"היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה." וינסטון צ'רצ'יל.
למעלה משלושה חודשים נמשכת מתקפת טרור ההצתות בגבול עזה. למעלה משלושה חודשים אוכלת האש בשדותינו, מכלה את החורש הטבעי. למעלה משלושה חודשים תושבי הנגב המערבי אפופי עשן, נושמים עשן. למעלה משלושה חודשים ממשלת ישראל נמנעת מלהורות לצה"ל להילחם במתקפת הטרור, ונוקטת במדיניות של "הכלה".
מה הסיבה לכך? מדוע ממשלת ישראל בוחרת במדיניות המנוגדת לתפיסת הביטחון של ישראל? מדוע ראש הממשלה נוהג בניגוד מוחלט לתפיסת המאבק בטרור המזוהה עימו כל כך ושעליה כתב את ספרו: "הטרור – כיצד יוכל המערב לנצח?"
מה גורם לכך שישראל פועלת בניגוד לאינסטינקט האנושי הבסיסי ובעיקר – בניגוד לאינסטינקט הישראלי הבסיסי?
מה הפתרון לחידה הזאת?
באופן טבעי, התנהגות מוזרה של מדינאים וממשלות, מצמיחה תיאוריות קונספירציה. חובבי הקונספירציה מ"שמאל" ומ"ימין" חוגגים. קראתי תאוריה, על פיה נתניהו חותר לכך שאזרחי ישראל יבינו את משמעות הנסיגה, כדי שלא יבחרו ב"שמאל", ולכן כל עוד אין המדובר בנפגעים בנפש, הוא אינו מנסה לעצור את המתקפה. תיאוריה אחרת שקראתי, היא שהאינטרס של נתניהו הוא חיזוק החמאס, כדי שלא יידרש למו"מ מדיני עם אבו מאזן, שיחייב אותו לוויתורים.
בעיניי, התיאוריות הללו הזויות. אף שאיני נמנה עם חסידיו של נתניהו, איני מפקפק בפטריוטיות שלו ובמחויבות שלו לביטחון ישראל. המחשבה ששיקולים ציניים מסוג זה יגרמו לו להפקיר את ביטחון ישראל, אינה מתקבלת על דעתי.
יתר על כן, ברור שנתניהו, כמו כל ראש ממשלה, כמו כל אחד מאיתנו, רוצה להצליח. אין לו כל אינטרס בכישלון הזה, והוא יודע שחוסר היכולת לשים קץ למתקפת הטרור היא כישלון. מדוע הוא נוהג כך?
הנה, תשובות אפשריות נוספות.
האחת היא חוסר אכפתיות כלפי הפריפריה. אילו הפגיעה הזאת היתה בגוש דן או בירושלים, התגובה היתה שונה. סביר להניח שהתגובה אכן היתה שונה, ולו כיוון שדעת הקהל לא היתה מאפשרת "הכלה" של המתקפה. אולם גם כאן, המחשבה שהמדיניות הזו נובעת מחוסר אכפתיות כלפי הפריפריה אינה מתקבלת על דעתי.
תשובה נוספת היא חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו הנוכחית כלפי החקלאות. כל עוד אין המדובר בפגיעה בנפש, אלא בשדות חקלאיים, לא אכפת לו. אכן, החקלאות אינה כוס המיץ של הממשלה הנוכחית. העובדה, שהממשלה כושלת כבר שנים בהתמודדות עם הטרור החקלאי המשתולל, היא עדות לכך. יתכן שיחס אחר לחקלאות היה משפיע על המדיניות, אך איני סבור שפה נעוצה הבעייה.
