על ספרו של אהרן אפלפלד "תימהון", כינרת זמורה-ביתן 2017, 222 עמ'
כשקראתי את הכיתוב בעמוד הקרדיטים – נבהלתי, כתוב שם: "עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר..."
ממש נדהמתי: וכי מותר להמציא סיפורי שואה? בכל סיפור כזה חייב להיות בסיס של אמת, והרי מדובר במיליוני מאורעות מבהילים – מדוע להמציא?
אבל כשקראתי את הסיפור הקשה הזה, הבנתי שאפלפלד מביא קושט דברי אמת במסווה, שסיבותיו עימו.
ובכן, המקום עליו נסבה עלילת הסיפור הוא בוקובינה, חבל ארץ יפהפה, שהיום הוא מחולק: בדרום החלק הרומני, בצפון החלק האוקראיני. הסופר מזכיר את נהר הפרוט הנובע משם, את צ'רנוביץ, אליה נסעה אחת הגיבורות ללימודי אחיות, את קימפולונג (עיירת נופש), ואת המנזר מולדוביצה המצויים היום בבוקובינה הרומנית.
הסופר איננו מזכיר שנה, אבל ברור שמדובר באירועים שקרו בחבל ארץ זה מיולי 1941, כאשר רומניה החזירה לעצמה את בוקובינה כולה ואת בסרביה, ואז הז'נדרמריה הרומנית, ביחד עם תושבי המקום (לא הגרמנים!), ערכו "ניקיון מיהודים", כלומר טבח המוני של יהודים, ומי שנותר בחיים גורש ב"צעדת המוות" לבסרביה, ומשם לטרנסניסטריה, מקום שממנו רובם לא חזרו. הפוגרום נמשך עד נובמבר 1941 – מעל 100,000 יהודים מצאו את מותם בעינויים שטניים, והכול מלאכתם של הרומנים, כמו הפוגרומים בבוקרסט, ביאשי, בדורוחוי. הטבח באודסה, לשם הגיע הצבא הרומני בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הסופר האיטלקי, הפשיסטי, קורציו מלפרטה, היה נוכח בזמן הפוגרום ביאשי (14,000 הרוגים!), ושערותיו סמרו בראותו את האכזריות הרומנית, ואת שביעות הרצון של הגרמנים שעמדו מהצד, כשמלאכתם נעשית בידי אחרים ("קאפוט" בתרגום עברי משנת 1954).
צריך לדייק ולומר כי מדובר בספר הנדון, כנראה בבוקובינה הצפונית, כי האוכלוסייה ששיתפה פעולה עם הז'נדרמריה הרומנית היתה אוקראינית. וכן, בכל הסיפור אין אף דמות גרמנית. הגרמנים מוזכרים כמי שנתנו את הפקודות הדרקוניות, וכ"אנשי תרבות" (ראו לדוגמה עמ' 44, 73, 185), ואם הם דורשים לרצוח יהודים – כנראה שזה תרבותי ומוסרי, אבל אף גרמני אינו מופיע בגופו בעלילה.
הגיבורה הראשית בסיפור היא אירנה, כפרית די בורה, נשואה להר אדם בשם אנטון שמתעמר בה ביום, ובעיקר בלילה, בלא להתחשב במיגרנות החריפות מהן היא סובלת. העובדה שהיא עקרה מורידה אותה מבחינתו אל רמה של תת-אדם. היא עדה להתעללות נוראה של איליץ' (שם סלאבי), ז'נדרם הכפר, במשפחת כ"ץ היהודית, וכל זה משום הפקודה הגרמנית, שהיא בעיניו קדושה: הוא מעמיד את האב האם ושתי הבנות, אדלה ובלנקה, במשך אינספור שעות בחזית המכולת שלהם, איננו מרשה להם ללכת אפילו לשירותים. הם נאלצים לעשות את הצרכים בבגדיהם שהסריחו למרחוק. האב שניסה להתפנות, נורה במפשעתו. את האב הזה מכה באכזריות הז'נדרם הראשי בדרישה שייתן לו כסף. האם מצליחה לסיים את העינוי הזה על ידי הסרת טבעת מאצבעה ומסירתה לקלגס. אחר כך נדרשה המשפחה לכרוע ברך. וכך נשארה המשפחה יומיים, כשלבסוף נדרשו לחפור בור, כביכול, אם יצליחו במשימתם, אולי הגרמנים לא יפגעו בהם, שהרי צריך ללמד את היהודים עבודת כפיים. בלילה הז'נדרם יורה בכולם, זורק אותם לבור ומכסה אותו בעפר.
