ערב אחד, בקיץ 1994, בעיצומו של המאבק על הגולן, עת שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, התקשרו אליי שני חבר'ה צעירים. "אנחנו נמצאים כעת בגולן ונשמח להיפגש איתך."
"בואו," אמרתי להם, ותוך שעה קלה הם ישבו מולי בביתי, באורטל.
הם סיפרו לי ששניהם סטודנטים איכפתניקים, היום בוודאי הם היו מגדירים את עצמם כאקטיביסטים. הם רוצים להקים ארגון סטודנטים נגד נסיגה מהגולן וביקשו את עזרתנו.
הם נשמעו לי רציניים ביותר, מבינים עניין, נחושים. כמובן שהם קיבלו מאיתנו כל עזרה שרצו. אחד מהם כבר היה פעיל מוכר, דובר התאחדות הסטודנטים לשעבר ובאותה עת היה פעיל בליכוד ועבד עם נתניהו.
לאחד קראו אודי ולשני צביקה. פרופ' אודי לבל הוא היום פרופסור בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל בשומרון, שמתמחה ביחסי צבא-חברה, פסיכולוגיה פוליטית, סוציולוגיה פוליטית, תרבות פוליטית, שכול וזיכרון, הנצחה וסמלים. עו"ד צבי האוזר הוא אדם רב פעלים ובעל רקורד מרשים בציבוריות הישראלית. מילא תפקידים רבים ובראשם מזכיר הממשלה בשנים 2009-2013.
חיידק הגולן לא מש מראשו של האוזר כל השנים. לפני כשנתיים הוא פרץ ביוזמה חדשה – לפעול להכרה בינלאומית וקודם כל אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. הוא החל לפעול ללא לאות – לכתוב מאמרים, לשאת הרצאות, ליזום ימי עיון. הזמנו אותו להרצות על הנושא בכנס של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנה לחוק הגולן, בדצמבר 2016, והוא פרס בדבריו את חזונו. זמן קצר לאחר מכן הוא שלח לי להערות טיוטה לחוברת שעליה עבד, שעסקה בנושא. והוא ממשיך בכך גם בימים אלה, בכל התנופה.
כשהוא העלה את הדברים לראשונה, האפשרות הזאת נשמעה כפנטזיה. כשאני כתבתי בזכות היוזמה, אנשים שאני מחשיב מאוד את דעתם, הסבירו לי שאין חיה כזו. אולם יוזמתו החלה צוברת תנופה וקורמת עור וגידים.
היום הנושא ניצב בהחלט על סדר היום הציבורי. הנה דוגמאות אחדות מן השבועות האחרונים.
ח"כ יואב קיש מן הליכוד שיגר מכתב לשגריר ארה"ב בירושלים (איזה כיף לכתוב את הצירוף הזה) דייוויד פרידמן, וביקש להעביר דרכו לנשיא טראמפ את הבקשה להכיר בריבונות ישראל בגולן, כצעד משלים לשתי החלטותיו הגדולות – הכרה בירושלים כבירת ישראל והפרישה מהסכם הגרעין האיראני.
שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ דיבר על כך אף הוא, ואף רמז שהנושא נדון ברצינות בבית הלבן. אמנם לא היה כל אישור לדבריו, אך לא היתה גם הכחשה.
ראש "יש עתיד", יאיר לפיד, העלה את היוזמה הזו בסיור שערך בגולן לדיפלומטים זרים ובכנס "העולם עם הגולן" שערך בכנסת.
העובדה שיוזמות כאלו באות הן ממפלגת השלטון הגדולה והן ממפלגת האופוזיציה המרכזית (לא בכנסת, אך על פי הסקרים) חשובה מאוד, כביטוי לקונצנזוס הלאומי על הגולן. ואולי ההתפתחות החשובה ביותר, היא יוזמה של חברים בקונגרס האמריקאי, בראשות הסנטור טד קרוז, לעגן את האחיזה הישראלית בגולן באמצעות תמיכה אמריקאית. במקביל, מקדם יוזמה דומה חבר הקונגרס רון דה סנטיס. יש לציין שהיוזמות האמריקאיות אינן מדברות דווקא על הכרה מלאה בריבונות, אך הן בהחלט בכיוון הנכון.
