חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית בראשית העשור. לנוכח הקרע ההולך וגדל בציבור הישראלי, סביב הוויכוח על גבולות הארץ, ההתנחלויות, השלום והביטחון, נועד החוק לאחד את כל הגורמים הציוניים סביב ההסכמה המשותפת הרחבה על מהותה של ישראל, בכל גבול שהוא, כמדינת הלאום של העם היהודי. החוק נועד לעגן מחדש את העקרונות המשותפים לציונות על כל זרמיה, מעל ומעבר לכל המחלוקות ביניהם: הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, הדתית, האזרחית וכו', כפי שבאה לידי ביטוי במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל."
הנוסח המקורי של הצעת החוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהנוסח שרוכך מאוד לאורך השנים והדיונים. הוא הוצע לראש האופוזיציה ציפי לבני, על מנת שהיא תעלה אותו. לבני התלהבה. מאוחר יותר היא קיבלה רגליים קרות וחזרה בה. ח"כ דיכטר, אז עדין חבר ב"קדימה", מפלגתה של לבני, לקח את ההובלה. על החוק המקורי חתמו ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומ"קדימה".
הצעת החוק עוררה התנגדות מלכתחילה, אך ההתנגדות התמקדה באמירה שזה חוק מיותר, כי כל מה שכתוב בו מובן מאליו, ועיגונו בחוק יעורר שדים ויתפרש כפרובוקציה. מה, אנחנו צריכים חוק שקובע שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי? זה כמו לקבוע שהשמש זורחת ביום.
לאט לאט, ההתנגדות לחוק אימצה אידיאולוגיה זרה, המטילה דופי בציונות. הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול, בין היותה של ישראל מדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית, כל כך חילחל בקרב השמאל הציוני, עד שהוא החל להציג את החוק ככזה שפוגע במהותה הדמוקרטית של המדינה. על פי המסר הזה, המרכיב היהודי והדמוקרטי מנוגדים, וקיים משחק סכום אפס, שבו ככל שהמדינה יותר יהודית היא פחות דמוקרטית ולהיפך. זאת, בניגוד להגיון הציונות, הרואה במרכיב היהודי ובמרכיב הדמוקרטי כלים שלובים.
גם בקרב מצדדי החוק נעשו שגיאות חמורות. רבים ממתנגדי החוק אימצו את הביקורת עליו, וטענו שהוא "ירסן את בית המשפט," "יחייב את בית המשפט להעמיד את היהדות מעל הדמוקרטיה" (אין שמץ מהדבר הזה בחוק) ועוד כהנה וכהנה טיעונים שנועדו להחניף ל"בייס", אך רק שיחקו לידי המתנגדים ופגעו בתדמית החוק.
קראתי את החוק המלא, ולא מצאתי בו ולו דבר אחד שאינו נכון ואינו ראוי. התעמולה נגדו כוללת שקרים רבים. למשל – פגיעה במעמד השפה הערבית. החוק אומר בפירוש: "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק או על פיו. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה." בקיצור, הטענה הזאת היא שקר, שנועד לקעקע את האמירה הברורה והצודקת, הראויה למדינה יהודית: "עברית היא שפת המדינה." כן, עברית היא שפת המדינה, ויש בה מעמד מיוחד לשפה הערבית, שפת המיעוט הלאומי.
עיקר המתקפות מופנות לסעיף הנוגע להתיישבות. "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת." הרי זה מובן מאליו. מדינת ישראל, מאז הקמתה, מקימה התיישבות יהודית ציונית ברחבי המדינה. בחמישים השנים האחרונות קיימת מחלוקת – היכן להתיישב. אך לא באשר לעצם הזכות והצורך לקיים התיישבות יהודית. פתאום הא"ב של הציונות מוצג כ"גזענות", ברוח אותה החלטה משוקצת של האו"ם.
יש בישראל יישובים דתיים, יישובים חילוניים – זה אסור? האם מושב אלוני הבשן, הקרוב ליישוב שלי, ויש לי בו חברים רבים, צריך לקבל אותי לתוכו, למרות שאורח חיי שונה מאורח חייו הדתי? זאת הדמוקרטיה?! הניסיון למנוע זאת מנוגד לא רק לציונות, אלא גם לדמוקרטיה האמיתית, המהותית. דמוקרטיה אינה רק זכותו של הפרט "לגור איפה שהוא רוצה," אלא גם הזכות לקיים קהילה ולהתיישב כקהילה. ההתנגדות מבטאת גישה אינדיבידואליסטית רדיקלית, השוללת כל קולקטיב – לאומי, חברתי, קהילתי ודתי. זו לא הציונות.
אני גאה להיות חבר בקיבוץ יהודי ציוני, שהתרבות שלו יהודית, החינוך שלו יהודי, שעורך בכל ערב שבת קבלת שבת, שחיי התרבות שלו מתנהלים סביב לוח השנה העברי וחגי ישראל, ששנת בת ובר המצוות היא שנת השיא בחינוך הנוער, ששירות משמעותי בצה"ל הוא ערך מרכזי בחזון החינוך בקיבוץ. פתאום יש המערערים על הזכות לקיים קהילה כזאת. חוק יסוד המגן על קיומה, אינו רק חובה ציונית, אלא גם חובה דמוקרטית.
דבר אחד חסר לי מאוד בחוק, עד כדי כך שאילו הייתי ח"כ לא הייתי תומך בו, והוא היעדר הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות ובשוויון הזרמים. הסעיף החסר נדרש מאוד היום, כאשר מיעוט חרדי אנטי ציוני כופה על המדינה התנכרות לרוב העם היהודי. הסעיף החסר הוא צו ציוני עליון, ובלעדיו זהו חוק נכה ופגום.

