התנועה הקיבוצית יצאה בקמפיין נגד הממשלה בשל אוזלת ידה בהתמודדות עם טרור ההצתות בגבול עזה, והיא קוראת לממשלה לעבור מדיבורים למעשים.
הקריאה הזאת צודקת לחלוטין – אכן מדובר במתקפת טרור קשה וחמורה. אכן, הממשלה מהססת, חוששת ואינה מורה לצה"ל לעשות כל הנדרש כדי לגבור על מתקפת הטרור הזאת. ומי אם לא התנועה הקיבוצית, שקיבוציה פרוסים לאורך הגבול ושדותיהם עולים באש, תקרא את הקריאה הזאת?
הקריאה צודקת, אך הקמפיין חלול. הוא חלול כמו שאלתו הדמגוגית של אריק שרון במרכז "חירות" ב"ליל המיקרופונים" המפורסם: "מי בעד חיסול הטרור?" – או כמו המפגינים הפופוליסטים שקוראים לממשלה "לעשות שלום."
הוא חלול, כי הוא דורש את המובן מאליו, שיהיה טוב, בלי להציע דבר. הרי ברור שגם הממשלה אינה רוצה בטרור הזה. מי שקורא לה לקום ולעשות מעשה – מן הראוי שיצביע על כיוון.
ברור שהקמפיין אינו צריך להציע הצעות אופרטיביות למלחמה בטרור "עפיפוני התבערה", אך הוא צריך להציג דרך, ובעיקר להבטיח גיבוי לממשלה, אם תחליט לעשות את הדרוש. הרי ברור שהגורם למחדל אינו אי רצון של הממשלה לגבור על הטרור, אלא החשש מפני הביקורת הבינלאומית והפוליטית והתקשורתית בתוכנו. ולכן, מי שיוצא בקמפיין כזה, צריך להבטיח שהקמפיין יהפוך לקמפיין תמיכה וגיבוי לממשלה, כאשר תחליט לעשות את הנדרש.
מהו המעשה הנדרש?
הבהרה חד משמעית של הממשלה, מגובה במעשים, שדין "עפיפון תבערה" כדין ירי רקטות. ולכן, היא תורה לצה"ל לפעול נגד מבעירי שדותינו בדיוק כפי שהוא פועל נגד משגרי הרקטות. פירוש הדבר, הוא שחולייה או מחבל העומדים להעיף "עפיפוני תבערה" תושמד, בדיוק כפי שיושמד משגר רקטות. לא ירי אזהרה ליד, אלא ירי על מנת להרוג. מחבל הרוג לא יעיף עוד "עפיפוני תבערה" ומדיניות של הרג המשגרים, עשויה להרתיע את המחבלים.
אך בכך אין די – על ישראל לגבות מן האוייב מחיר כבד וכואב על הצתת השדות, בדיוק כפי שהיא גובה על ירי הרקטות. זה יכול להיות באמצעות הצתה סיטונית של שדות עזה, או במתקפה קשה על מפקדות ומחנות חמאס.
ה"סבב" החד יומי בגבול עזה לפני שבועות אחדים הסתיים, לכאורה, ב"הפסקת אש". אולם איזו הפסקת אש היא זו, שבה אש מוצתת בשדותינו והופכת אותם לאדמה חרוכה? הפסקת אש שהתייחסה לירי הרקטות, ואכן הפסיקה אותו, אך לא כללה את "עפיפוני התבערה" – כמוה כהשלמה עם סוג הטרור הזה.
זהו מחדל המצדיק את הקמפיין של התנועה, אך הקמפיין חסר, אם אין בו אמירה ברורה: דין "עפיפון תבערה" כדין רקטה, ואם אין בו התחייבות לגיבוי מוחלט, ללא תנאי, למתקפת נגד של ישראל. גיבוי, פירושו שהתנועה הקיבוצית היא שתעמוד בחוד החנית מול כל ארגוני "זכויות האדם" וה"שמאל" שיצווחו ככרוכיות, כהרגלן, נגד ההגנה על מדינת ישראל ושלום אזרחיה.

