פורסם לראשונה בכתב-העת לספרות "גג" 44, 2018 בעריכת ד"ר חיים נגיד

אני כבר ידעתי לקרוא אותיות עבריות, והכרתי כמה עשרות מילים בעברית. אחי ידע אפילו לקרוא בספר ללימוד עברית. אני זוכר את אחד השיעורים בספר – היתה בו תמונה של רחוב הרצל-פינת רחוב יפו בתל-אביב, ולמטה היה כתוב: "ברחוב הרצל יש כבר בתים בני שתיים ושלוש קומות."
הקן שלנו שכן בבניין מועדון התרבות ההרוס למחצה – פצצה (רוסית!) נפלה בקרבתו, וקיר שלם התמוטט. אנחנו היינו מתכנסים בחדר הפנימי, הקטן יותר, שהיה פחות או יותר במצב נסבל. היו סדקים בקירות, ומהתקרה דלפו מים בימי הסתיו הגשומים. בעירייה תכננו להרוס את הבניין לפני שיתמוטט על יושביו, אבל אנחנו המשכנו להתכנס שם לפעולות שלושה ערבים בשבוע. בֶּנִי, אחי, היה בקבוצה הבוגרת – "מִפנֶה", ואני הייתי בקבוצת הקטנים – "ניצנים", שהגדולים כינו אותה – "הירקרקים". על הקירות היו תלויות כרזות בעברית וברומנית: "לעלייה ולהגשמה!", "אנו נושאים לפידים!", "אנחנו העתיד!" היו שם גם תמונות של הרצל, ברל כצנלסון וחיים וייצמן. האמת? לא ידעתי מי אלה, אבל התביישתי לשאול. קיוויתי שבאיזו פעולה בעתיד המדריכה שלנו, חוה, תספר, תבהיר. הרצל נראה אדם מכובד מאוד וטרוד מאוד. הוא הביט הצידה לאיזה מקום, אולי כדי שיראו יותר טוב את הזקן השחור והמפואר שלו – חשבתי לעצמי – איך הוא היה מגיב אילו ליטפתי לו את הזקן? וייצמן נראה כמו סבא טוב, שעוד מעט ירד בגניחות מעל הקיר ויחלק סוכריות לנכדיו. ברל כצנלסון עם השפם והתלתלים האפורים נראה לי כמו איכר שבא לשוק.