צר לי על התערבותו הבוטה של נשיא המדינה, בניסיון לסכל את קבלת החוק. אני מעריך מאוד את רובי ריבלין. לצערי, הוא עומד זמן רב תחת מתקפה מכוערת של הסתה, המבוססת כולה על שקרים.
אבל במקרה הזה הוא חטא חטא כבד מאוד כלפי מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ומעל בתפקידו כנשיאה של המדינה היהודית.

2. צרור הערות 11.7.18

* יעד לאומי – עיקר החיצים נגד חוק הלאום מופנים נגד הסעיף האומר: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת."
גם לי יש ביקורת על הסעיף הזה, אבל מהכיוון ההפוך. הוא מצומצם מדי ואנמי. הוא רק מדבר על האפשרות לקיים התיישבות קהילתית נפרדת. מן הראוי שחוק היסוד יגדיר את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כיעד לאומי וכערך ציוני שהמדינה מחויבת לו.

* נחרדתי – לא בכדי פרופ' דינה פורת היא ההיסטוריונית הראשית של "יד ושם". אין עוררין על היותה אחת מחוקרות השואה והאנטישמיות החשובות בעולם.
קראתי מאמרים רבים פרי עטה ושני ספרים שכתבה: "הנהגה במלכוד – היישוב נוכח השואה" ו"מעבר לגשמי" – הביוגרפיה של הפרטיזן והמשורר אבא קובנר.
פעם אחת בלבד היה בינינו קשר – היא יצרה איתי קשר כדי להודות לי על תגובה שכתבתי על פשקוויל שטנה נבזי נגד אלי ויזל ב"הארץ", לאחר שהופיע לצד נתניהו בנאומו בפני בתי הנבחרים בארה"ב נגד הסכם הגרעין האיראני.
נחרדתי מן ה"עליהום" המכוער עליה, בשל הגושפנקא המקצועית שהעניקה למסמך ההבנות הישראלי פולני. דומני שה"עליהום" הזה חרג באופן קיצוני מדיון אקדמי ענייני; אולי מתוך רצון לברוח מדיון כזה, והעדפת שיח פוליטי פופוליסטי בסוגיה.
לא פחות מכך נחרדתי מן הביטוי "בגידה, בגידה, בגידה" שפרופ' באואר (גילוי נאות – באואר היה מרצה שלי בקורס על השואה במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית לפני כ-25 שנים. אגב, מרצה מצוין) הִרשה לעצמו להשמיע בתגובה על ההסכם. זו אמירה חמורה ומסיתה, ולבטח שאין בה שמץ של התייחסות עניינית.

* מסכת של צביעות – בין המגנים את ההודעה המשותפת הישראלית פולנית, לא נפקד מקומה של תמר זנדברג. היא, בינתיים, מובילה בתחרות המתלהם התורן. "נתניהו מכר את נשמתו לשטן," היא אמרה. לא פחות. היא, שעלתה להשתטח על קברו של גדול רוצחי היהודים וצוררי היהודים אחרי היטלר, יאסר ערפאת, מדברת על מכירת הנפש לשטן? היא, שאינה מחמיצה הזדמנות לחלות פניו של מכחיש השואה המדופלם ומכחיש קיומו של העם היהודי אבו מאזן, מדברת על מכירת הנפש לשטן? היא ושכמותה לועגים למה שהם קוראים בביטוי הציני המאוס והשחוק "זיקפה לאומית", בכל הקשור לכבוד לאומי, פתאום נהיו רגישים כל כך לכבוד הלאומי. איזו מסכת של צביעות.