2. צרור הערות 17.6.18

* השוואה להסכם הסורי – ההסכם שחתמו טראמפ וקים, הוא בגדר הצהרת כוונות, לא הסכם מעשי, ולכן מוקדם להשוות בינו לבין הסכמים אחרים. אולם אין ספק שרוח ההסכם שונה לגמרי וטובה לאין ערוך מהסכם הגרעין האיראני. על פי הצהרת הכוונות, ארה"ב תבעה מצפון קוריאה את מה שהיה עליה לתבוע מאיראן, והשיגה את התחייבותה של צפון קוריאה למה שהיה עליה לעמוד כהתחייבות איראנית – פירוז מוחלט מנשק גרעיני. כזכור, הסכם מינכן 2, המוכר בשם החיבה שלו "הסכם הגרעין האיראני", הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות ובתמורה הוסרו מרבית הסנקציות מאיראן.
ההסכם בין טראמפ לקים מזכיר הסכם אחר של אובמה – ההסכם לפירוז סוריה מנשק כימי. בהסכם ההוא אובמה אכן עמד על הדרישה הנכונה, תחת איום מוחשי בפעולה צבאית, והשיג את ההתחייבות הסורית הראויה.
אך מה קרה? מה שקרה, למשל, באוסלו. אסד פשוט צפצף על התחייבותו. לא זו בלבד שהוא לא חיסל את הנשק הכימי שברשותו, אלא הוא אף השתמש בו והמשיך לטבוח באזרחיו.
זה הלקח העיקרי שעל ארה"ב ללמוד, בנוגע להסכמים עם דיקטטורים. יש להם, לאותם דיקטטורים, נטייה להפר את ההסכמים שעליהם הם חתומים. ולכן, הסכם מעשי יהיה חייב לכלול בתוכו מנגנון אמין ומקצועי, של ארה"ב, שיפקח בצורה הדוקה, על כיבוד ההסכם, תחת נבוט מאיים בתגובה קשה ואכזרית על כל הפרה.

* אופוריה – הצהרתו של טראמפ לפיה צפון קוריאה כבר אינה מהווה איום גרעיני, מדאיגה וחסרת אחריות. היא מזכירה לי את ההתרברבות של פרס אחרי הסכם אוסלו: "תמו מאה שנות טרור." מנהיגים באופוריה הם תופעה מסוכנת. צפון קוריאה היא מדינה בעלת ארסנל של נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח. השילוב של אלה עם דיקטטור צמא דם ומטורף, לא עונה בדיוק על ההגדרה של טראמפ.

* מחדל טרור ההצתות – חמאס מבטיח לשגר אלפי עפיפוני תבערה לעבר "שדות המתנחלים" בישראל. מה ניתן לעשות נגד מתקפת הטרור הזאת? ברור שאין לנו יכולת ליירט אלפי "עפיפונים". הדרך להילחם בתופעה היא הרתעה. הבהרה לפלשתינאים שדין עפיפון תבערה כדין טיל, ושהמחיר שיגבה מהם על מתקפת הטרור יהיה מחיר זהה למתקפה דומה של ירי טילים.
אבל איך אפשר להרתיע, כשחיל האוויר יורה ירי אזהרה סמוך לחוליית מחבלים עם עפיפוני תבערה, במקום להשמיד אותה כפי שהיינו משמידים חוליה של שיגור טילים? לא זו בלבד ששלושה מחבלים שהיו נהרגים לא היו מעיפים עוד מטענים מעופפים, אלא היתה זו הצהרת כוונות לקראת ההמשך.
אוזלת היד מול טרור ההצתות מצטרפת למחדל המתמשך של חוסר אונים מול הטרור החקלאי ברחבי הארץ, ועולה השאלה האם זו עדות לרמת האכפתיות של הממשלה לחקלאות הישראלית.

* מאות עולמות מלאים – ראש השב"כ דיווח בכנס בירושלים שמתחילת השנה סוכלו 250 פיגועי טרור משמעותיים. כאשר אנו שומעים את ההתבכיינות על "דופקים בלילה על הדלת ושולפים פלשתינאי ממיטתו" ושאר קיטורים מאוסים מסוג זה של עמירה הס וגדעון לוי, נזכור את הידיעה הזאת. כך מסוכלים הפיגועים. משמעות דבריו של ארגמן, היא שהפעילות הזו הצילה את חייהם של מאות ישראלים. "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא."