אני מפרש את מדיניות ההבלגה וה"הכלה" בחשש מפני הסלמה בגבול עזה, שעלולה להתפתח למלחמה ולטילים על העורף הישראלי.
איני מזלזל בחשש הזה. נתניהו מתאפיין בזהירות רבה בהפעלת כוח צבאי, ואני זוקף זאת לזכותו. אני מעדיף ממשלה השוקלת בזהירות את שליחת חיילי צה"ל לקרב, על פני ממשלה עם יד קלה מדי על ההדק. אולם במקרה הזה אין המדובר רק בזהירות יתר, אלא בהפקרות ביטחונית, שדווקא היא עלולה לסבך אותנו בהרפתקה ובמלחמה.
ההרתעה היא יסוד מרכזי בתורת הביטחון של ישראל. הרתעה נועדה למנוע מלחמה ולחסוך בחיי חיילי צה"ל ואזרחי ישראל (וגם בחיי האוייב). אולם במקרה זה ההרתעה אכן עובדת, אך בכיוון ההפוך. כאן ארגון הטרור הקנאי הצליח להרתיע את מדינת ישראל, המעצמה האזורית.
אף מדינה אינה יכולה להשלים עם פגיעה כה חמורה בריבונותה. גם "עפיפון תבערה" אחד הוא פגיעה בריבונות, אך רמה של פגיעה שניתן להכיל כדי למנוע הידרדרות. לא כן כאשר מדובר בחודשים שבהם האוייב מצית את הנגב המערבי באין מפריע וללא תגובה, ומדי יום משתוללות עשרות שריפות. זאת מציאות שאף מדינה אינה יכולה לקבל אותה. וכאשר מדינה משלימה איתה בשל הפחד מהידרדרות וממלחמה, היא משדרת שהיא נרתעת מארגון הטרור. וברגע שישראל מגלה חולשה כזאת ומכילה לא רק נזק כזה, אלא גם השפלה כזאת, היא רק מעודדת את חוצפתו ותוקפנותו של האוייב. ההכלה, שנועדה למנוע הסלמה, עלולה להיות הגורם להסלמה רבתי; גדולה הרבה יותר מזו שעלולה היתה להיגרם אילו ישראל פעלה נגד מתקפת הטרור הזו בעוצמה, כראוי.
אילו ביום ה"סבב" בסוף מאי, שבו נורו פצמ"רים ורקטות על יישובינו וישראל תקפה בתגובה קיני מחבלים ברצועה, לא היינו ממהרים להסכים עם הפסקת אש מוזרה, שאינה כוללת הפסקת ההצתות, ושבעקבותיה פעולה ישראלית נגד ההצתות נתפסת כהפרתה ומצדיקה ירי רקטות; אילו המשכנו עוד יום או יומיים של "סבב" ומגבירים את ההתקפות על המחבלים, מתקפת ההצתות היתה נפסקת.
היום זה כבר יהיה מסובך יותר וכנראה יגבה מחיר כבד יותר, אך ככל שנדחה את ההחלטה, מחיר הדחייה יהיה כבד יותר. ההחלטה היא אחת – דין הצתה כדי ירי רקטות. ישראל תפעל כלפי טרור ההצתות כפי שהיא פועלת נגד ירי טילים.
זו חובתה של הממשלה וחובתו של ראש הממשלה לאזרחי ישראל.

