העבשים של יהושע סובול – המחזאי יהושע סובול אומר שאילו היה פלשתינאי גם הוא היה מעיף "עפיפוני תבערה". לא יאומן, מי שכתב את המחזה הנפלא "אחרון הפועלים" על א.ד. גורדון, האדם שלב הגותו היא העמקת שורשיו של עם ישראל במולדתו באמצעות העבודה החקלאית, תומך בפיגועי טרור של הצתת שדות של חקלאים ישראליים המגשימים בחייהם את תורת גורדון.
סובול הוא אחד המטיפים העקביים ביותר, לאורך עשרות שנים, לסיום "אקיבוש". אילו היה אדם הגון, מרגע שישראל סיימה את "אקיבוש" ברצועת עזה, הוא היה תומך ללא סייג בהגנה על הגבול. אולם במקום זאת הוא בחר לדקלם כתוכי את שקר "המצור" או "אמתסור" על עזה.
ובין שאר דקלומיו, הוא מלהג על ישראל ש"יורה על אזרחים". וכי מה הוא מציע? שישראל תאפשר את פלישתם של רבבות פלשתינאים לשטחיה והתנפלותם על יישוביה? אם הוא היה הומניסט אמיתי, הוא היה מעלה על נס את האיפוק העל-אנושי והמקצוענות הבלתי רגילה של צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה העולמית, שמול הסתערות על הגבול של רבבות, הוא הרג רק מספר אפסי של כמאה מחבלים, והצליח למנוע את הפלישה.

* חלאה – התועמלן האנטי ישראלי השקרן דין יששכרוף, התפנה לרגע מפעולתו בחו"ל נגד ישראל, לפשקוויל נאצה נגד צה"ל בשוקניה (אל דאגה, גם פשקוויל זה יופיע בגירסה האנגלית של השוקניה ויופץ בחו"ל). בפשקוויל הוא מעליל עלילות דם נוראות על מדינת ישראל וצה"ל. והוא נתלה בכך שהוא נלחם כמ"מ ב"צוק איתן", כלומר, הוא מציג את שקריו כ"עדות", כביכול.
וכיוון שהוא נתלה בעובדה שפעם, לפני שהתהפך, הוא היה קצין בצה"ל, מן הראוי לציין, שמבחינה מוסרית וערכית אין ולו שמץ של הבדל בין מעשיו הנפסדים לאחר שחרורו, למצב שבו בעיצומה של הסתערות הוא היה מסתובב עם נשקו ויורה לעבר חייליו.

* תסמונת שטוקהולם – בזמן המאבק נגד נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, יהודה הראל נהג לומר בישיבות התכנון של ועד יישובי הגולן, שאיום הגיליוטינה מחדד את המחשבה. בדרך כלל זה נכון, אבל יש אנשים שלהב הגיליוטינה מסנוור את עיניהם, והם מתאהבים באוחזים בהם.
דני קושמרו בילה ביישובי עוטף עזה ב"סבב" שהיה בשבוע שעבר, שוחח עם תושבים, וניתן להתרשם ולהעריך, מותר לומר אף להעריץ, את החוסן והנחישות של רובם המכריע.
הוא שוחח גם עם ילדים באחד היישובים. "למה הם יורים עלינו?" הוא שאל.
אחד הילדים השיב: "בגלל שאנחנו מתעללים בהם ובגלל שגירשנו אותם."
אין לי טענות לילד. הוא תינוק שנשבה. את ההבלים הללו הוא שמע בבית. לתופעה הזאת יש הסבר מדעי, בתחום רפואת הנפש. היא נקראת תסמונת שטוקהולם. מי שאינו מכיר, מוזמן לשאול את ד"ר גוגל.

* תמונת הניצחון – באחת מהפסקות האש ב"צוק איתן", זו שנדמה היה שהפעם היא רצינית, עד שהאוייב הפר אותה כמו את 11 קודמותיה, השתתפתי במשלחת הזדהות של אורטל עם כרם שלום. הדבר שהרשים אותי יותר מכל היה, כאשר מזכיר הקיבוץ סיפר לנו שבשבת הקרובה תגענה שתי משפחות לאירוח ביישוב, לקראת הגעתן לקליטה. המילה הראשונה שעלתה לראשי לשמע הבשורה הייתה "ניצחנו". במאמר שכתבתי באותו ערב, בשובנו הביתה, הגדרתי שמשפחות שמגיעות היום לכרם שלום, הן תמונת הניצחון שלנו במערכה.
בכתבה על כרם שלום השבוע, בעקבות ה"סבב" האחרון, סופר שבשבועות הקרובים תגענה שבע משפחות חדשות לקליטה. הציונות מנצחת ותנצח.

* חשדות נגד צביקה גנדלמן – כל ידיעה על איש ציבור החשוד בשחיתות מצערת, אבל כאשר אני מכיר את האיש באופן אישי, הידיעה מצערת שבעתיים. הכרתי את צביקה גנדלמן, ראש עיריית חדרה שנעצר בחשד לשוחד, כאשר היה מפקד אוגדת הגולן, לפני כעשרים שנה. אני זוכר אותו כאיש חכם, מהיר תפיסה, בעל ראיה רחבה, שהבין היטב שהיישובים אינם קוץ בתחת שמפריע לצבא, אלא שהצבא קיים כדי להגן על היישובים, ולכן הוא גילה התחשבות מירבית בצרכי היישובים. אני זוכר סיור איתו, כשהייתי מזכיר אורטל, לאיתור שטחי אש שרצינו להעביר להרחבת אורטל ורצינו את תמיכתו. הוא גילה הבנה רבה (אם כי, התברר שהשפעתו לא היתה גדולה). הוא אמר לי שלאחר שיחרורו היה רוצה לעבור לאורטל. הוא לא עבר. הוא הלך לפוליטיקה המוניציפלית, נבחר לראשות עיריית חדרה, וכעת הוא חשוד בפלילים. כמובן שאין לי מושג כלשהו על אודות אשמתו, ויש לי אמון מלא בגורמי החקירה, אך אני מאחל לו שיוכיח את חפותו.

[אהוד: קְרא בעיון את מאמרו של אברהם כץ עוז בגיליון הקודם על הסיבות האמיתיות שבגללן מרבית ראשי הרשויות נאשמים בפלילים וחלקם מסיים במעשיהו. מרביתם לא אשמים. השיטה דופקת אותם].

* ביד הלשון: אשרי מפחד תמיד – בראיון לגל"צ המליץ השר יואב גלנט לא לזלזל באיומי חמאס, והוסיף: "כמו שכתוב במקורותינו: אשרי מפחד תמיד."
היכן הדבר כתוב במקורותינו? במשלי, פרק כ"ח פסוק י"ד:
"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה."
אורי הייטנר