ה"סבב" בגבול עזה ב-29 במאי, הסתיים בכישלון ישראלי מחפיר.
אינני מן המתלהמים בנוסח "למוטט את החמאס," "לכבוש את הרצועה," "לחסל אחת ולתמיד את הטרור." אני יודע שאלו סיסמאות פופוליסטיות. איני מאמין ב"זבנג וגמרנו," אלא בהרתעה ארוכת טווח. במלחמות בעצימות נמוכה, כלומר מלחמות שאינן בין צבאות סדירים קונבנציונליים, אין "תמונת ניצחון" ברורה וחד משמעית. הניצחון נבחן לאורך זמן, במבחן התוצאה.
מלחמת לבנון השנייה היתה רצופת כשלים, בכל הרמות, בתחומים רבים, אך 12 שנות שקט מוחלט בגבול שדימם 40 שנה, הן ניצחון גדול יותר מכפי שמישהו חלם עליו. זה לא נראה כך אחרי המלחמה. בראש השנה שאחרי המלחמה, הכתרתי כאיש השנה את נסראללה – בחירה המעידה על האופן שבו הערכתי את תוצאות המלחמה. טעיתי, לשמחתי הרבה.
ב"עופרת יצוקה" דובר על הצלחה, על שיקום ההרתעה, על התיקון הגדול למלחמת לבנון השנייה, אך מהר מאוד חזר המצב לקדמותו, ובדיעבד ברור שהמבצע נכשל.
מבחן התוצאה ב"צוק איתן" טוב הרבה יותר, כיוון שהמצב שבו ירי טילים ורקטות היה חלק מן השגרה במשך 14 שנה הסתיים. המצב בארבע השנים האחרונות טוב לאין ערוך מכפי שהיה. אך עדיין מפעם בפעם יורים רקטות, ונמשכת הפגיעה בריבונות ישראל, כמו בניסיונות הפלישה המכונות "צעדות השיבה".
אירוע 29 במאי אינו מלחמה ולא מבצע, אך גם יום קרב ראוי להיבחן. במקרה זה אין צורך להמתין זמן רב. מבחן התוצאה היה מיידי.
הסבב הסתיים בהפסקת אש. בעיקרון, הפסקת אש היא דבר חיובי, בשל עצם העובדה שהיא מפסיקה את האש. אבל יהיה זה לעג לרש, לכנות בשם הפסקת אש מציאות שבה מדי יום אוכלת האש בעשרות שדות חקלאיים וחורש טבעי לאורך גבול עזה, במתקפת טרור של האוייב.
הסבב הסתיים בהפסקת אש, שהתייחסה לירי טילים בלבד ולא ל"עפיפוני התבערה". משמעות הדבר היא לגיטימציה ישראלית למתקפת הטרור הזו, כך שאם ישראל מגיבה עליה היא, לכאורה, הפרה את הפסקת האש. זו משוואה בלתי נסבלת. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם הצתת שדותיה והפיכת חבל ארץ בתוכה לאדמה חרוכה, ואינה יכולה "להכיל" זאת.
דין "עפיפון תבערה" כדין רקטה. דין משגרי "עפיפונים" כדין משגרי רקטות.
וכפי שאיננו יורים "ליד" משגר רקטות, כך אל לנו לירות ליד חוליית משגרי עפיפוני הצתה וחבלה. המושג התמים "עפיפון" אינו רלוונטי כלל כאשר מדובר בכלי משחית. היחס בין עפיפון ל"עפיפון תבערה", הוא כמו היחס בין אקדח מים לאקדח אמיתי. עפיפון התבערה אינו צעצוע אלא כלי טרור, וכך יש להתייחס אליו. חולייה המשגרת "עפיפוני תבערה" כמוה כחוליית משגרי רקטות. יש להשמיד אותה, רצוי לפני הביצוע.
התגובה על מתקפת ההצתות חייבת להיות זהה לתגובה על מתקפת טילים.
אף מדינה אינה יכולה להשלים עם הפרה כה בוטה של ריבונותה ועם הרס כה כבד לחקלאות שלה. ההצתות הן טרור לכל דבר, ויש להילחם בהן בכל העוצמה.
בימים האחרונים, התגובה הישראלית מסלימה. הכיוון הוא נכון, אך זה מאוחר מדי, מעט מדי ולאט מדי. ככה לא נלחמים בטרור.
