פרק ראשון
מהונגריה לארץ-ישראל
חלק שני של הפרק

לאחר שעות של נסיעה בעגלה הגיעו לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמַרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם נכנסו לאכסניה יהודית כשרה, ויהודה יצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא נשם את ריחות עצי האָקַצְיָה והסַמְבּוּק, שפרחו באוויר המבושם של ראשית הקיץ. קיווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן-דודתו יהושע, אך טרם ראה בעיניו את פריים, הנקרא שמוטי, ואומרים שדומה לאתרוג אך עסיסי, זהוב וטעים לאכילה.
למחרת בבוקר עלתה משפחת ראב עם צרורותיה המעטים לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה-מערבה, לעיר הנמל טְרִיֶיסְט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכה זמן רב. למרות עונת הקיץ, עדיין היה קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא הסיקו, והוא ניצב מיותם בפינה.
במשך המסע לא זז יהודה כמעט לרגע מן החלון. הוא היה נרגש מן המראות הנהדרים שהלכו ונתגלו לעיניו. הקטר השחור, הענק, בעל הארובה הגבוהה, החותר ורץ קדימה בעיקולי המסילה כאילו הוא מתכוון להיכנס בדופן ההר. פסגות ההרים הגבוהים, המושלגים, דוגמתם לא ראה מעודו בהונגריה, שכמו ניצבו עתה בזווית ישרה מעל לקרון הנוסע. המידרונות המיוערים. הטירות. הכפרים. הבקר הרועה באפרים המגודרים. ציבורי היתדות לסימון השבילים בשלג, בחורף, שהיו סדורות עתה תחת גגוני-עץ קטנים. מפלי-המים מעל והנחלים הזורמים בקצף חום בגיאיות הירוקים, למטה. קולות זימרה בהרים ודנדון פעמוני הפרות, שהשתברו מדי פעם וההדים שלהם היו הולכים ונעלמים. הגשרים התלויים באוויר מעל תהומות. הנְקָבות בהרים, החשכה הנופלת בהן, מוארת רק באור מנורות הנפט הקטנות שדולקות כל הזמן בקרון. צליל הנקישות של גלגלי הרכבת על חיבורי הפסים, שחוזר בקצב חדגוני. שריקות הקטר ופיח-העשן שלו הנמוג ביערות אך חודר לאף ומקשה את הנשימה בשעת המעבר במנהרה.
יהודה חיבק את אחיו הצעיר משה-שמואל ואת אחיותיו חנה וטויבה. הן הצטערו מאוד על שאין דרכם עוברת את עיר הבירה וינה. בווינה ישב הקיסר הטוב והמיטיב פראנץ-יוסף, שכונה בתפילות החגיגיות בבית-הכנסת בשם הקיר"ה, הקיסר ירום הודו. כל מי שזכה לבקר בעיר היפה הזו היה מספר על ארמונותיה וגניה הנהדרים, על הפְּראטֶר, גן השעשועים, על הטִירגַארטֶן, גן-החיות שליד ארמון הקיסר בשֵׂינְבְּרוּן, ועל הגן הטרופי – שם מסתובבים גמלים וצומחים עצי דקל שכמותם, ניחם יהודה את אחיותיו ואחיו – הם עתידים לראות בארץ-ישראל.
בטרייסט ראה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה היה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. קו-אוניות ישיר מאירופה לארץ-ישראל טרם פעל אז. יהודה, הבחור הכפרי, לא ביקר מעודו בעיר גדולה, אפילו לבודפשט, בירת הונגריה, לא הגיע. עתה הסתובב ברחובות טרייסט, שהיתה השער של הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצות הים התיכון, כשהוא בוחן בעיניו מרכבות, סוסים, חנויות, בתי-קומות, פסלים, גנים, תורני אוניות וארובותיהן. הוא שאף מלוא ריאותיו ריחות-ים ומרחקים, וציפה בקוצר-רוח להפלגה.

