מתוך "ימים של לענה ודבש"

עם עובד, 1997

בראשית אוקטובר 1974 מזמינה אותה ד"ר נורית גוברין מאוניברסיטת תל-אביב לפגישה עם סמינר תלמידי השנה השלישית בחוג לספרות עברית בנושא: בעיות בתיאור הנוף הארץ-ישראלי. זו הפעם הראשונה, והיחידה בחייה, שאסתר מוזמנת לשאת דבריה בפני האקדמיה, והיא לוקחת ברצינות מרובה את ההזמנה.

אסתר לראובן שהם:

הנה אני שוב בבית-רמז – מתוך הכרח – ולא רצון – כשאין מוצא אחר – מצב בריאותי ירוד – וקשה לשאת את עול החיים, בדאגותיהם היומיומיות והאחרות. אני עוסקת כעת בהרצאה שלי בסוף החודש – מתברר שאפשר לכתוב ספר על הנוף הישראלי – ואני רק נוגעת בו. חילקתי אותו לשלושה, הנוף הקדום התנ"כי – הנוף של העולים הראשונים, והנוף [של] בני ימינו – עם מילים כוללות על יחס החי לנוף ויחס האדם לנוף, אין זה מחקר – אבל יש הרבה מה לומר. איני חושבת שאצליח כל-כך – אבל נוצר אצלי הרעיון לכתוב על נופים בתנ"ך לבחור אותם אחד, אחד ובנוגע לנוף עצמו אקריא שירים שלי, היות וזו היא התרשמותי ממנו. (מתוך מכתב, 18.11.1974).

הפגישה מתקיימת ביום רביעי, ה-27.11.1974. את נוסח ההרצאה: "על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל", מפקידה אסתר בידי בתום ההרצאה, והוא מתפרסם רק לאחר מותה.

על חוויותיה מאותה פגישה היא כותבת לראובן:

הייתי באוניברסיטה בתל-אביב, עצם הביקור היה חווייה בשבילי. הרציתי הרצאה לא ארוכה, הקראתי כמה שירים – אבל העניינים פלשו לתחום שונה לגמרי – היה שם סטודנט קטן שחרחר – והוא החל לשאול אותי שאלות, כגון אם אני כל-כך מעורה בארץ – האם חשבתי על הערבים? חשבתי אותו ליהודי מעדות המזרח – עוד טרם גמר לשאול פלשתי לתוך הנושא בכל המרירות והאמת שבליבי על הערבים והרבצתי כהוגן – אמרתי ששרה אימנו היתה חכמה שהפרידה בין יצחק וישמעאל – וכן סיפרתי משהו שקרה לי בהיותי בת עשר: הסתכלתי במפה בשעת שיעור גיאוגראפיה ופניתי למורי אפרים הראובני בזה הלשון: מורי! מדוע לא ילכו הערבים לחצי האי ערב שהוא כל-כך גדול – לעומת הפס הקטן בחופו הצפוני של הים התיכון עם נהר קטן וכמה אגמים כנקודות כחולות עליו? ראובני נידהם, חשב – בסוף נשק לי במצחי – אבל את השאלה הזאת לא שכחתי עד היום. – והנה שמעתי המייה – זה סטודנט ערבי – ובכן מה שמך? "עבדאללה" – הבט עבדאללה אין לי כל טינה אליך – אבל הדברים בעינם עומדים: הרי אנו לא גירשנו אתכם, אתם ברחתם במלחמת השחרור – איזה עם בורח ממולדתו? אורחים אתם כאן – רק כעת נתקלפה הקליפה מעל מולדתנו הישנה והיא כולה זרועה בחיינו בקיומנו בארץ הזאת – האם התפללתם לירושלים? אנו התפללנו אלפי שנה אליה – האם קבעתם ריבוע בלי צבע לאות אבל על חורבן ירושלים, במעונותיכם – זאת עשינו אנחנו אלפי שנה – הכיתם אותנו שדדתם, שחטתם ילדים – אנחנו זרענו ואתם קצרתם – וזאת אמרתי לו בערבית פלחית רהוטה – היתה תדהמה על עזותי בקהל – אבל האובייקט שאליו פניתי היה כה דל כה מסכן הוא רעד ואני ריחמתי עליו.

היה לי עוד קוריוז – כל העת כשדיברתי ישב נגדי אדם זקן, ורוד, שמן, ושתה את דבריי במאור-עיניים, כשסיימתי ניגש אלי והציג את עצמו: "אליעזר שמאלי," שמחתי מאוד ואמרתי לו שהושפעתי ממנו ואז ענה לי: "גם אני גנבתי אצלך" וזה היה נחמד –

אהוד ליווני והיה נוכח ולקחני לביתו וזה היה סיום טוב. (מתוך מכתב, 1.12.1974).

המעמד עם הסטודנט הערבי היה מביך, ובמיוחד מכיוון שאסתר דיברה אליו ערבית בסגנון שבני-האיכרים בפתח-תקוה היו נוקטים בו בדברם אל פועליהם הערבים. למען האמת, אינני חושב שאסתר הירבתה כל-כך לדבר אליו, ודומני שבמכתב לראובן היא הרחיבה יותר מכפי שהדברים היו במציאות. אם זיכרוני אינו מטעני דומני שבשעת הרצאתה עבר רחש בקהל ונאמר לה שבחדר נוכח סטודנט ערבי. לאחר ההרצאה ניגש אליה הסטודנט ושמע את דבריה אליו כשפניו מביעים אכזבה וצער אך גם כבוד לאישיותה.

כעשרים שנה לאחר מכן אני שואל את פרופ' נורית גוברין לרשמיה מאותה פגישה. לדבריה אסתר כבר לא שמעה היטב באותו הזמן, וקשה היה לנהל איתה דוח-שיח של ממש. היה צורך לצעוק, כדי שתשמע מה שנאמר ותגיב, והיא שמעה רק חלקית או שמעה רק מה שרצתה לשמוע או מה שחשבה ששמעה. כשאמרה אסתר מה שאמרה, בזמן הרצאתה, לא יכלה נורית לרמוז לה שיש סטודנט ערבי, עבדאללה גרה שמו, בין השומעים, וגם לא רצתה לעשות כן משום שלדעתה אסתר צריכה היתה לומר מה שבליבה. עיקר הוויכוח בין אסתר לעבדאללה התנהל לאחר תום הרצאתה, משנתברר לה שהוא ערבי, אבל גם ויכוח זה היה כמעט חד-סטרי, ורוב הזמן היא דיברה.

אהוד בן עזר