האם יש סיכוי ליוזמה?
לאורך 35 השנים הראשונות אחרי סיפוח הגולן לריבונות ישראל, ישראל לא יזמה הכרה כזאת. גם אנחנו, הגולן, לא הובלנו יוזמה כזאת ולא קראנו לממשלה להוביל יוזמה כזו. ובצדק. לא היה ליוזמה כזו כל סיכוי, והעלתה עלולה היתה להזיק.
בשנים שבהן ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן וצפצפו על היות הגולן בריבונות ישראל (ומדובר ב-5 ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט), לא היתה כל משמעות ליוזמה כזו. הרי לא יכולנו לצפות מארה"ב, המתווכת במו"מ, לעמדה פרו ישראלית יותר מעמדת ממשלת ישראל.
אך גם כאשר לא התנהל מו"מ כזה, לא הייתה כל היתכנות ליוזמה כזו. יש לזכור, שלמרבה הצער אף מדינה בעולם לא הכירה בסיפוח הגולן. ארה"ב, תחת נשיאותו של רייגן, ידיד ישראל הרפובליקאי, הגיבה בחריפות רבה על חוק הגולן.
לפני שנתיים נזעקנו כאשר אובמה לא הטיל וטו על החלטה אנטי ישראלית בנושא ההתנחלויות. אחרי חוק הגולן, לא זו בלבד שארה"ב לא הטילה וטו על גינוי ישראל, אלא היא הצביעה בפועל בעד הגינוי, היתה בין יוזמות הגינוי ואף הטילה סנקציות על ישראל.
אגב, זו לא היתה הפעם היחידה שרייגן פעל כך כלפי ישראל – הוא הגיב בחריפות גם על הפצצת הכור העיראקי ועל מבצע "שלום הגליל". העמדה האמריקאית בנושא לא השתנתה, וכל ניסיון להעלות אותה, היה עלול לעורר דובים מרבצם ולפעול כנגדנו. לכן, טוב היה להצניע את הנושא, להמשיך להעמיק את שורשינו בגולן באמצעות התיישבות ופיתוח, ולהמתין לשעת כושר מדינית ליוזמה כזאת.
שעת הכושר הגיעה.
מה נשתנה?
השינוי העיקרי הוא התפוררותה של סוריה במלחמת האזרחים הממושכת, הקשה והעקובה מדם. אלמלא היחלצותו של פוטין לעזרת אסד, יתכן שהיום אפילו פורמלית כבר לא היתה מדינה שנקראת סוריה. המלחמה הוכיחה שסוריה היא מדינה מלאכותית, מסגרת מדינית לעם מלאכותי. בסיטואציה כזאת, תביעתה לריבונות על שטח שאינו בשליטתה מאבדת את תוקפה ואת הלגיטימיות שלה. במצב כזה, הרעיון של הכרה בריבונות ישראל עשוי להתקבל ביתר הבנה. כעת, יש על מה לדבר.
השינוי השני הוא נשיאותו של טראמפ. טראמפ, לטוב ולרע, אינו חלק מן הממסד הפוליטי של וושינגטון, והוא שובר את הקונבנציות של הממסד הזה. דוגמה לכך מן הזמן האחרון, היא מכסי המגן שהוא הטיל על הייבוא, בניגוד לעקרונות השוק החופשי והגלובליזציה, שהם ליבת האתוס הרפובליקאי.
המרוויחה העיקרית עד כה מהתנהלותו הבלתי קונבנציונלית של טראמפ, היא ישראל, כפי שנוכחנו בהכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים ובפרישה מהסכם הגרעין. אם טראמפ אינו שבוי בדוגמות של וושינגטון, יתכן שהוא יהיה פתוח גם ליוזמה כזאת.
השילוב בין שני השינויים הללו, הופך את היוזמה לבת סיכוי.