2. צרור הערות 8.7.18

* בזכות ההסכם עם פולין – יש עם אחד שאשם בשואה ואחראי לה – העם הגרמני. ויש יבשת שלמה רוויה בהיסטוריה אנטישמית – אירופה. יש מדינות באירופה שהיו בעלות בריתה של גרמניה הנאצית, כמו איטליה. יש מדינות שממשלותיהן שיתפו פעולה עם הנאצים, כמו צרפת (ממשלת וישי). יש מעצמה שחתמה הסכם כניעה ופייסנות עם היטלר – בריטניה (בהנהגת צ'מברליין). ומעצמה אחרת שחתמה ברית שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ודבקה בה עד היום שהותקפה בידי גרמניה – בריה"מ (הסכם ריבנטרופ מולוטוב). יש עמים שהיתה בהם אהדה רבתי לנאצים ולכן שיתוף הפעולה העממי עימם היה גורף, כמו הולנד.
הייחוד של פולין, הוא שאת עיקר זוועות השואה ביצעו הגרמנים על אדמתהּ הכבושה. לשם שולחו יהודים מכל רחבי אירופה, אל תעשיית הרצח הנורא של מחנות ההשמדה הגרמניים.
יש לעם היהודי חשבון דמים ארוך עם אירופה, ואף על פי כן המדינה היהודית, מדינת ישראל, חותרת ליחסי ידידות עם עמי אירופה, מיום היווסדה. ישראל חותרת לשלום עם הערבים, שגם היום חותרים להשמדתה. ישראל חותרת לשלום עם הפלשתינאים, שמנהיגם בזמן השואה (המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני) היה משת"פ מובהק של הנאצים ותומך נלהב בשואה, ומנהיגם הנוכחי הוא מכחיש שואה מדופלם (ה"דוקטורט" שלו, שכמובן אינו שווה מבחינה אקדמית את הנייר שעליו נכתב, הוא יצירה של הכחשת שואה), מכחיש את קיומו של העם היהודי ושונא ישראל מוצהר. הסכם השלום עם מצרים נחתם עם סאדאת, שבצעירותו אהד בגלוי את הנאצים.
יש לישראל עניין ביחסים טובים עם פולין. כאשר פולין חוקקה חוק שעלול היה להלך אימים על חוקרי השואה ומלמדי השואה ובכך לסכן את חקר השואה ולימודה, חובתה של ישראל היתה להשמיע קול ולהתערב. ואכן, ממשלת ישראל התערבה והשיגה את מבוקשה – החוק הפולני שעבר את כל שלבי החקיקה ואושר בידי הנשיא שונה, והעוקץ הוצא ממנו.
לצד זה נחתם מסמך משותף, שניסוחו אינו מושלם, שיש בו אמירות בעייתיות, אולי נכון היה להתעקש על ניסוחים טובים ומדויקים יותר, אך עיקרו – הוקעה פולנית את זוועות השואה, גינוי והוקעה של שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים, העלאה על נס ובצדק את גבורתם העילאית של חסידי אומות העולם. האם אין זה אינטרס יהודי וישראלי שזה יהיה המסר של ממשלת פולין לעם הפולני?
ועם זאת, יש הסכמה ישראלית עם האמירה החשובה כל כך לפולנים – שלא היו מחנות השמדה פולניים אלא מחנות השמדה גרמניים על אדמת פולין הכבושה, ושאין הצדקה להאשמת פולין בשואה. ההסכמה הישראלית הזאת היא עם האמת ההיסטורית.

* מה פסול מצאו במסמך – אני קורא בעיון את ההודעה המשותפת של ישראל ופולין, מחפש – מה פסול מצאו בה מבקריה, ואיני מוצא.
ראשית, בוטל סעיף הליבה בחוק, שעלול היה להלך אימים על חקר השואה והוראתה.
ובאשר לתכנים. אכן, "אין עוררין שהשואה היתה פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי." יש עם שאשם בשואה – העם הגרמני. כל ניסיון להטיל את האחריות על עמים אחרים, גם אם היו בהם משתפי פעולה רבים עם הנאצים, מוריד מאחריותה של גרמניה לשואה. האמירה "שהמונחים 'מחנות ריכוז פולניים / מחנות מוות פולניים' מוטעים לחלוטין ומפחיתים את אחריות הגרמנים על הקמת המחנות הללו," נכונה. אלו לא היו מחנות פולניים, אלא מחנות גרמניים על אדמת פולין הכבושה.
המסמך מתאר את התנגדות הממשלה הפולנית הגולה לשלטון הנאצי ולפשעיו, וזו אמת. המסמך מגנה "כל מקרה של אכזריות נגד יהודים שבוצע על ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה." זה סעיף חשוב, אך כאן אני שותף לביקורת על כך שלא צוינה הכמות הגדולה של הפולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים. המסמך מבטא "גאווה במעשיהם ההרואיים של פולנים רבים, במיוחד בחסידי אומות העולם אשר סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים." זאת אמת והגאווה מוצדקת. אלפי פולנים הצילו יהודים, מתוך ידיעה שאם יתפסו צפוי מוות ודאי להם ולמשפחותיהם. זו תופעה הראויה להוקרה, וטוב שפולין גאה באותם אנשי מופת. המסמך מציין בצדק ש"אין לייחס לכל העם הפולני אשמה בגין מעשי הזוועה שנעשו בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם בזמן השואה." גם אזכור העובדה שהמחתרת הפולנית הקימה בתי משפט ששפטו פולנים על שיתוף פעולה עם הנאצים ועל הלשנות על יהודים נכונה.
ראוי היה לשנות ניסוחים אלה או אחרים, אך המסמך כשלעצמו הוא מסמך של אמת. אני מעריך מאוד את פרופ' יהודה באואר שמוביל את ההתנגדות למסמך – הוא היה המרצה שלי בלימודי השואה באוניברסיטה העברית ולמדתי ממנו המון. אך עם כל הכבוד וההערכה, במקרה זה אני מתקשה להסכים איתו.