בערב גשום במיוחד הודיע לי בֶּנִי שמוכרחים להגיע לקן, כי הגיע שליח מארץ ישראל. קוראים לו שרגא. יוסף (מלרע!), מנהל הקן, מחייב לבוא.
ואימא: "חכו קצת, אולי הגשם ייפסק, אי אפשר ככה..."
"אימא, זה נורא חשוב, אסור לאחר."
אבא הנהן בראשו, ואימא התרככה. נעלנו מגפי גומי ולבשנו מעילי גשם, ויצאנו אל תוך הסערה.
אי-אפשר היה לנהל את הטקס בחוץ בגלל הגשם ששטף בעוז – הצטופפנו שתי הקבוצות בתוך החדר הפנימי. מישהו דאג לתלות דגל מול הכניסה, ומתחתיו כרזה: "ברוך הבא מארץ הצבי." המתנו אולי עשרים דקות עד ששרגא, כולו נוטף מים, נכנס לתוך הקן – אז פרצנו כולנו בשירת "התקווה", ושרגא הצטרף לשירה בעמידת דום זקופה.
הוא היה איש "זקן" כבן שלושים, ולמרבה האכזבה, לא היה בכלל שזוף, הגובה שלו בינוני, אני משער, פחות ממטר ושבעים, ועל ראשו שיער בלונדי דליל. עיניו היו בהירות, ולאחר שהסיר את מעיל הגשם, נשאר לבוש בסוודר בצבע בקבוק ירוק. המכנסיים החומים שלו היו רטובים מהברך ומטה.
היו לנו המון שאלות לשאול אותו – עברו ארבעה חודשים מאז "השבת השחורה", ושלושה חודשים מאז הנקמה של אצ"ל שפוצצו את מלון המלך דוד בירושלים. יוסף הסביר לנו במה מדובר, ואף ציין שווייצמן, אותו סבא טוב שתלוי לנו על קיר הקן, התנגד לפעולות תגמול, אבל לא שמעו לו.
שרגא לא המתין שנשאל אותו שאלות, הוא הקדים ושאל אותנו:
"קן אתם יודעים מי חיבר את 'התקווה'?"
קבוצת "ניצנים" קראה יחד:
"נפ-תלי הרץ אימ-בר!"
שרגא חייך אל יוסף:
"עבודה יפה! ומי חיבר את המנגינה?"
שקט, אפילו אצל "המפנה" הביטו "הגדולים" האחד על השני והרימו גבה.
שמעתם על שמואל כהן?"
שוב שקט של מבוכה.
"שמואל כהן חיבר את הלחן להמנון שלנו. הוא עלה לארץ ישראל לפני חמישים שנה מהעיירה אוּנְגֶני, גם כן במולדובה. בעצם הוא לא היה כל כך מקורי – הוא התבסס על פזמון מולדובי שאתם בוודאי מכירים – 'עגלת השוורים'."
לא עשה לי טוב להיווכח שההמנון שלנו מבוסס על לחן של גויים שיכורים.
"מי זה דוד שוּבּ אתם יודעים?"
שוב שקט. זה התחיל לעצבן – מה הוא עושה לנו, חידון?
שרגא התיישב על כיסא, וביקש מאיתנו להתיישב על הרצפה, כי לא היו די מושבים לכולנו.
"דוד שוב יצא מרומניה לארץ ישראל ב-1875 כדי לבדוק אפשרות של התיישבות שם. אתם מתארים לעצמכם – זה קרה לפני למעלה משבעים שנה! כמה שנים אחר כך, ב- 1882 התכנסה בפוֹקְשַאני, גם כן במולדובה, הוועידה הציונית הראשונה בעולם (אתם שומעים? בעולם!), שנתיים לפני ועידת קטוביץ. אתם מתארים לעצמכם? פוקשאני הקדימה את קטוביץ ואת הקונגרס של הרצל," ושרגא הצביע על תמונתו של בעל הזקן המפואר שעל הקיר.
הבנו שמדובר בדבר חשוב, אבל מה זאת ועידת קטוביץ, אפילו בֶּנִי לא ידע.
"תיכף אחרי ועידת פוקשאני התארגנו שתי קבוצות של יהודים ממוינשטי ומבאקאו, עלו לארץ והקימו שתיים מהמושבות הראשונות בארץ-ישראל – ראש-פינה וזיכרון יעקב. בין מייסדי זיכרון יעקב היתה משפחת אהרונסון, שבנם אהרן ובתם שרה היו מנהיגי מחתרת ריגול נגד השלטון הטורקי. הם סייעו לצבא הבריטי..."
"בשביל מה לסייע לבריטים? צריך לגרש את הבריטים מארץ ישראל!" העז בֶּני להפסיק את דבריו של השליח.
שרגא חייך, ופנה ליוסף. הוא דיבר אליו בעברית, אבל בני הבין:
"יוסף, יש לך הרבה עבודה עם החבר'ה האלה."
יוסף הנהן ושרגא המשיך:
"למה אני מספר לכם את כל זה?"
שקט. למה באמת?
"אני מספר לכם כדי שתזקפו קומה, וכשתגיעו לארץ ישראל – בסופו של דבר תגיעו! – אני מצפה שתרגישו שיש לכם מניה שם, ולא חשוב כמה תלאות תעברו, וכמה עלבונות תחטפו כעולים חדשים. תדעו לכם, כל מי ש'ירוק' – חוטף – זהו חוק הטמטום האנושי, אבל אתם תזכרו את מה שאמרתי, ותזקפו גו."

בבית שאלתי את בֶּנִי מה זה 'מניה', והוא הסביר שזה השְאָלה, מטאפורה. שאלתי מה זה מטאפורה, והוא ענה לי בסבלנות ששרגא התכוון שנרגיש שיש לנו זכות בארץ ישראל.
"זה לא נשמע לי טוב," הרהר בֶּנִי, אחי החכם, בקול רם, "זה לא נשמע לי טוב, אני חושב שלכל היהודים יש חלק בארץ ישראל, גם לאלה שלא היו בוועידת פוקשאני או קאטוביץ."