האם המהלך הזה יצליח? כלל לא בטוח. יש לזכור שהנשיא טראמפ לא הכיר בריבונות ישראל על מזרח ירושלים. בנאומו ההיסטורי, שבו הכיר בירושלים כבירת ישראל, הוא הצהיר שגבולותיה של ירושלים יקבעו במו"מ בין ישראל לפלשתינאים. ייתכן שכך הוא יאמר גם על הגולן.
אולם הגולן שונה מירושלים, בכך שירושלים היא נקודה רגישה מאוד בקרב בעלות בריתה הערביות של ארה"ב, ובראשן סעודיה וירדן, בעוד משטרים אלה עוינים מאוד את משטר אסד, ואולי הן אף ישמחו על הכרה כזאת ובכל אופן לא ישברו עליה את הכלים.
איני יודע לאמוד את סיכויי היוזמה להתקבל, אבל אם בעבר הם היו אפסיים, היום נוצרה שעת כושר להצליח ביוזמה זו. את שעת הכושר הזאת יש לנצל בכל דרך, כי אם לא עכשיו – אימתי?

2. צרור הערות 10.6.18

* ניצחון ל-BDS – ביטול משחק הידידות בין ישראל לארגנטינה הוא אולי ההצלחה הגדולה ביותר לסרטן ה-BDS בתולדותיו. ה-BDS הוא אויבה של מדינת ישראל, הנלחם נגד עצם קיומה ומנסה ליצור דה-לגיטימציה לקיומה. ה-BDS הוא התגלמות האנטישמיות במאה ה-21. ניצחון לארגון הזה הוא מכה לישראל.
בסך הכול, ה-BDS ומסע הדה-לגיטימציה לישראל נוחל כישלון אחר כישלון, אך יש לו גם הצלחות, וזו הצלחתו הגדולה ביותר.
אז למה השמחה לאיד כלפי השרה מירי רגב? נכון, התנהלותה סביב המשחק היתה מירי רגבית, כלומר מחפירה, אבל אין קשר בין התנהלות זאת לבין הכניעה הארגנטינאית לטרור האנטישמי. סביר להניח שמי שקיבלו את ההחלטה על הכניעה לא שמעו על מירי רגב.

* אין קשר לירושלים – חיפה היא חלק בלתי נפרד מישראל. אין שום בעייה בקיום משחקים בחיפה, כמו בכל מקום אחר. אבל ברור שאיננו יכולים להשלים עם מצב שבו בירת ישראל תהיה מחוץ לתחום. אך כל הדיון הזה הוא דיון סרק. ברור שטרור ה-BDS אינו נוגע ספציפית לירושלים אלא לישראל כולה, וכך גם הכניעה לו. למרות שקריו של המחבל ג'יבריל רג'וב.

* זו אותה האנטישמיות – למה המפגינים האנטישמים הפגינו עם חולצות של מסי טבולות, כביכול, בדם של ילדים פלשתינאים? כי נגמרו המצות.

* הפשקוויל הזריז – בתחרות בדבוקת שוקן, מי הראשון שיביע שמחה על מה שרע לישראל, לא ניצח גדעון לוי, לא רוגל אלפר, לא עמירה הס. הפעם הפשקוויל הזריז היה של אורי משגב. "בשעת לילה מאוחרת, סמוך לחצות, עלתה אנחת רווחה קולקטיבית מבתיהם של המוני ישראלים הגונים. בהתחשב בנסיבות, אין מנוס מלדמות אותה לשאגת השמחה המוכרת שפורצת מהחלונות כאשר שער מרהיב מבעיטת יעף קורע את הרשת בדקה ה-89... תודה לך מסי!"
הישראלים שמה שטוב לישראל עושה להם רע ומה שרע לישראל עושה להם טוב, הם עלובי נפש.

* בעד הנגד – עוד לא שאלתי את הבנים שלי בעד מי אנחנו במונדיאל, אבל אני כבר יודע נגד מי אני.

* מענה הולם – האם יש מענה הולם ל"עפיפוני התבערה"? כן. כדור בראש. לשם מה אנו מאמנים צלפים? יש לי הרגשה, שמחבל עם "עפיפון תבערה" שיחטוף כדור בראש, לא יצית עוד שדות.