* עסקה רעה – כותרת מדאיגה ב-ynet מבשרת על עסקה שנרקמת בין ישראל לחמאס, של שחרור מחבלים חיים תמורות גופות חללי צה"ל. אני מקווה שזה "פייק ניוז". אם זה נכון – זו עסקה רעה מאוד. על ישראל להודיע שתמורת גופות חלליה היא תחזיר לאלתר את כל גופות המחבלים שבידינו. יתר על כן, יש לנסות להגיע להסכמה הומניטרית עם האוייב, שמעתה ואילך לא מחזיקים עוד בגופות. אבל אין לשחרר אפילו מחבל חי אחד תמורות הגופות.

* נתניהו צודק – אני מסכים עם כל מילה של נתניהו על מדיניות ה"הכלה" של טרור ההצתות (אילו ראש ממשלה אחר היה נוקט אותה).

* תרבות השקר – החכ"שית עאידה תומא-סלימאן מהרשימה המשותפת והחכ"ש מוסי רז ממרצ, מזמינים אתכן ואתכם לכנס: "צאו מעזה". כן, כן. נשבע לכם ולכן. תאריך האירוע אינו 2004 (אז עוד לא דיברו מרב מיכאלית עם ה"לכם ולכן" המסורבל והעילג הזה), אלא 8.7.2018. וה"צאו מעזה" אינו מכוון לחמאס.
"צאו מעזה" הם דורשים במצח נחושה. ישראל יצאה מעזה ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. וכעבור 11 שנים, ב-2005, במסגרת "ההתנתקות", ישראל יצאה באופן מוחלט מרצועת עזה. הנסיגה היתה מוחלטת, עד גרגר החול האחרון. צה"ל יצא מן הרצועה, עד החייל האחרון. ישראל עקרה את יישוביה, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. ישראל גירשה את אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי ואף המת.
ומאז, עזה נלחמת בנו, תחילה תחת שלטון הרש"פ ואח"כ תחת שלטון חמאס. הם ממשיכים להילחם נגד הכיבוש ונגד ההתנחלות. אלא שההתנחלויות שנגדן הם נלחמים הן נחל עוז, ניר עם, כרם שלום ושדרות. ומדי יום הם מציתים את שדותיהן של ההתנחלויות הללו. והכיבוש שנגדו הם נלחמים הוא הנגב המערבי. הם רואים בכך ניצול הצלחה. אם הם הצליחו באמצעות טרור ואלימות לסלק אותנו מנווה דקלים וכפר דרום, למה שלא ימשיכו לנתיב העשרה ולבארי?
תרבות של שקר. מה גורם לחכ"שים רז ותומא-סלימאן לשקר כך, במצח נחושה? וכי מה יעשו? יודו שהנסיגה מעזה הביאה את ההיפך הגמור ממה שהם הבטיחו שתביא? יטילו ספק בקריאתם לנסיגה מיהודה ושומרון, שמא תוצאות הנסיגה מרצועת עזה תחזורנה על עצמן ותהפוכנה את גוש דן ל"עוטף עזה" 2?
זאת בעייה. ולבעייה הזאת יש פתרון. לשקר. לחזור על הסיסמה המשומשת "צאו מעזה." ול-700 משאיות ישראליות עם ציוד ואספקה החוצים מידי יום את הגבול העוין והאלים של רצועת עזה הם קוראים "מצור". למה? כי זו תרבות של שקר.
"צאו מעזה" – כך החכ"שים רז ותומא-סלימאן מכנים את כנס תרבות השקר שלהם. ולצד הדוברים מטעם ארגוני שקר עוינים כ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" משתתף בכנס תרבות השקר גם איש מפלגת העבודה עומר בר-לב. מה הוא מחפש שם? מה הוא איבד שם? חיים בר לב מתהפך בקברו.

חכ"ש = חבר כנסת שקרן.

* נבחרים נבערים – שמעתי את ההבל הפרימיטיבי שבקע מלועו של ח"כ אזולאי מש"ס, לפיו רעידת האדמה היא בגלל מתווה הכותל, וחשבתי בבעתה: אלה נבחריך ישראל...

