* כישלון מוסרי – כבר חודשיים וחצי בוערת האש בשדותינו. הנגב המערבי עולה באש – השדות, החורש הטבעי. כבר שבועות שתושבי הנגב המערבי אפופים עשן, נושמים עשן. וממשלת ישראל אינה עושה דבר. ממשלת ישראל משלימה ומכילה את מתקפת הטרור הנוראה הזאת.
ממשלת ישראל השלימה עם משוואה חדשה בגבול עזה – מותר להצית את שדותינו, ואם צה"ל "מגיב" באיזה ירי ליד המחבלים, חס וחלילה לא לפגוע במחבל, המחבלים יורים רקטות בלילה על יישובינו.
אין זה כישלון מבצעי. זהו כישלון מוסרי, ערכי. זו ממשלה שמפרה את הברית היסודית שלה עם אזרחיה – להבטיח את שלומם וביטחונם.
אילו הממשלה היתה מורה לצה"ל לשים קץ למתקפת הטרור והוא היה נכשל, זה היה כישלון מבצעי. כישלון מבצעי הוא לגיטימי, כי מפיקים ממנו לקחים, משתפרים ומתקנים.
הכישלון המוסרי – בלתי נסלח.
* פרופיל המחבל – בחדשות בערב שבת, נראו צילומים ברורים של מפריחי עפיפוני התבערה. כולם היו מבוגרים. איני יודע אם אלו צילומים של מזל"ט ישראלי או צילומי התפארות של חמאס. אם זהו צילום ישראלי – חמור מאוד שבמקום לירות במחבלים ולסכל את הפיגוע, כפי שהיו עושים אילו היה מדובר במשגרי רקטות, הסתפקו בצילום. אם זהו צילום פלשתינאי – מעניין שאפילו הם אינם מציגים את מחבלים כ"ילדים".
כולם היו מבוגרים, ועדיין נמשכת התעמולה למען "הכלת" הטרור הזה, על ידי הצגתו כילדים שמשחקים בעפיפונים. ולמרבה הצער, הטיעון הזה אינו נשמע רק מפי תועמלני דבוקת שוקן, אלא גם בפי שרים בממשלת ישראל, חברי קבינט, כצחי הנגבי (שהגדיל להגדיר אותם "ילדים בני שמונה") ויואב גלנט.
* מה מעסיק את העבריין המשוחרר – כאשר העבריין אהוד אולמרט כיהן כראש הממשלה, הוא הציע לאויב הפלשתינאי את ההצעות המופקרות ביותר שראש ממשלה ישראלי כלשהו העלה על דעתו – מדינה בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" זעירים) ונכונות חלקית למימוש תביעת ה"שיבה". הצעותיו נדחו על הסף בידי הפלשתינאים, שאינם מוכנים להתפשר על פחות ממימוש מוחלט של תביעת ה"שיבה", כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים.
במקום למנף את הסרבנות הפלשתינאית לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל ולחיזוק ההסברה הישראלית, הוא שיקר במצח נחושה והכחיש את הסירוב הפלשתינאי, כדי לשמר מיתוס שהוא המשיח שכמעט הביא שלום, אלמלא הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט חברו יחדיו בקונספירציה לתפור תיקים נגדו כדי להדיח ראש ממשלה נבחר, ולהשאיר בתודעה את עצמו כמשיח השלום על המדף.
ומה עושה היום העבריין, לאחר שסיים לרצות את עונשו המקוצר? מסתובב מתחנת טלוויזיה זרה אחת לרעותה כדי לתקוף את ישראל על כך שהיא משתמשת בנשק נגד "הפגנות" חמאס בעזה. האוייב מצית את הנגב המערבי, ממשלת ישראל "מכילה" ולא מגיבה, והוא תוקף בעולם את ישראל (!) על תגובת יתר. טירוף מערכות.
* צדק וטעה – סיוון רהב מאיר ציטטה בטורה ב"ידיעות אחרונות" מספר פסקאות מעמדת המיעוט של שופט בית המשפט העליון המנוח אדמונד לוי בפסק דין ההתנתקות. קראתי, ואני חותם על כל מילה שכתב. זו היתה דעתי גם אז. ואף על פי כן אני חושב שהוא טעה בפסק דינו – פסילת ההתנתקות בידי בית המשפט העליון. את גבולות המדינה קובעות הכנסת והממשלה, לא בית המשפט. אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב בכך. כפי שבית משפט אינו רשאי למנוע החלטה לכבוש שטח, אין הוא רשאי למנוע החלטה על נסיגה משטח. אדמונד לוי צדק בעמדתו הפוליטית, הערכית, המוסרית, אך שגה בפסיקתו המשפטית.
אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות בית המשפט הישראלי. יותר מכל אחד אחר הוא פסל חוקים, גם בעמדות מיעוט. הוא היה רדיקלי בעמדותיו בסוגיות חברתיות, בנושא זכויות האדם ובנושא המדיני – הוא היה יותר שמאל ויותר ימין, במונחים הפוליטיים, מכל שופט אחר. הוא היה שופט אמיץ, ישר, חכם ומקורי אך טעה באקטיביזם השיפוטי הקיצוני שלו.
* פגע רע – מירי רגב היא פגע רע, מחרחרת מדנים ושנאה סדרתית. כעת היא מניחה את טלפיה על הכותל, במלחמת מאסף נגד היותו נכס לאומי השייך לעם היהודי כולו – ניסיונה לסכל את מימוש מתווה הכותל ואת הרחבתה של עזרת ישראל – הרחבה השוויונית בכותל. מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת להעלות על ראש שמחתה את האינטרס הציוני הלאומי, של חיבור העם היהודי כולו לישראל ולירושלים. רוב מניינו ובניינו של העם היהודי מזוהה עם הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. רק שנאת אחים וטירוף אנטי ציוני דוחפים את מדינת ישראל לקרע מיותר עם העם היהודי.
יש לציין שמתווה הכותל הוא ויתור משמעותי של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי למען אחדות ישראל; זו פשרה שבה כל רחבת הכותל, כפי שהיא מוכרת היום, נשארת בהתנהלות אורתודוכסית, והפתרון הוא מחוץ לקופסה – באזור אחר בכותל, מוקמת רחבה המאפשרת תפילה שוויונית. את המתווה הזה יזם ורקם נתן שרנסקי, באחריות לאומית וברגישות. לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא אימץ את המתווה, ובשיתוף פעולה עם שר התפוצות נפתלי בנט העביר אותו בממשלה. נתניהו ובנט הציגו, בצדק, את ההסכם כאחד ההישגים הגדולים של הממשלה. אח"כ נתניהו נכנע לחוצפתם של החרדים האנטי ציונים, שפועלים לפילוג העם ומנסים למנוע מיהודים שדרכם שונה משלהם את כבשת הרש. וכעת, מירי רגב, בגסות רוח אופיינית, מתייצבת לצד החרדים האנטי ציונים, לסיכול המתווה.
אם נותר בראש הממשלה שמץ של אחריות לאומית, עליו להעיף את ידיה הגסות של מירי רגב מכל עיסוק בנושא הרגיש הזה. הדבר האחרון שנדרש בחנות החרסינה הזאת הוא פיל משתולל בדמותה.
* מחויבות לאמת ההיסטורית – ההסכמות עם פולין בנושא "חוק השואה" טובות. איני מקבל את הביקורת עליהן, מצד יאיר לפיד ואחרים. ההסכמות הללו ביטלו את הסעיף החמור והבעייתי, שאיים על חופש המחקר ההיסטורי של השואה ועל ההדרכה בנושא, באמצעות ענישה פלילית על אמירות בנושא המעורבות הפולנית בשואה.
כך, הדיון מתמקד בנרטיב ההיסטורי. וכאן, הפולנים צודקים בשתי טענותיהם העיקריות:
א. התנגדות לשימוש במונח "מחנות ההשמדה הפולניים". אכן, לא היו מחנות השמדה פולניים, אלא מחנות השמדה גרמניים על אדמת פולין הכבושה.
ב. התנגדות להטלת אשמה קולקטיבית על העם פולני על השואה. אכן, האשמה על השואה היא על גרמניה ועל העם הגרמני, ולא על העם הפולני.
גם הפולנים הכירו בכך שפולנים רבים מאוד נטלו חלק בשואה ובחומרת העובדה הזאת. עם זאת, הם רוצים בצדק להכיר בעובדה שאלפי פולנים, יותר מבכל עם אחר, היו חסידי אומות העולם, שהצילו יהודים למרות הידיעה שלהם, שאם ייתפסו, העונש על כך הוא מוות להם ולמשפחותיהם. הם רוצים בצדק להכיר בעובדה שפולין היתה כבושה בידי הנאצים, סבלה קשות מן הכובש ומרדה בנאצים.
ראש הממשלה נהג באחריות כאשר חתר לפתרון המשבר עם פולין ולא להחרפתו ויצירת קרע בין המדינות, והקים את צוות המומחים המשותף. הצוות עשה את עבודתו נאמנה, מתוך מחויבות לאמת ההיסטורית.
* עוד רצח המוני – עוד חמישה אמריקאים נרצחו בידי התיקון השני לחוקה האמריקאית.
* אין גבול לציניות – איני יודע אם הם מתואמים, אבל שני תועמלנים אנטי ציוניים מדבוקת שוקן, פרסמו באותו גיליון של השוקניה פשקווילים שבהם הם הגדירו את האנטי ציונות שלהם כ... "ציונות".