* ריפוי וחינוך מחדש – איך מגדיר רוגל אלפר את האמונה באלוהים ואת כל מי שמאמין באלוהים? "סטייה קוגניטיבית עמוקה, שריטה של ממש. רק אדם לא נורמלי, סוטה... סוג של פסיכוזה, עיוות מוחלט של תפיסת המציאות... פסיכוזה היא סטייה מהנורמה. שהרי הצטברו עדויות למכביר שאין אלוהים. הם מדברים עם חבר דמיוני."
בלי קשר לשאלה האם יש אלוהים (קטונתי מלהתחיל להתיימר לדעת את התשובה, ובכלל – אמונה, על פי הגדרה, אינה ידיעה ולכן אינה ניתנת להפרכה או לאישוש), לפחות סטטיסטית, אלפר מזכיר לי את זה שנוסע נגד הכיוון, ומתקשר לאשתו כדי לספר לה איזה משוגעים כולם, נוסעים נגד כיוון התנועה.
אבל הדבר החשוב בדבריו הוא המשפט האחרון: "אני מכיר לא מעט אנשים שהיו סוטים כאלה. והלכו לטיפול פסיכולוגי. ונרפאו."
למה זה חשוב? כי הדבר יכול ללמד על החזון המדיני של אחד מבכירי דבוקת שוקן. אני מכיר מספר מדינות בעולם ובהיסטוריה, שהכניסו "סוטים" אידיאולוגים למחנות לריפוי וחינוך מחדש. בדרך כלל זה נגמר בטבח במיליונים.

* אני עף – מבקר הטלוויזיה עינב שיף פרסם מאמר ב"7 לילות" שכותרתו: "אל תעופו", ובו הוא ניסה לשפוך מים צוננים על ההצלחה הגדולה והפופולריות של הסדרה "בשבילה גיבורים עפים". אמנם גם הוא אינו יכול להתעלם מן העובדה שזו "סדרה מושקעת ומלוטשת", אבל חשוב לו לצאת נגד ההגדרה שהעניקו לה רבים, בצדק, כ"סדרת מופת פורצת דרך." ומה פסול הוא מצא בסדרה? היא "שמרנית". טוב, הבנתי לאן הוא חותר. כנראה היא פטריוטית מדי בשבילו. ואכן, "מעולם לא נראינו יפים, מיוסרים וצודקים כפי שהשתקפנו מבעד לחבר'ה שיצאו להציל את נינט שלנו." מבחינתו, כדי שיצירה ישראלית תוגדר יצירת מופת, עלינו לצאת בה מכוערים ורשעים. וכיוון שאני לא מתבייש להיות פטריוט, וממש לא מעניין אותי אם שיף או אלפר ושכמותם יגדירו אותי "שמרן", אני דווקא עף על הסדרה המעולה הזו.