אירנה, שספגה בביתה אנטישמיות, היתה דווקא חברה של אדלה, הבת הגדולה והמוכשרת, שלמדה במכללה להכשרת אחיות בצ'רנוביץ. אירנה נדהמת ממה שהיא רואה, מנסה להשפיע על איליץ' שירחם, מביאה להם מים ומרק, היא מאמינה שהכפר לא ירשה שירעו למשפחת כ"ץ. אבל מה שמעסיק אותה הוא בעיקר כאבי הראש הבלתי נסבלים שלה, כשהיא בטוחה שהישועה תבוא מאדלה שתאשפז אותה בבית החולים בצ'רנוביץ – עד כדי כך היא לא מבינה (מי כן מסוגל להבין?) את הזוועה שקורית מול עיניה. באיזה שהוא שלב אירנה מציעה לשתי בנות לברוח, אבל אדלה אינה מסכימה לנטוש את הוריה ולהציל את נפשה.
תוך כדי העינוי שעוברת המשפחה, הכפריים באים ובוזזים את המכולת ואת הדירה, בטענה שהיהודים עשקו אותם, ולכן הם רשאים לבזוז את רכושם. אופיינית היא גרירת שידה, שהיו בה ספרים, ואת הספרים שאין להם בהם שום שימוש, הם פשוט זרקו (מקרה דומה קרה עם ספריה של אימי ז"ל, כשגירשו אותנו מביתנו ביוני 1941). היהודים עדיין חיים בתוך שלוליות שתן, והאיכרים חופרים בחצר בביטחון גמור שהיהודים החביאו שם ארגזי זהב.
מתוך הבלחות אל סצינות מהעבר הקורא מתוודע אל ההתנכלות למשפחה הזאת גם בימים "כתיקונם": ביקור גובי המס הפך להיות עינוי מתמשך, למרות השוחד שנאלצו להעניק לפקידים, כפריים מאיימים לשרוף את החנות אם לא ייתנו להם הלוואה (שאינם מחזירים), אם לא ייתנו להם וודקה ביום א' (האסור על פי השלטונות). על בלנקה, הבת "האיטית" של המשפחה, זורקים מטר של אבנים, והיא ממש בסכנת נפשות. וכן, היהודים אשמים בכול – בשריפת השדות, במחלות, בכך שהם עצמם אינם שותים אלכוהול, אבל גורמים לאיכרים "הגונים" לשתות לשוכרה, על כך שהם אוהבים כסף ועושקים את האיכרים במחירים, שנאלצו לכרות את עצי היערות עבור המנסרה, ובעיקר על כך שהרגו את המשיח.
בלילה בו רצח איליץ' את הכ"צים, אירנה ישנה משום שקיבלה כדורי אספירין מאדלה (יש כאן מעידה מהתבנית הריאליסטית של הסיפור, וכי כיצד יכלה אדלה, במצבה האומלל, לספק לאירנה כדורים?) – כשהיא מבינה מה קרה, היא מחליטה לברוח מבעלה הטיראן אל דודתה ינקה הגרה בהרים ליד העיירה קימפולונג (עמ' 72 ואילך). כאן מתחילה עלילה שבסיסה אמנם ברצח שכניה היהודים, אבל הנימה שונה ומיוחדת: אירנה מושפעת מדודה ינקה, שחייתה באושר גדול במשך שש שנים עם סטודנט לרפואה יהודי בשם הוגו, אשר חלה ומת, והשאיר אצלה חלל ענק שבעקבותיו החליטה על פרישות בבקתה שבהרים (עמ' 115-107).
השפיע על אירנה גם "הזקן", מין נזיר קדוש שאמור לחבוש את פצעיהם הגופניים והנפשיים של הפונים אליו. הוא מבהיר לאירנה כי מה שקרה לה, ולעולם שבו היא נמצאת, הוא אובדן הכושר לאהוב. היא מבינה מדבריה של הדודה, וגם מדבריה של אחת הזונות שפגשה בנדודיה, כי היהודים הם האנשים הטובים (ראו שבחיה של הזונה על הלקוח היהודי בשם מקס – עמ' 150), שנרצחו על לא עוול בכפם, כמו שעונה ונרצח ישו. היא מבינה שישו הוא עצמו יהודי, שקיים מצוות היהדות, שאבותיו, ואבות אבותיו היו יהודים, וכי רצח היהודים כמוהו כמו רצח המשיח. היא מפנימה כי עצם העובדה שלא הצילה את הכ"צים, היא הפכה בעצמה לשותפה לרצח (עמ' 100). אירנה נודדת מפונדק לפונדק, מבית מרזח לבית מרזח ומטיפה לקהל את בשורתה שישו היה יהודי, ורצח היהודים הוא פשע שלא ייסלח.