כשהמבול שכך מעט והגענו שוב לקן – חיכתה לנו הפתעה: על הקיר מעל הרצל, וייצמן וברל כצנלסון היו ארבע תמונות של אנשים לא מוכרים: היה אחד בעל זקן ארוך שדמה קצת להרצל – אמרו שקוראים לו פרידריך אנגלס, היה אחד קירח עם זקנקן קטן, כמו וייצמן, אבל הרבה יותר צעיר עם מבט בוטח אל העתיד – אמרו שקוראים לו ולאדימיר איליץ' לנין, והיה אחד בעל שפם במדי גנרל, דומה מעט לברל כצנלסון, אמרו שזה יוסף ויסריונוביץ' סטלין, האיש שהציל את העולם מהמגף הנאצי, והיה עוד אחד שלא דמה לאף מנהיג ציוני שעל הקיר, היה בעל זקן ושיער ארוך פרוע – קראו לו קארל מארקס. ליד הכרזות הישנות הופיעה כרזה חדשה: "פועלי כל הארצות התאחדו!"
בני, שידע במי מדובר, התקומם:
"מה הם עושים בקן שלנו?!"
יוסף חיבק את כתפו של בני ולחש לו: "היה לנו ביקור מהמפלגה, אמרו לנו שאם לא נתלה את התמונות והכרזה – יסגרו את הקן. לא נורא, בני, בכל זאת, סטלין הציל את היהודים מהנאצים. הוא נחשב למושיע, לשֶמש העמים. במדינה שלו שולט הקומוניזם, ואת הקומוניזם הרי המציאו מארקס ואנגלס, ולנין הרי שלט ברוסיה לפני סטלין..."
"אבל אנחנו לא 'השומר הצעיר', אנחנו 'דרור הבונים'..."
"נכון, בני, אבל מה היינו מרוויחים אם היו סוגרים לנו את הקן?"

למרות כל הוויתורים – סגרו לבסוף את הקן. פּוֹרְקָרוּ, ראש הז'נדרמריה לשעבר, שהציל את שיירת היהודים המגורשים מזעמם של האיכרים שארבו להם בדרך לבוטושאני, אותו פורקרו ניגש ליוסף והזהיר אותו שעליו להסתלק אם הוא לא רוצה שיאסרו אותו. הציונות הפכה תוך זמן קצר בעיני המשטר לחוד החנית של הקפיטליזם האמריקאי – כל הקִנים הציוניים של כל התנועות (גם של 'השומר הצעיר') נסגרו בצו השלטון, ורבים ממנהיגי הציונות ברומניה נעצרו ונשפטו לשנים רבות של עבודת פרך.

הקומוניסטים מיררו את החיים של אבא, שהיה סוחר, ובתרגום לשפה הקומוניסטית – "מוצץ דם הפועלים." הם חיפשו עילה מתחת לאדמה כדי לשלוח אותו לקלבוש. ההצלה הגיעה דווקא מהקומוניסטית הכי אדוקה, "סטלין בחצאית", הלא היא שרת החוץ היהודייה של רומניה הקומוניסטית – אנה פאוקר, היא פתחה את שעריה של רומניה לעלייה, תמורת דולרים טובים של יהודי אמריקה, דולרים קפיטליסטיים שקיבלו הכשר, וגם אנחנו ניצלנו את ההזדמנות הזאת, ועלינו על האונייה "טרנסילבניה", כשרק מטען של קבצנים אישרו השלטונות שניקח עימנו. על האונייה היו אולי אלפיים איש בצפיפות גדולה, וכשהגענו לים האגאי הסוער – כולנו הקאנו את הנשמה. שלוש יממות של סבל עברו עלינו עד שנגלה לעינינו הנוף המדהים של חיפה שבתיה מטפסים אל הכרמל הירוק.
אבא הביט מהופנט בנוף, חיבק את כתפה של אימא:
"מה את אומרת, סימה?"
"אל תדאג, רב יהודי, אתה לא תזכה ליהנות מכל זה..."
זה היה משבית השמחות הנצחי. זה לא עזר לו, הלב חשב להתפוצץ מגאווה שכזה מקום יפה יש בארץ ישראל שלנו (עכשיו היא גם שלנו!).

יהודים טובים זרקו תפוזים מהרציף אל הסיפון הגבוה של האונייה. רוב המבוגרים לא נתנו דעתם על התפוזים שעפו מעל הראש, לא כן הצעירים, שהתחרו מי יתפוס תפוז בעודו עף באוויר, פצעו אותם בציפורניים ומצצו את תכולתם בו במקום. אני נאבקתי עם אחד הבריונים על תפוז מעוך. צרחתי: "הוא שלי!" הז'לוב נדהם מהחוצפה שלי, ושיחרר את הפרי. התפוז היה מעוך, ומיץ דביק נדבק בידיי, וגם התיז על החולצה. היה לי חשוב להשיג תפוז, כאילו הוא הערובה שאני אצליח בארץ החדשה, ואיכשהו נצבט לי הלב על כך שהתפוז שהצלחתי להשיג היה מעוך...

