פבלו פרנדס, אנטונין דבוז'אק וריכרד שטראוס
הקונצרט נפתח ביצירה המקסימה, קונצ'רטו בסי מינור לצ'לו ולתזמורת, אופ' 104, לאנטונין דבוז'אק (1841-1904. ביצוע בכורה 1896), בניצוחו של וסילי פטרנקו ובנגינת הסולן פבלו פרנדס.
זו היתה ממש חגיגה. תענוג מוסיקלי כל רגע. נגינתו של הצ'לן פרנדס מצטיינת בצניעותה ובשילובה עם שאר הכלים בתזמורת, ביחוד כלי המיתר, והחלילים. יש בנגינתו הרבה יושר, אמינות ורגש. בייחוד נגע ללב ההדרן היחיד שנתן, שירת הציפורים לפבלו קזאלס. קזאלס נשא בעולם את קולה של קטלוניה ותרבותה, שדוכאו תחת שלטון פרנקו. ברבות מהופעותיו ניגן את שירת הציפורים – שיר עממי קטלאני שאותו פירסם בעולם בעיבוד לצ'לו, והפך לסמל לסבל של העם הקטלאני. פרנדס הגיש ביצוע מופתי, צנוע, שקט ומרגש, שהיה בו גם מחווה לקזלאס. אבי המנוח בנימין אהב מאוד את היצירה הזו.
בחלק השני ניגנה התזמורת בניצוחו של פטרנקו את סימפוניית האלפים אופ' 64 של ריכרד שטראוס (1864-1949. ביצוע בכורה 1915). בתוכנייה נכתב כי משך הביצוע כ-47 דקות. לנו הן נידמו כשעה וחצי לפחות. מוסיקה רועשת, מהפנטת ועם זאת גם קצת משעממת. בניגוד לקונצ'רטו של דבוז'אק אין בה "שפע של נושאים מלודיים ערבים לאוזן, הנשמעים בזה אחר זה במין זרם בלתי פוסק של מוזיקה נפלאה." כדברי אורלי טל בתוכנייה – אלא מסכת ארוכה אחת, ללא חלוקה לפרקים, של מוסיקה רועשת בהרכב גדול של התזמורת (אפילו שתי טובּות!) – וחרף התשואות הממושכות בסיום הנגינה, אני לא נהניתי, אם כי בזכות מגבירי-השמיעה בשתי אוזניי, בהם השתמשתי לראשונה לשמיעת קונצרט – שמעתי את המוסיקה, כדברי הגששים, כמו "חוליו אגלסיאס מהתחת."
תופעה מעניינת היא שגברים לא מעטים, מבוגרים, לא נוער, באים לקונצרט בסנדלים.
אהוד בן עזר