* דמוקטטורה – ארדואן נבחר שוב לנשיאות טורקיה, בבחירות דמוקרטיות. בחירתו מייצגת את עמדת העם הטורקי. האם משמעות הדבר ששלטון ארדואן הוא שלטון דמוקרטי?

המרכיב המרכזי בדמוקרטיה, שהוא תנאי הכרחי לכך ששלטון יהיה ראוי להגדרה דמוקרטיה, היא שלטון הרוב. מבחינה זו, שלטון ארדואן עונה על ההגדרה. אולם אם הרוב יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולכונן דיקטטורה – זו החלטה דמוקרטית? ודאי שלא. ואם הרוב יחליט לכונן דיקטטורה זמנית, עד הבחירות הבאות, זו דמוקרטיה? לא. בחירתו של ארדואן אינה רחוקה מכך.
דמוקרטיה היא שלטון הרוב, אך היא גם זכויות המיעוט, היא גם אופוזיציה אפקטיבית, היא גם הפרדת רשויות, היא גם שלטון החוק שבו השליט כפוף לחוק, היא גם מערכת משפט עצמית ובלתי תלויה, היא גם חופש הביטוי, ההתארגנות והעיתונות, היא גם זכויות האדם והאזרח. כל אלה אינם מתקיימים תחת שלטונו של ארדואן, או לכל היותר הם מתקיימים ברמה הצהרתית ומוחלשת.
טורקיה בעידן ארדואן אינה דיקטטורה מוחלטת, אך לבטח אינה דמוקרטיה. היא דמוקטטורה.

* דמוקרטיה במבחן – דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט. מצב שבו הרוב מנצל את כוחו כדי למחוק את המיעוט אינו דמוקרטי. מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה תגן על המיעוט מפני עריצות הרוב.
אבן בוחן לעיקרון הזה היא פרשת האיסור לקיומו של אירוע חרדי עם הפרדה מגדרית בכיכר רבין. אין ספק שהחלטת חולדאי ביטאה את רצון הרוב התל-אביבי, אך באותה מידה היא דיכאה את זכויות המיעוט. אין לרוב סמכות להדיר את המיעוט מן המרחב הציבורי. כאשר שלטון, כולל שלטון מקומי, מנסה למנוע מן המיעוט את זכויותיו הדמוקרטיות – תפקידו של בית המשפט למנוע זאת.
זה מה שקרה בתל-אביב השבוע.

* פופוליזם – אני מעריך שחולדאי ידע שהחלטתו אינה חוקתית ובלתי סבירה. הוא ידע שבית המשפט יוריד אותו מן העץ. אולם אנו נמצאים חצי שנה לפני בחירות, והוא נקט במהלך פופוליסטי ציני, כדי לזכות לתשואות ב"בייס".

* נגד כפייה – כל מי שמתנגד לכפיה דתית ואנטי דתית צריך להיות מרוצה מכך שעיריית ת"א חזרה בה מן האיסור על הזרם המשיחי בחב"ד לקיים בכיכר רבין אירוע עם הפרדה מגדרית. חבל שהדבר נעשה רק אחרי שהעירייה הבינה שבית המשפט יחייב אותה לבטל את ההחלטה.
אני סולד מהפרדה מגזרית, אך כיכר העיר שייכת גם לחב"דניקים המשיחיים, וזכותם להתכנס בדרך ההולמת את אורח חייהם. אני גם לא מתלהב, בלשון המעטה, מתוכן האירוע – מעין קבלת פנים לרבי מלובביץ' המנוח, "המשיח". בעיניי, זו כפירה בעיקרי היהדות. אבל את המחלוקת שלי איתם איני רוצה לקיים באמצעי כפיה שלטונית.

* הירושלמית – לפני חמש שנים, ערב הבחירות המוניציפליות, כתבתי: "אילו הייתי ירושלמי – לצד בחירתי בברקת לראשות העיר, הייתי מצביע לתנועת 'ירושלמים' בראשות רחל עזריה למועצת העיר. 'ירושלמים' היא תנועה משותפת לדתיים וחילונים, נשים וגברים, הפועלת למען ירושלים כעיר פתוחה ופלורליסטית, המקיימת תרבות יהודית ישראלית מתקדמת למען תושביה על כל מגזריהם ונאבקת למען רווחה, חינוך וצדק חברתי. רחל עזריה הינה מנהיגה ולוחמת חברתית עם קבלות, כולל במישור הפוליטי במסגרת פעילותה במועצת העיר ירושלים."
כעת לאחר קדנציה מוצלחת בכנסת, בה היא פעלה למען הציבור הישראלי כולו, החליטה רחל עזריה להתמודד על ראשות העיר ירושלים. אילו הייתי ירושלמי, הייתי בוחר בה ללא היסוס.