* שקרן בשירות שקרן – בקדנציה הראשונה שלו, ניהל נתניהו באמצעות חברו הטייקון רון לאודר מו"מ עם אסד האב על מסירת הגולן לאוייב הסורי. עובדה זו ידועה, ואת הכתם הזה הוא לא יוכל למחוק לעולם. בכנס שנערך השבוע, פרופ' עוזי ארד, ראש המל"ל לשעבר, סיפר שגם בשנים 2010-2011 חזר נתניהו על המעשה הנואל הזה, הפעם עם אסד הבן. אני שומע על כך לראשונה, אך אין לי סיבה להטיל ספק באמינות הדברים, כי מה מונע ממי שלא היו לו עכבות לנסות זאת בפעם הראשונה, לחזור על מעשהו בפעם השנייה?
עם זאת, אין לפטור את עוזי ארד עצמו מהיותו שותף למהלך. ארד היה שותף להונאה של נתניהו, שסובב את עם ישראל בכחש, ונשא ונתן על מסירת הגולן, אחרי שנבחר על גל "העם עם הגולן."
להלן קטע מתוך ראיון עם יהודה הראל: "עוזי ארד היה איש הקשר של ביבי ללאודר. הוא היה נוסע לקפריסין או יוון ונפגש אתו ומעביר מסרים מביבי, ולאודר היה מעביר לאסד. ובאותו זמן, כל הזמן חשדתי שיש איזשהו קשר לביבי לנושא הנסיגה מהגולן. וחשבתי שיש לי איש קרוב שאפשר להאמין בו, עוזי ארד. שאלתי את עוזי: 'תגיד לי. יש משהו סביב הגולן?' עוזי השיב לי: 'אני אלמד אותך. מתי אתה צריך להתחיל לדאוג? אם מזכירת המדינה אולברייט תגיע, זה סימן שמתפתח משהו עם הסורים.' הוא שיקר לי ביוזמתו. הוא אמר לי ביוזמתו, שאם יהיה משהו הוא יזהיר אותי.
"שרון כל הזמן אמר לאביגדור [קהלני] ולי: 'שימו לב לנושא הסורי, שימו לב לנושא הסורי.' לא האמנו לו. חשבנו שהוא רוצה לסכסך בינינו לבין ביבי. הוא כל הזמן רמז לנו.
"הפרשה התגלתה זמן קצר אחרי שכבר לא הייתי בכנסת, במזנון הכנסת פגשתי את עוזי ארד. שאלתי אותו: 'איך שיקרת לי ככה?' הוא השיב: 'הייתי חייב, כי אם הייתי אומר לכם, הכול היה נופל. הממשלה היתה נופלת'. ואז אמרתי לו: 'כל הזמן שהיינו בקונפליקט עם רבין, הוא לא שיקר לי אפילו פעם אחת. לא פעם הוא אמר לי, 'על זה אני לא אדבר אתך.' הוא לא סיפר לי הכול, אך לא שיקר לי אפילו פעם אחת. מי חייב אותך ללכת ביוזמתך ולומר שאין כלום? למה שיקרת לי באופן אקטיבי, ביוזמתך?' על כך לא היה לו מענה."

* עכברא גנב – אהוד בן עזר: "מרבית ראשי הרשויות נאשמים בפלילים וחלקם מסיים במעשיהו. מרביתם לא אשמים. השיטה דופקת אותם."
אין זה נכון. יש בארץ מאות ראשי רשויות, רובם הגדול אנשים ישרים ושומרי חוק, שלא דבק בהם רבב, לא נאשמו ואף לא נחשדו בפלילים ובשחיתות. והשיטה – אותה שיטה בכל הרשויות. לא צריך לחפש תירוצים להכשרת שחיתות ושוחד. זו תפיסה אזרחית מעוותת.

[אהוד: זו אינה רק דעתי. קרא עוד פעם את דבריו המאלפים של אברהם כץ עוז בנושא, שפורסמו בגיליון 1349. השיטה אכן דופקת את ראשי הרשויות].

* הרעוּת – בשבילה גיבורים עפים – הסדרה הטובה ביותר שראיתי אי פעם. ללא תחרות.
הגיבורה הראשית היא הרעות. אחוות הלוחמים. הערבות ההדדית שהיא תמצית הישראליות.
ואני מאוהב בנינט. כל כך יפה!
ורק שלא יעשו סדרת המשך, כי כל המוסיף גורע.

* ביד הלשון: בני עי"ש – היישוב בני עי"ש, מדרום לגדרה, הוקם ב-1957 בעיקר בידי עולים מתימן, ועוד שנים רבות יוצאי תימן היו המרכיב העיקרי באוכלוסייתו.
השם בני עי"ש נשמע בהחלט תימני, וככזה הוא מתאים לצביון היישוב. אלא שעי"ש, חרף הצליל, הוא דווקא ראשי תיבות של עקיבא יוסף שלזינגר (1837-1922), רב ציוני שעלה מהונגריה לארץ ישראל והיה מבוני הארץ.
אורי הייטנר

אהוד: העי"ש לא היה יכול להיות ציוני כי בזמן עלייתו ארצה טרם היה קיים המושג ציונות. ואולם היה לו חלק בייסוד פתח-תקווה, שבה קנה נחלה אם כי לא התיישב בה.
ייתכן כי יש בינינו קרבת משפחה עקיפה, כי נינו הוא הרב אברהם אהרן שינברגר, ואילו סבתי לאה ראב היתה ממשפחת שינברגר בירושלים, בתו של מנחם מוניש שינברגר.