לא נותר לנו הרבה זמן להתפעל מיופייה של חיפה, ירדנו מהאונייה (אלפיים איש! זקנים, נשים בהריון, חולים, ילדים בוכים). למטה חיכו לנו פקידי משרד העלייה, החתימו אותנו על טפסים שלא הבנו מה כתוב בהם, נתנו לנו חמש לירות והעלו אותנו לאוטובוסים. האוטובוס שלנו נסע למעברה בבאר-שבע.
היינו לבושים במיטב בגדינו, כי ברומניה בתחילת מרץ עדיין לא מפשירים השלגים, ואילו כאן שרר אחד החמסינים הראשונים של האביב. הדרך התמשכה והתמשכה – נסענו כמעט כל היום, ובקושי ניתן היה להתרווח כדי לפשוט את המעילים. לקראת ערב הגענו למעברה – מחנה אוהלים ענק על גבעה מרוחקת מהעיירה הטורקית. מדריך הוביל אותנו אל האוהל ובירך אותנו:
"ברוכים הבאים לארץ ישראל!"
השאיר לנו קופסת מזון והלך להוביל משפחה אחרת לאוהל שלה.
אבא נשבר כשראה את האוהל: "לאן הובלתי את משפחתי? איזה מוצא יכול להיות מהמקום הנידח הזה? איך אתפרנס? מה יהיה? מה יהיה?"
לאימא היו דמעות בעיניים, אבל ניסתה לעודד את אבא:
"תראה, מורדי, אני אעשה מהאוהל בית, תראה שעוד יהיה טוב..."
"איך, סימה, איך?"
"יגיע המטען, אקשט את היריעות, אולי נשיג ארגז ואכסה אותו במפה לבנה, כמו שולחן..."
באוהל היו רק ארבע מיטות, מזרנים ושמיכות.
בערב האוויר התקרר מעט. הבטתי מסביב – עד כמה שהעין יכלה לראות היו רק אוהלים – לא בית, אפילו לא בקתה, לא עץ, לא שיח רק אדמת לס צהבהבה-אפורה וים של אוהלים. ייאוש!
אימא הניחה מגבות למראשות כל מיטה, והלכנו לישון בבגדינו – כל אחד דמע בשקט על המגבת שלו. באותו לילה קמה סופת חול שהפילה את האוהל, ובארובות העיניים נדבק הלס על שרידי דמעותינו.

בבוקר הופיעו ארבעה בחורים צעירים, לבושים במכנסי חאקי קצרים ובגופיות אפורות, על ראשיהם כובעים משונים, לימים ידעתי שאלה כובעי טמבל, הם דיברו ביניהם עברית, צחקו בכל פה (עלינו?) ותוך פחות מעשר דקות הם העמידו שוב את האוהל על מכונו.
"רֵבּ יִיד", פנה אל אבא ביידיש המבוגר שביניהם, אולי בן שלושים, לוחץ את ידו, "רב ייד, האוהל הזה שוב לא ייפול – אני ערב."
ואז פנה עם חבריו לאוהל שכוב נוסף.

פתחנו את קופסת המזון שנתנו לנו – היו שם שתי קופסאות סרדינים, ארבע ביצים קשות. הגבינה הצהובה והלחם היו מכוסים בחול. היה גם קנקן תה ללא כוסות. רצינו לרחוץ ידיים ולהסיר את החול מעל פנינו, אבל ליד הברז (ברז אחד לעשרה אוהלים!) היה תור ענק. ויתרנו.
אבא הוציא מהמזוודה את אחד משני נקניקי סיבְּיוּ שהבאנו עמנו, עטף אותו בנייר והטמין אותו בתיק יד. הוא נפרד מאיתנו:
"אני אמכור את הנקניק, ובכסף אסע ואחפש מקום שאפשר לנשום."