* על מה רעשה הארץ – ברעידת האדמה הגדולה בשנת 749 לספה"נ, שבה נהרגו רבבות מתושבי ארץ ישראל, חרב בית הכנסת הגדול והמפואר בעין קשתות (אום קנאטיר) שבגולן. בית הכנסת העתיק נמצא כעת בשלבי הסיום של שחזורו, לקראת פתיחתו החגיגית בסוכות. וראה זה פלא – בבית הכנסת הזה לא היתה עזרת נשים נפרדת, לא היתה הפרדה בין גברים ונשים. נו, רפורמי... אז פלא שהיתה כזאת רעידת אדמה? אזולאי צודק.

* שאלה של זהות – "'אז מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?' מציקים לנו מדי פעם בשיעורי חברה, כאילו חייבים לבחור. סליחה על הנימה האישית, אבל זה בערך כמו שישאלו אותי: 'מה אתה יותר, ממושקף או משופם? "
ציטוט מבריק זה הוא מספרו של אורי אורבך המנוח, "דתי נורמלי" – קובץ של עשרות ממאמריו לאורך השנים, שאותו אני קורא בימים אלה וממנו אני מתמוגג.
לפני ימים אחדים, במאמר שפירסמתי באחד האתרים, כתבתי ש"כל הניסיונות הפאתטיים להמציא 'לאום ישראלי', שאינו הלאום היהודי, ולהפריד בין יהודיות, ישראליות ועבריות, הם הבל ורעות רוח."
וואו וואו, איך השתלחו בי על כך שכיניתי כך את ההבל, ואני הגבתי, והגיבו לי, והגבתי וכעסתי והכעסתי.
ואורבך, בנונשלאנטיות ובאירוניה המאפיינת אותו, פשוט נועץ סיכה ומוציא את האוויר מן הבלון הזה, בלי להתעצבן ובלי לעצבן. וכך הוא ממשיך:
"התשובה פשוטה, תתפלאו: אם אסיר את המשקפיים לא אזהה אחרים, אם אוריד את השפם אולי לא יזהו אותי. הישראליות והיהדות שלנו הן הזהות שלנו. הדרך שבה אנחנו מביטים על אחרים והאופן שבו אחרים רואים אותנו. לא צריך להסתיר אותן."

* מה חדש בשפה המכובסת? – "פתיתים" זה ה"חמגשיות" החדש.

* ביד הלשון: כִּבְשַׂת הָרָשׁ – בראיון לרדיו, הגדיר השר יובל שטייניץ את ביטול מתווה הכותל, שבו רחבת הכותל במלואה נותרה אורתודוכסית לחלוטין, אך הוחלט על הקמת עזרת ישראל, באזור אחר בכותל שהיום כלל אינו פעיל – "כבשת הרש". את הניסיון למנוע גם את חיזוק הרחבונת המסכנה והקטנה שבה מתקיימת היום תפילה שוויונית, הוא הגדיר – "זנב כבשת הרש". גילוי נאות – בדברים שכתבתי על הפרשה ימים אחדים קודם לכן, השתמשתי אף אני בביטוי "כבשת הרש". כי באמת, במקרה הזה הזיקה בין המשל והנמשל ממש מתבקשת.
סיפור כבשת הרש הוא משל שהמשיל נתן הנביא לדוד המלך. דוד, המרובה בנשים ופילגשים לרוב, שלח אל מותו את אוריה החיתי, כדי לרשת את בת שבע, אשתו היחידה. נתן הנביא הביא לשיפוטו של דוד מקרה, של איש עשיר, שלו מִקְנֶה צאן ובקר גדול, שהגיע אליו אורח, והוא שחט את כבשתו היחידה של שכנו העני, הרש, כדי להגישו כאוכל לאורח. דוד אמר בכעס שהאיש הוא בן מוות ושעליו לפצות את שכנו בסכום הגדול פי ארבעה משווי הכבשה. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד: אַתָּה הָאִישׁ.

תיקון טעות – בפינתי שעסקה בדרגות העבריות, כתבתי שבריגדיר היא דרגה בין אל"מ לתא"ל. תיקנו את דבריי, בדקתי, ומסתבר שטעיתי – בריגדיר הוא תת-אלוף (תא"ל).
אורי הייטנר