* מפלגה אוכלת מנהיגיה – ח"כ יצחק הרצוג נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. זו הפעם הראשונה מזה שנים רבות שחבר מפלגת העבודה נבחר לתפקיד מנהיגותי בכיר. בקבוצת הפייסבוק "חברי מפלגת העבודה", המונה אלפי חברים, לא היה ולו בדל פרגון או ברכה. ההתייחסויות היחידות היו ברוח: "תחושת הקלה שבוז'י כבר לא," כלומר לא יו"ר האופוזיציה. לא הופתעתי. מה שמפתיע הוא שחברי מפלגת העבודה עדין מופתעים מכך שאינם מצליחים להצמיח הנהגה.

* תופעה מסריחה – זוכרים את משל השמן והרזה? כשנתניהו היה שר האוצר הוא יצא למלחמת חורמה במדינת הרווחה ובשירות הציבורי, ותיאר אותו כשמן, שהרזה – האזרחים והמגזר הפרטי, נושא אותו על כתפיו.
ניתן לצפות ממי שמטיף כך לציבור, להיות מופת של החמרה יתרה במה שכרוך בקופת הציבור. והנה, מתברר שנתניהו (ורעייתו) מהווה מופת שלילי, של התעלקות על קופת המדינה למימון הנהנתנות שלו ושל רעייתו על חשבון הציבור, ובדרכי מרמה ותחמנות. זאת, לצד ה"מתנות" המסואבות שהוא דורש משועי ארץ למימון אורח החיים הזה. מדובר במשפחה עשירה מאוד, ולכן העובדה הזאת צורמת שבעתיים.
האם הם עברו עבירות פליליות? איני בית משפט וכדרכי ולא אביע דעה בעניין. אבל מבחינה ציבורית, ערכית, מוסרית, מנהיגותית – זו תופעה מסריחה, שאזרחים אמתיים אינם יכולים להשלים אתה.

* ביד הלשון: כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים – בראיון לגל"צ אמר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, בהתייחסו לשרת המשפטים איילת שקד: "כוונתה רצויה אך מעשיה אינם רצויים." נושא הריאיון היה הצעתה לרפורמה בשיטת המינוי ליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, שרובינשטיין הוא בין מובילי ההתנגדות לה. הוא אמר את הדברים בתגובה לשאלת המראיין, האם מטרתה של שקד היא לפגוע במערכת המשפטית. רובינשטיין שלל את התזה, וטען שאין הוא חושד בטוהר כוונותיה.
דבריו אלה לקוחים מתוך ספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי. כך נכתב בפתח הספר: "... וְזָכַרְתִּי מַה שֶּׁשְּׁמַעְתִּיו כְּבַר מִטַּעֲנות הֶחָבֵר אֲשֶׁר הָיָה אֵצֶל מֶלֶךְ כּוּזָר, הַנִּכְנַס בְּדַת הַיְּהוּדִים הַיּום כְּאַרְבַּע מֵאות שָׁנָה, כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר וְנודָע בְּסִפְרֵי דִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי נִשְׁנָה עָלָיו חֲלום פְּעָמִים רַבּות, כְּאִלּוּ מַלְאָךְ מְדַבֵּר עִמּו וְאומֵר לו: 'כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּורֶא, אֲבָל מַעַשְׂךָ אֵינָנּוּ רָצוּי'."
האמירה הזאת של המלאך למלך כוזר היא המנוע של הספר, שבו המלך מחפש את תורת האמת, שאותה הוא מוצא בתורת ישראל. בסיפור הפילוסופי הזה, הציג ריה"ל את הגותו הדתית. הספר נכתב ביהודית ערבית ב-1139, ושמו המלא: "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה".
אורי הייטנר