על ספר שיריה של לאה טרן

"להתלבש להתפשט"

הוצאת ליינס 2016, 58 עמ'

ועוד 13 צילומים בעמודים לא ממוספרים

אין גבר שלא עמד חסר אונים ליד הפתח בחנות אופנה כשעל ידיו ועל כתפיו ערימות של בגדים, שאולי אהובתם, הנכנסת ויוצאת מתא המדידות תחליט סוף סוף מה היא בוחרת לרכוש, ואין גבר שאינו תוהה מה האובססיה הזאת של הנשים לבגדים, לאיפור, לטיפולים קוסמטיים, למספרות.

גיבורה אחת בתכנית של אדיר מילר "צומת מילר" הכריזה: "הקניות הן הפורנוגרפיה של הנשים," כמו שלגברים יש אובססיה לפורנוגרפיה, אותה הם משתדלים להסתיר, כך צריכות הנשים להסתיר את התשוקה הבלתי נשלטת שלהן לקניות.

זה נשמע פשטני מדיי, אבל כידוע, נוח לקבל תשובות פשוטות. נדמה לי שספרה של לאה טרן מעניק הסבר יותר מעמיק למה שנהוג לכנות "חידת האישה":

יש לי אהבה

לתחתונים לבנים

לעליונים סקסיים

וגם לאפורים.

....

ריטה הייוורט

בשמלה פרחונית,

כתפיים חשופות,

שערות ארוכות

...

ממנה למדתי

שפת בגדים

...

"יש לי אהבה", עמ' 9

ובכן, הבגדים הם שפה שבה מתקשרת האישה עם העולם וגם (דגש על "גם") עם המין השני: "והבנים נגעו (בכפתורי החזיות) / לדעת אותך / עם או בלי. " (שם). מסתבר שיש אפילו זהות בין האישה ובין בגדיה: "מחפשת / בגדי זהותי / האובדת" (עמ' 24).

הספר גדוש בפרטי לבוש והנעלה, שכמסתבר הם חלק משפת האישה: "נעלי נמר ותיק נמר, / חולצת נמר, צעיף נמר, ..." (עמ' 10); "גרב שחור / על רגל לבנה / מגרה..." (עמ' 12); "נעלי זהב / לטופף בהן / קלות..." (עמ' 15).

אני אוהבת

בגדים מדברים

בשפה

לא רגילה –

...

לובשת תחתוני-תחרה.

(מחנות "ויקטוריה סיקרט")

מפנקים,

מדהימים

אפילו כאן

בתל-אביב.

"נסיכה שגלתה מתכשיטיה" עמ' 16

בשיר "אורגזמת קניות" (עמ' 19) כתוב: "אני לא ממש צריכה / בגד חדש, / אבל נרגעת / רק כשאני חוזרת עם / שקית פלסטיק חדשה" (ראו גם עמ' 17, 18).

בשיר הסיום "בגידת הבגד" (עמ' 58), מתוודע הקורא דווקא לבגידת הגוף שעם השנים הבגדים אינם הולמים כמו בעבר (ראו גם "המכנסים לא נסגרים" עמ' 22).

ובכן, חצי חידה התפענחה: הבגדים הם שפה (משתמע גם מהמוטו בעמ' 3). אישה בלי בגדים ("להתלבש, להתפשט") היא נטולת מבע. השאלה הגדולה שנותרה היא מה באמת המסר של השפה הזאת.

רמז של תשובה ימצא המעיין ב-13 הצילומים שבספר – המודל היחיד של הצלם הוא המשוררת עצמה: היא מופיעה בבגדים מפתים, פרווה, חולצות וגרבי רשת, כובעי תיתורה, כובע קסקט, הינומות שקופות, פרחים בשיער, חלקי אברים חשופים. ברוב התמונות – רובו של הראש, ובעיקר העיניים, מוסתרים. בתמונה האחרונה המודל (מסתירה ראש בתיתורה ענקית של כובע) מחזיקה בידיה בובה. בשום תמונה אין אפילו רמז לפריט שניתן לשייך לגבר.

ייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שיש פה מסר: אם אנחנו מתלבשות ומתפשטות, מתגנדרות ומתייפות – נשמח אם זה יפתה אתכם ויגרה אתכם, אבל באמת אנחנו עושות זאת בשביל עצמנו.