התועמלנית האנטי ציונית קרולינה לנדסמן פרסמה פשקוויל נגד ציפי לבני, בשל תמיכתה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בכך "לבני ונתניהו מייצגים את אותו שיבוש: הוויתור על הישראליות לטובת פנטזיה על בלונדינית יהודית ודמוקרטית. ציפי זה בסך הכול ביבי עם שמלה."
בסדר, את האידיאולוגיה האנטי ציונית של לנדסמן אנחנו מכירים. בעיניה יש לבטל את המדינה היהודית ויש למחוק את היהדות, ויש סתירה בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית ולכן על ישראל להיות מדינה לא יהודית – וכל ההבלים הללו.
החידוש הוא שפתאום לזבל האנטי ציוני הזה היא מדביקה, בציניות חסר בושה, את הכותרת... "ציונות". מהי הציונות, כביכול? "מסגרת ריבונית שבה היהודי נולד מחדש כישראלי."
כלומר, את הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שספר היסוד שלה היה "מדינת היהודים", תוכניתה היתה מאז ומעולם מדינה יהודית, והיא הקימה מדינה שהוגדרה: "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" – היא מתארת כפרויקט שנועד למחוק את העם היהודי ולהקים תחתיו עם חדש, משותף ליהודים ולערבים שימחקו את זהותם, והוא ייקרא עם "ישראלי".
ובאותו גיליון, תועמלן אנטי ציוני אחר, דימיטרי שומסקי, פרסם פשקוויל שכותרתו: "בל"ד כמפלגה ציונית". הוא מעלה על נס את ח"כ זועבי, וזה לא חדש. הוא נלהב ממנה בדיוק מהסיבה שהיא הלוחמת הראשית נגד קיומה של מדינת ישראל, כלומר של מדינה יהודית, ובעד הקמת מדינה חדשה במקומה.
החידוש הוא, שאת הצעתה, שהיא מגדירה בשם השקרי "מדינת כל אזרחיה," אך בצדק מציגה אותה כ"ניגודה המוחלט של המדינה הציונית," הוא מציג כ..."ציונות". בדיוק כמו עמיתתו לנדסמן, הוא מציג את הציונות כתנועה שנועדה להקים מדינה לא-יהודית. הוא משרבב שברי אמירות מחוץ לכל הקשר של הרצל, ברל כצנלסון וז'בוטינסקי, כדי להמציא את הפירכה הצינית והחולנית, לפיו "מודל מדינת כל אזרחיה של זועבי ראוי להתכנות 'מדינה ציונית' יותר מאשר מדינת המתנחלים הלאומנית דתית האתנוצנטרית של נתניהו וחבר מרעיו."
אין גבול לציניות. מעניין, שגם בתחפושת הפתאומית כ"ציוני", כביכול, הוא לא התאפק והשתלח בהצהרת בלפור, שהיא "הפרה גסה של זכויות היסוד הדמוקרטיות של הערבים הפלסטינים. על פי הסדר הבינלאומי הבלתי שוויוני בעליל אשר נכפה על ערביי פלסטין/ארץ ישראל. עם אישור המנדט על הארץ, העם היהודי, חרף היותו מיעוט מבוטל מבין תושביה, קיבל הכרה בזכויותיו הלאומיות, בעוד שעל העם הפלסטיני, שהיווה רוב מוחלט על אוכלוסיית הארץ, נגזר להשלים עם הפיכתו ההדרגתית מרוב למיעוט במולדתו."
כיוון שהתועמלן האנטי ציוני ציטט בציניות שבר משפט של ברל כצנלסון, אצטט את התייחסותו של ברל ליהודים מן הזן של שומסקי, לנצמן וחבריהם לדבוקת שוקן, במאמר לגיליון האחד במאי 1936 של "דבר": "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו."
* זו כן – לפני המון שנים שמעתי משפט שנחרט בזיכרוני: "אם מישהו אומר לך, זה לא בגלל הכסף – זה בגלל הכסף."
נזכרתי במשפט הזה, כאשר בפשקוויל ב"הארץ" רוגל אלפר כינה את שר האוצר כחלון "השיפוצניק" והוסיף מיד: "ולא, זו לא הערה גזענית."
זו כן.
* ביד הלשון: שים קסדה – בפרסומת לחבישת קסדה ברכיבה על אופניים, הביטוי המוביל הוא "שים קסדה." לביטוי הזה כפל משמעות – האחת היא שימת הקסדה על הראש, אך העיקרית היא: צפצף על מי שלועגים לך (או על מי שאתה חושב שלועגים לך) ועשה את הדבר הנכון לביטחונך.
הביטוי "שים קסדה" מתכתב עם הביטויים "שים פס," "שים זין," "שים קצוץ," וכד'. המעניין הוא, שהביטוי ההפוך זהה לחלוטין במשמעותו – "שם זין" ו"לא שם זין" הם היינו הך.
אורי הייטנר