הנשים שומעות את דבריה, אף רואות בה קדושה שקיבלה את הבשורה מישו עצמו ומיוחנן המטביל. יש נשים שמרגישות רגשות אשם על כך שבזזו את רכושם של הנרצחים. אבל הגברים אינם מוכנים לשמוע את הטפותיה, הם מכים אותה (ישו בעיניהם הוא בן האלוהים, לא בן של היהודים הארורים!), וסוקלים אותה באבנים. מסתבר שכל הנשים שהיא פוגשת – גורלן עם הבעלים הוא כמו גורלה שלה: הגברים כולם הם שיכורים סדיסטים, טיראנים, המענים את נשותיהם. גם דודה ינקה וגם הזונה ז'ני מודות שאין טובים ואדיבים כמו היהודים (שוב, יש כאן תמונה סכמטית, שאינה מיטיבה עם התבנית הריאליסטית של הספר).
בכל כפר שאירנה עוברת, היא מוצאת שלט "חף מיהודים", ובאמת כך קראו השלטונות הרומנים למבצע "הטיהור" של בוקובינה מיהודים. אירנה פוגשת הרבה נשים שרואות מול חלונן את רוחות היהודים הנרצחים שלא נותנות להן מנוח. יש אפילו אישה שמודה כי היא מסתירה במרתף שלה ילד יהודי. אף גבר בסיפור לא שינה את דעתו על הכורח לרצוח את היהודים, כי מה שמעניין אותם זה רק מין ושתייה (עמ' 154). מלחמתה של אירנה היא לא רק נגד רצח היהודים, אלא גם נגד הדיכוי הנורא של האישה בידי בעליהן. היא מבקשת להושיע את הנשים, שלא יחללו את הרחמן. אירנה מאמצת את השליחות של ישו, ומתחברת אל הסובלים והנדכאים, היא מבקשת מהסובלים – בסוף הספר מתפשטת מגיפת טיפוס בכפרים – שיעבירו אליה את סבלם, ואמנם היא נדבקת בטיפוס ומתה.
ציינתי קצת מעידות של אפלפלד מהתבנית הריאליסטית, לכך יש לצרף את דרכו לתאר חלומות והזיות באורח הגיוני וליניארי. הרי חלומות בנויים בדרך כלל מספיגת המציאות באורח חסר הגיון. חלומות והזיות ליניאריים כאלו ניתן למצוא בספר למכביר (עמ' 66, 79, 118, 131-130, 141, 171-170, 175, 200, 202-201, 210, 213, 216). מסתבר שזה קו מנחה ביצירה של אפלפלד בספרו "פולין ארץ ירוקה" (כתר 2005) ספרתי 15 חלומות ליניאריים כאלה. ייתכן שלא צריך לבוא חשבון על זוטות עם סופר שמטפל בנושא כל כך נורא, אבל אני מצטדק בכך שהמעידה הזאת באמת מנקרת עיניים.
המילה "תימהון" מופיעה מספר פעמים בספר: בלנקה, העובדת במרתף המכולת של הוריה, מביטה אל העולם בתימהון כשהיא יוצאת אל האור (עמ' 37), אירנה הוזה את אדון כ"ץ הרצוח, כשעל פניו תימהון (עמ 79), פניה של אישה השומעת את הטפתה של אירנה, מתמלאים תימהון (עמ' 182). זהו גם שמו של הספר, אבל נדמה שאין כבר מה לתמוה על רשעותם על עמי אירופה (חוץ מהבולגרים והדנים), שלא רק שיתפו פעולה עם הנאצים, אלא אפילו התחרו בהם ברצחנותם. אין גם לתמוה על עמי אירופה שמגבים בימים אלה בזירות הבינלאומיות את אלה שמצהירים היום בגלוי כי כוונתם הקדושה היא להשמיד את מדינת ישראל ולהכחיד את היהודים בכל מקום בעולם.
הספר קשה לקריאה, אבל אני משוכנע שהוא ספר חובה כדי שלא נשכח את העוול שהעולם גרם לנו בעבר, וממשיך לגרום גם בהווה, 73 שנים אחרי השואה הנוראה.
משה גרנות