אינני יודע איך, אבל הוא הצליח. המשבר שעבר באוהל שעף ברוח, חישל אותו כנראה, והוא היה שוב אותו שרדן שהצליח לצאת, אמנם שלד עצמות, מהמחנה לעבודות כפייה הפשיסטי. הוא הביא אותנו לכפר יהושע, שם קיבלנו צריף, ובו מים זורמים וכיור – ממש אמריקה!
אלא שכעבור חצי שנה היינו חייבים לעזוב את המקום ולצאת להתיישבות קבע בכפר עין טבעון שבעמק. שם קיבלנו צריף פחות מצודד – אין ברז ואין כיור, וברור שאין חשמל. קירות הצריף היו עשויים קרשים דקים, ומעליו גג פח גלי, שכל טפטוף של גשם נשמע כמו מופע של מיומנה בימינו.
כעבור שנתיים עברנו לשיכון קטן, שלא היה מחובר למים ולחשמל, לא היו מרצפות על הרצפה, וגם לא תקרה, ראינו את הרעפים מצדם האחורי.
ושם, במקום הנמוך ההוא שמתחת לפני הים, מקום בו השלוליות קופאות בחורף, ובקיץ נצלים ממש בלהט השמש, מקום בו הברחש ממרר את חייך בשדה, ואין לך טיפת מים קרים להחיות את נפשך בחדר הלוהט – שם היתה לי הארה שאינני בטוח אם אמצא את המילים הנכונות לתאר את מקצתה. איש לא הכין אותי לקראתה – לא בֶּנִי החכם, לא יוסף, לא שרגא, בעל המניות בארץ ישראל:
הייתי אז בן שלוש-עשרה-ארבע-עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי מולם משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת, וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה, ובמקום זה לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שאיננו מתייאש מן העשייה.
כשאנחנו הגענו לעין טבעון, הם כבר הספיקו להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של ימי החורף, הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם מזה עשרות דורות. בעשר אצבעות הם הקימו כפר יפהפה בלב השממה, והגנו עליו מפני מתנכלים, והם גם הספיקו להקריב את מירב הקורבנות לפני ובעת מלחמת השחרור. לנו באמת לא היה כלום, ולהם כבר היו בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים. המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. וכשבאנו להסתפח לכפרם, הם הפשילו שרוולים ולימדו אותנו לעבוד בשדה, ובערב, כשהם ואנחנו סחוטים מרוב עבודה, הם היו מכנסים אותנו ומלמדים עברית, שרים עמנו מזמירות הארץ ומספרים לנו את סיפורי ארץ ישראל החדשה.
עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות עימם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיניי הם היו יצורים על אנושיים. מעולם לא חשתי יחס של התנשאות מצדם, מה שאינני יכול לומר על נכדיהם שהיו בני גילי, ושבוודאי לא היו זכאים להתחלק בתהילתם.
הם היו שזופים, לבושים בפשטות נזירית – א"ד גורדונים מהלכים במרחק של מגע יד! וכשהמולדת נזקקה להם (ומתי היא לא נזקקה להם?), הם ובניהם התנדבו ליחידות הצבא הקרביות ביותר. בניהם היו קצינים גבוהים בצה"ל, מג"דים ומח"טים, ובילו חודשים במילואים, כשמשקיהם משוועים לידיים עובדות.

אני זוכר שמשה דיין, אז רמטכ"ל, הגיע לביקור במושב. כל החברים הצטופפו בבית העם לשמוע איזו משימה חדשה הוא מבקש להטיל עליהם (היה ברור שלא יטרח להגיע אלא כדי להעמיס עליהם מטלה חדשה). המזכיר פתח את המפגש: "משה רוצה להגיד לכם משהו".
אני נשבע שאני מצטט מילה במילה!
אני הייתי המום: ככה מציגים גנרל?! רמטכ"ל?! האם איכר רומני היה מעז לפנות לרמטכ"ל צבא רומניה המהולל בשמו הפרטי?! האם היה זוכה בכלל לראות רמטכ"ל בכל ימי חייו? אני נקלעתי לעולם שונה מכל מה שיכולתי להעלות על הדעת – הרי בסופו של דבר, משה דיין היה אחד מהם, הוא נולד בדגניה וגדל בנהלל, וכמו כולם התנדב לכוח המגן של היישוב, אלא שהם עושים רוב השנה מה שנחשב לעיקר (גם בעיני משה דיין עצמו!), ואילו הוא המשיך לשרת בצבא. אין לו שום יתרון עליהם, לא בעיני עצמו ולא בעיניהם.
משה דיין דיבר באותו מעמד במשך כמה דקות, הזכיר את אלפי העולים שהובאו בעל כורחם לנגב הצפוני, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, שממאנים להישאר במקומות הצחיחים ההם מטואטאי רוחות המדבר הלוהטות, שזקוקים באופן נואש לסיוע, להדרכה, ומי יעשה זאת אם לא בניהם של מייסדי המושבים הוותיקים?
משה דיין דיבר מעט, קם והלך. איש לא ליווה אותו למכונית, הכול נשארו במקום, ובאותו המעמד קמו צעירים, בניהם של הנפילים, והתנדבו "לרדת" אל הנגב כדי לבצע את המשימה שהציג משה דיין. הם השאירו את המשק על הנשים וההורים הזקנים, ויצאו לסעוד את העולים החדשים. הם לא שאלו אם תהיה משכורת, אם יהיה אש"ל – כלום! קמו והלכו, כי נקראו, כי תמיד היו נכונים לקריאה, כי כל הקריאות היו מופנות רק אליהם, ואיש לא שאל אז, וגם לא שאל אחר כך, מדוע טורח הרמטכ"ל לדבר עם בני המושב על מצוקותיהם של עולים חדשים? מה לזה ולתפקידו כראש הצבא?
ואני כל כך רציתי להידמות אל הנפילים האלה, כל כך!