ובאמת בקובץ הזה מצאתי רק שלושה שירי אהבה (עמ' 30, 32, 48), ושיר קנאה אחד: "אורך רגליה" (עמ' 42). יש גם שביב של הזייה: "ראסל קראו / מלטף שדיי" (עמ' 56), כיוון שכנראה הוא לא היה בשטח, מלטפת המודל בצילומים את השד בעצמה (הצילום מול עמ' 32), אפשר להסתדר בלי גברים.

מבחינה פרוסודית לאה טרן מינימליסטית: אין חריזה, אין משקל, וממעטת ללהטט בלשון פיגורטיבית, בעיקר היא נוקטת בסינאסתיזיה (ערבוב חושים): "מסלסלת בקולן חלת שבת" (עמ' 15), "ריח חמוץ לבן" (עמ' 55), ולעיתים במטפורות מבהילות: "שותה חלב מהוורידים" (עמ' 44). המינימליזם הפיגורטיבי הזה בא לידי ביטוי גם בכך שבכל הקובץ יש רק שיר ארס-פואטי אחד: "שירים יפים" (עמ' 50).

משוררים הכותבים עברית מרבים לשבץ (על הרוב, במכוון) איזכורים וארמזים ממקורות ישראל (תנ"ך חז"ל, פיוט, תפילה וכד'), שאמורים לנתב את הקורא אל הפירוש "הנכון". בכל הקובץ שלפנינו מצאתי רק איזכורים וארמזים בודדים: "טרוף טורף יוסף" (עמ' 10), "אור גנוז" (עמ' 29), "ספל אדירים" (עמ' 40; ראו שופטים ה' 25), "אישה, אדם, נחש" (עמ' 43), "חוה, לילית" (עמ' 51), "עשי לך קצין, תפרי לו שמלה" (עמ' 32; ראו ישעיה ג 6); "רכב ישראל ופרשיו" (עמ' 57; ראו מלכים ב' ב' 12) – זה הכול.

לעומת זה, הספר גדוש באזיכורים ובארמזים מתרבות העולם הגדול: השחקנית ריטה הייוורט (עמ' 9), אנה (היא אנה קרנינה, שם), קוואנטה מנמרה, ברמז על השיר הקובני של שנות החמישים במאה הקודמת – "גואנטנמרה", שיר לכבודה של פלונית מגואנטנמו. בשיר שלנו יש מעין שרשור מילים: "'קוואנטה נמרה' נמרה? / כמה נמרים תנמרי?" (עמ' 10); פלמנקו, איזבלה ופרדיננד (המלכים הקתוליים שגירשו את היהודים בסוף המאה ה-15), אלהמברה (שם), מדונה (הזמרת, עמ' 16), נזיר בודהיסטי (עמ' 22), פאלומה פיקאסו (בתו של פבלו פיקאסו, עמ' 30, 32). תפילת סולוויג ("פר גינט" של אנריק איבסן, עמ' 30), הירושימה אהובתה ("הירושימה אהובתי" הוא סרט צרפתי מ-1959, בבימוי אלן רנה, על פי ספרה של מרגרט דיראס, עמ' 36), מריה (עמ' 39), עשתורת (עמ' 43), בויס (כנראה הכוונה לאמן חזותי גרמני בשם יוסף היינריך בויס, עמ' 45), ברונהילדה (מלכת הפרנקים מהמאה ה-6, אשת תככים, שסופה היה רע ומר, עמ' 47), אודיסאוס (עמ' 49), ראסל קרואו (שחקן ניו-זילנדי-אוסטרלי עטור פרסים, עמ' 56), יורם סבסטיאן (כנראה, י.ס. באך, המלחין המפורסם, עמ' 57).

הרשימה הנ"ל מרמזת על מטען האסוציאציות הגדול של המשוררת בעידן של "הכפר הגלובלי".

"להתלבש להתפשט" הוא ספר שירים מיוחד, והוא בוודאי יכול לאלף דעת (ולו במעט) גברים שמתייסרים בשאלה – "מה האישה רוצה?"

משה גרנות