באחד הימים, כאשר עבר לתומו בסימטה, ליד הנמל, הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את כובעו החדש מעל ראשו.
יהודה התרגז. הוא החליט להיכנס לבית ולהשיב בכוח את הגזלה. אך הנה נשקפה אליו אישה מן החלון וקראה לו:
"בוא פנימה, עלם-חמד, ותקבל חזרה את הכובע שלך...!"
"לכבוד ייחשב לי להיות אורח שלך, גברת נכבדה," קד לעברה קלות בראשו המגולה, תמה על סגנון הכנסת-אורחים הנהוג בעיר טרייסט, "ואולם מדוע חטפת את כובעי לשם כך?"
"חה,חה,חה!" התגלגל צחוקה של האישה, והיא טילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה. "שמעתם? גברת הוא קורא לי !"
נפשו של יהודה נתמלאה זוועה. אולי אשת פוטיפר היא זו, המנסה לפתותו?! – אך כיוון שלא היה עשיר, כיוסף בשעתו, לא רצה לוותר על הכובע ורץ מיד לעבר שוטר משופם שסבב, מתנודד-מעט, בסימטה; יהודה עצר אותו, התלונן לפניו, וביקש שייכנס עימו פנימה כדי להחזיר את הגזילה.
"וכסף יש לך?" שאל השוטר.
"בשביל מה צריך לשלם?" התפלא יהודה שוב על מנהגיהם המוזרים של אנשי טרייסט.
"מה?!" – אחז השוטר במותניו מרוב צחוק על תמימותו של הבחור. "אתה עוד מתעקש על הכובע שלך?!" – הוא טפח על שכמו של יהודה, וריח חמוץ של יין עלה ונדף מפיו, "לך, לך בחור, מיד – חזור הביתה! כאן זה לא מקום בשבילך... חה,חה,חה! את הכובע, חזרה?! – אתה, תגיד תודה – אצל צ'יצ'ולה גם את המכנסיים היית מאבד!"
אותו לילה, באכסניה בטריאסט, שריח חריף של דגי-ים עלה ממטבחה ודבק בקירות הבית, התקשה יהודה להירדם ולא רק בגלל ההתרגשות לקראת ההפלגה הקרובה. בחור צעיר היה, בן-כפר, בריא וחם-מזג. האישה בעלת האיברים השופעים, שראה בחלון ואשר גזלה את כובעו, העירה בו יצרים וערגה, וגירתה את דימיונו. הוא נזכר עתה בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו.
[השנה עדיין קיץ 1875, ולפי גירסה אחרת קיץ 1876].

המשך יבוא

*
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (ראב), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה ראב (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה שהשיאו לו בירושלים. עם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הוא מבוסס ברובו על ספר זיכרונותיו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון" שכתבוֹ מפיו בנו בנימין בן עזר (ראב), אביו של אהוד. וכן שימשו לו מקורות חשובים הרומאן האוטוביוגראפי של יצחק ראב, נכדו של יהודה מאשתו הראשונה, "עלה ברוח"; סיפורי ילדותה של אסתר ראב, בתו של יהודה, המכונסים בספר "אסתר ראב / כל הפרוזה"; וכן ספר היובל הראשון של פתח-תקווה למלאת לה חמישים שנה בעריכת יערי-פולסקין וחריזמן, ועוד מקורות היסטוריים שונים לתולדות המשפחה והמושבה, המצויים גם בארכיון המשפחה. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" התפרסם בהמשכים במכתב העיתי לפני עשר שנים, לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת היובל – תחילתה המדוייקת היתה בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
בשנת 1994 ערכו אהוד בן עזר, בן-דודו עמנואל בן עזר, ונשותיהם יהודית ויהודית – מסע מתועד ומצולם, גם בווידאו, בעקבות "התלם הראשון" בהונגריה, במחוזות נעוריו של סבם יהודה ראב, ומצאו אחד לאחד את המקומות המתוארים ב"התלם הראשון" וב"פרשים על הירקון".
לרגל שנת יובל ה-140 אנחנו חוזרים ומביאים את פרקי "פרשים על הירקון".