2. צרור הערות 24.6.18
* האספסוף האלדד יניבי – כתב האישום נגד שרה נתניהו הפריך (למי שהיה זקוק להפרכה) את האשמות השווא המכוערות נגד היועץ המשפטי לממשלה, מצד האספסוף האלדד יניבי, שרוצה משפט רחוב ולא משפט צדק. מנדלבליט הוכיח, שכאשר הראיות מצדיקות זאת, הוא מגיש כתב אישום, ללא משוא פנים.
עכשיו יש להם טענה חדשה – זאת היתה "סחבת", ויניב החצוף האשים אותו ב"ניסיון לקנות את המשפט בכסף," בשל רצונו להגיע עם שרה נתניהו להסדר שבו היא תחזיר את הכסף לקופת המדינה ולא יוגש נגדה כתב אישום.
בעיניי, מנדלבליט צדק. טוב שעשה את הניסיון הזה וחבל ששרה נתניהו התעקשה לדחות אותו. רק מי שהמטרה שלו היא לראות אותה על דוכן הנאשמים בכל מחיר, יכול להתנגד לפתרון הראוי והפשוט הזה.
אין לי ספק שמנדלבליט ינהג במקצועיות, יושרה והגינות גם בהחלטותיו בפרשיות בנימין נתניהו.
וכפי שאני מציין תמיד – היועץ המשפטי ובתי המשפט עוסקים בסוגיות מן הבחינה המשפטית והפלילית, אך הדיון הציבורי צריך להתמקד בשיפוט הציבורי, הערכי, המוסרי של הפרשיות.
* אין שמחה כשמחה לאיד – כל מיני פיינשמקרים כותבים שזה לא יפה לחגוג את תבוסותיה של ארגנטינה. אוי אוי אוי.
למה? מי שלא ראה שמחה לאיד לא ראה שמחה מימיו.
* בעד האמונה הטפלה – האם התבוסות של ארגנטינה נובעות מכך שהיא נכנעה לבי.די.אס. וביטלה את ביקורה בישראל?
כמובן שאיני מאמין באמונות טפלות כאלו.
אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהמוני ארגנטינאים עשויים להאמין בכך.
* את מי משרתים חוקים מטומטמים – "ישראל ביתנו" הגישה הצעת חוק האוסרת לצלם את חיילי צה"ל ומכניסה את העבריינים לכלא.
למה? מה הצילומים הללו כבר מפריעים? איזה נזק הם גורמים?
נזק הסברתי בעולם.
והחוק הזה?
יגרום נזק חמור אף יותר. והנזק הזה לא יהיה במקום הנזק של הצילומים, אלא בנוסף להם, כי הצילומים יימשכו. אולי בהיחבא.
האם מציעי החוק אינם מבינים זאת? הם אינם יודעים שזה חוק מטומטם?
הם יודעים. אז מה? הם בונים על כך שהחוק לא יעבור. אבל הפופוליזם דוחף אותם להעלות את החוק כדי לקבל את הנקודות המפלגתיות שלהם, על חשבון טובת המדינה. ולמרות שהחוק לא יעבור (כלומר הוא יסורס ויעוקר עד שיהיה לסתם אות מתה), את הנזק הוא יגרום בעצם העובדה שעלה.
* אחרוני דור תש"ח – שמעתי בצער על פטירתו בגיל 93 של נתן שחם, אחד הסופרים האהובים עליי. מבין ספריו אהבתי במיוחד את "רביעיית רוזנדורף", שהוא יצירת מופת של ממש. ספרים נוספים שלו שאהבתי הם "הלוך ושוב", "עצם אל עצמו", "שובו של רוזנדורף" ו"חשבון רדום".
חיים גורי, חנוך ברטוב, אהרון מגד, אהרון אפלפלד ועכשיו נתן שחם. אחרוני היוצרים של דור תש"ח הולכים מעמנו.
יהי זכרו ברוך!
[אהוד: אהרון אפלפלד אינו שייך לדור היוצרים של תש"ח. ספרו הראשון, "עשן", יצא בהוצאת "עכשיו" בשנת 1962 ושנה לאחריו יצא "מות הזקן" של א"ב יהושע, שסיפורים מתוכו פורסמו עוד לפני כן ב"קשת"].
* ביד הלשון: מסכים לי – יש שיבושי לשון שמתחבבים עליי ואני מאמץ אותם. כזה הוא "אתה מסכים לי?"
כששמעתי את השאלה הזו לראשונה מילדיי הגדולים כשהיו קטנים, זה צרם לי מאוד. או שאני מסכים, או שאני מרשה לך. אין דבר כזה להסכים לך. אבל לאט לאט התאהבתי בשיבוש הנחמד (אין לי הסבר למה) ואימצתי אותו. אבל עכשיו הילדים כבר מזמן לא שואלים אותי.
אורי הייטנר