אספר משהו מהימים הראשונים בעין טבעון – כבר הזכרתי שגרנו בצריף קטן דק דופנות בעל גג פח, מובן שלא היו מים בצריף, ולא חשמל, נוחיות בחוץ בצריפון פח, ומקלחת לא היתה בכלל. הצריף בגודל של שמונה מטרים על שלושה שימש כחדר שינה לארבע נפשות, מטבח וסלון. אפשר לדמיין איך בישלנו, איך התרחצנו...
רצה הגורל ואותה שנה היתה מבורכת בגשמים עזים, והצריפים נראו ממרחקים כאיים צהובים בתוך ים של בוץ חום-אדמדם. באחד הלילות התעוררתי משום הרעש המבהיל של הצלפות הסופה בגג הפח, וראיתי את אבא תומך את הצריף מבפנים בגזע עץ שהכין מבעוד מועד, כדי שלא יתעופף ברוח.
הכוונה היתה להכין אותנו לקראת ניהול משקים משל עצמנו – קודם על ידי עבודה בשכר במשקים הוותיקים, ואחר כך הקצו לנו חלקת אדמה קטנה לכל משפחה, קיבלנו חצי פרד (התחלקנו שתי משפחות בפרד), חצי מחרשה וחצי פלטפורמה. יום אחד הגיע המדריך, בעצמו ממייסדי המושב, שנאלץ להזניח את משקו כדי לטפל בנו, והראה כיצד זורעים צנונית, ואנחנו, העולים החדשים, רכנו על תלמי האדמה וזרענו צנונית.

בוקר אחד העיר אותי אבא מוקדם מהרגיל: "בוא תראה דבר יפה."
יצאתי החוצה וראיתי בחלקה שלנו שורות שורות של נבטי צנונית. העלים היו קטנטנים, והגיחו כאילו בהיסוס מתוך רגבי האדמה (אולי לא כדאי לצמוח אצל הטירונים האלה?). קרני השמש הראשונות כאילו החיו את האדמה, כשכל עלעל, כל קור עכביש, כל טיפת טל בורקים באור זהוב, וכל היופי הזה, וכל היפעה הזאת איכשהו קשורה בי ובמשפחתי – אנחנו התכופפנו על התלמים האלה וזרענו.
בנתיבות חיי הזדמן לי לא אחת לראות מראות נפלאים, מראות שהפעימו את ליבי: ראיתי את הכרמל מסיפון האונייה, ראיתי את מצדה בזריחה, ראיתי את החרמון בשקיעה הסגולה – אך לא המראות האלה, ואף לא מראות מדהימים אחרים ששזפה עיני ברחבי העולם – אף אחד מהם לא הפעים את ליבי כמו חלקת הצנונית בבוקר שטוף שמש בעמק יזרעאל.

כל בוקר, לפני לכתי לבית הספר, הייתי סר אל החלקה, מלטף את העלים, מריח אותם, מעשב מסביב, גורף את האדמה כדי לאוורר שורשים, וכשהייתי חוזר מבית הספר, עוד התיק על כתפי, הייתי רץ אל החלקה... אילו פגשתי את שרגא בנתיבות חיי, הייתי מספר לו על המניה שלי בארץ ישראל.
משה גרנות