* התמה המרכזית – יש בסדרה "בשבילה גיבורים עפים" שתי תמות מרכזיות. האחת, היא הפוסט טראומה שרבים מהישראלים סובלים ממנה, והועלתה על השולחן בצורה אמינה מאוד וחזקה. השנייה היא ערך הרעות ואחוות הלוחמים, שהיא בעיניי המרכזית בסדרה.
הרעות הזאת ממש אינה מוצגת בצורה קיטשית, אלא בצורה מורכבת מאוד. רעות שיש בתוכה גם הרבה כעסים, התחשבנויות, קטנוניוּת, שילוב של אהבה/שנאה. אבל היא בהחלט מציגה את המחויבות המוחלטת של הלוחמים, גם שנים אחרי שחרורם, לעשות הכול זה למען זה בעת צרה. את דבקות האין קץ במשימה, גם כאשר אין זו משימה שהוטלה עליהם בפקודה. והתיאור הזה הוא אמין, ריאלי, וסיפורים רבים במציאות מעידים על כך. נכון, זו התגלמות יפה של הישראליות, שנוצקה בצה"ל. וזה מה שמטריף אנשים כמו עינב שיף, שבעיניהם איכות של יצירה תרבותית נמדדת ברמת האנטי ישראליות שלה.
אישית, כמי שאהב מאוד את הסדרה ונהנה ממנה מאוד, יש לי דווקא קושי אידיאולוגי עם המסר המרכזי שבה. המסר הוא שאחוות הלוחמים היא-היא המניע היחיד של הלוחמים, היא ורק היא יוצרת את הנכונות להקרבה. הן בקרב בלבנון והן במסע להציל את יעלי בקולומביה. אין שום שיפוט אידיאולוגי של הירידה של בנדה לקולומביה, כי גם שם הוא ישראלי המסור לצו העליון של נאמנות מוחלטת לחבריו לצוות. אין שום ביקורתיות כלפי אמירה של אחד הלוחמים (נדמה לי שאביב) באחד הפרקים, שצריך לברוח מכאן (מישראל) בגלל המחיר האישי של המלחמה. ובסוף, בסצנה של השיחה של בנדה עם אהובתו מריה, כשהוא מאושפז פצוע בבית החולים, שהשאירה פתוחה את השאלה אם הוא החליט לחזור לארץ, המסר של בנדה הוא שמי שאינו ישראלי לעולם לא יוכל להבין את הישראליות. אולי לכן הוא יחזור. אך אין המדובר באמירה ציונית לפיה מקומו של יהודי הוא בארץ ישראל, אלא שאת החוויה הישראלית של הרעות, ניתן לממש בצורה שלמה רק בין ישראלים שחוו אותה וחיים אותה, ולכן הם מבינים אותה, ויכולים להבין זה את זה.
אני מאמין גדול בערך אחוות הלוחמים, אך אין הוא המניע הראשי למסירות הנפש של הלוחמים. הרי הנער שמתגייס ליחידה קרבית אינו מכיר את מי שיהפכו בקרוב לחבריו הטובים, והוא מתגייס ליחידה הזאת כדי להגן על המדינה. הסיסמה של יהונתן גפן "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה" היא קשקוש אינפנטילי. רק לאחרונה קראתי את הסיפור המופלא על "כוח נתי" שלחם בגולן במלחמת יום הכיפורים. הגדוד קם במלחמה, בעיקרו מישראלים שהיו בחו"ל ועלו על המטוס הראשון לישראל כדי להתגייס למילואים, אף שלא היו משובצים ביחידה. צוותי הטנקים הורכבו מאנשים שלא הכירו זה את זה כלל. ומסירות הנפש ונכונות ההקרבה שלהם, מן הרגע שהחליטו לעלות על המטוס הראשון לארץ ונלחמו על הזכות להגיע מוקדם ככל האפשר, ועד שוך הקרבות, היתה מוחלטת, ולא הייתה קשורה לאחוות הלוחמים, שהיא ערך עילאי בפני עצמו.
"בשבילה גיבורים עפים" היא סדרה מעולה בעיניי, לאו דווקא כיוון שאני מסכים עם כל מסריה, אלא דווקא כיוון שהיא גורמת לי לחשוב, להתווכח איתה ועם עצמי. היא כזאת, כי היא מורכבת, אינה פלקטית. ונכון, אני אוהב אותה כי היא מוכיחה שאין צורך בפוזה האנטי ישראלית כדי להיות מעולה, אף שהבון טון בעולם האמנות הישראלי מצפה לכך. והיא מוכיחה שכדי שסדרה ישראלית תזכה בפרס הסדרה הטובה ביותר בקאן, היא לא צריכה להציג את ישראל כמפלצת.
אבל כדי לזכות בביקורת חיובית מעינב שיף, כנראה שיצירה חייבת להציג את ישראל כהתגלמות הכיעור והרשע, כיוון שהדבר היחיד שגרם לו להשתלח בה, היא העובדה שאנחנו נראים בה יפים וצודקים.

* ביד הלשון: שבעים שנה, לך תזכור – קמפיין להחזרת ציוד צה"לי מבוסס על שייקה לוי והסרט "גבעת חלפון אינה עונה". שייקה מחזיר ציוד, "מה שלקחתי ב-56'." מה לקחת ב-56'? "מה שלקחתי ב-48', אין טוב מזה." מה לקחת ב-48'?" "שבעים שנה, לך תזכור."
זאת קלסיקה. היכולת להעמיד קמפיין, שמן הרגע הראשון בטוח שיהיה להיט, המשוחח עם משפט מסרט בן 42 שנה (!) מתוך ודאות שלא רק שכמעט כל מי שיראה אותו יידע במה המדובר, אלא הוא יפרוט בו על נימים דקות של נוסטלגיה וגעגוע, מעידה על הסרט "גבעת חלפון" שהוא הקלסיקה הישראלית בהתגלמותה.
אגב, רק לאחרונה הוצג קטע ממנו בתוכנית טלוויזיה, שיצרה מיקס המשלב בין קריאות "יעלי" של אביב ב"בשבילה גיבורים אחים" לקריאות "יעלי" של "מר חסון" ב"גבעת חלפון".
אורי הייטנר