* אורי שגיא והעיקרון הפיטרי – אילו, חלילה, ישראל היתה נסוגה מהגולן, האיראנים היו יושבים היום על חוף הכינרת. והנה, רק השבוע קראתי בפייסבוק איזה קשקוש על כך שבמקרה כזה בכלל לא היתה מלחמת אזרחים בסוריה, שהיתה הופכת לדמוקרטיה משגשגת עם סיוע אמריקאי ועוד הבלים מסוג זה. מי שכתב את הקשקוש הזה, לא המציא אותו. בדיקת DNA פשוטה תגלה את האבהות על ההבל המופרך הזה – אורי שגיא.
אורי שגיא הוא התגלמות העיקרון הפיטרי, לפיו כל עובד מוצלח יקודם ויוזז מתפקידו כל זמן שהוא מבצע את תפקידו בהצלחה והוא יתקבע בסופו של דבר, בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. בתפקיד זה שהעובד אינו מסוגל לבצע כהלכה, הוא "ייתקע" משום שלא יקדמו אותו כי הוא נתפס כ"חסר כשרון". אורי שגיא היה לוחם וקצין מצטיין ב"גולני" – מפקד הסיירת, מג"ד ומח"ט. הוא התקדם עד לתפקיד ראש אמ"ן. הוא היה ראש אמ"ן כושל ומופקר ולא התקדם משם לשום מקום. בתודעה העצמית שלו הוא נשאר עד היום ראש אמ"ן. הוא גם תקוע עד היום בקונספציה שלו, שעלולה היתה להמיט עלינו אסון לאומי. בהיותו ראש אמ"ן הוא יצר את הקונספציה על פיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית, להגיע לשלום עם ישראל. כדי להשיג את השלום, כל שנדרש מישראל הוא לסגת מהגולן. ומאז הוא תקוע ולא משתחרר מן הקונספציה המופרכת. לאחר שחרורו התבלט כמחרחר נסיגה מהגולן, וניהל בשם ממשלות ישראליות מו"מ על נסיגה מהגולן (ואח"כ האשימן בכך שהחמיצו את השלום כי "ידם קפאה"). הוא המציא את הקשקוש על כך שמלחמת האזרחים היתה נמנעת אילו ישראל נסוגה מהגולן. למה? כי האלטרנטיבה היתה להודות בטעותו, וכנראה שבלקסיקון שלו, המילה "טעיתי" אינה קיימת.
סיפור אישי – עם מינויו של שגיא לניהול המו"מ עם סוריה בידי ברק, נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, בחצר ביתו בכפר ביאליק. במשך שעתיים הוא דיבר, בקושי הצלחנו להשחיל מילה, ודבריו היו הזויים ומוזרים. כשיצאנו ממנו המומים, לא האמנו שהאיש הזה היה קצין בכיר בצה"ל. אגב, בספרו "היד שקפאה" הוא סיפר על אותו ביקור, אך הקשר בין הסיפור שלו לבין הביקור, הוא כמו הקשר בין הקונספציה שלו למציאות.

* העלבנו אותם – מדוע אנחנו מותקפים שוב ושוב במתקפות טרור מרצועת עזה, 13 שנה אחרי שנסוגונו ממנה ועקרנו ממנה את כל יישובינו? אחד התירוצים, של אלה שהמושג "טעיתי" לא קיים אצלם בלקסיקון, הוא שהסיבה לכך היא שהנסיגה היתה חד צדדית ולא בהסכם.
ואללה. הגיוני מאוד. הרי הפלשתינאים לא רצו את כלל רצועת עזה. בכלל, טריטוריה לא מעניינת אותם. מה שהם רצו והם רוצים עד היום זה הסכם עם ישראל. זה חלומם, זו משאת נפשם. ואם הם קיבלו את רצועת עזה ללא הסכם, מה זה שווה? הם כל כך נעלבו מן העובדה שהנסיגה היתה ללא הסכם, עד עמקי נשמתם. ולכן, בשל העלבון הזה, ב-13 השנים שחלפו הם יורים טילים על יישובים אזרחיים ישראליים, חופרים מנהרות תופת ומציתים את שדותינו.
אילו רק ההתנתקות היתה בהסכם עם הפלשתינאים, היה פה גן עדן. בדיוק כמו אחרי הסכמי אוסלו.

* אם רק יביט במראה – שונא ישראל החולני, רוגל אלפר, הוא בין השאר "מבקר הטלוויזיה" של דבוקת שוקן. מהי ביקורת הטלוויזיה שלו? לא איזו אמירה מקצועית מעניינת, אלא עוד כלי לביטוי שנאתו החולנית לישראל. הוא פותח את הטלוויזיה ורואה משהו. נניח, אליפות הג'ולים בליכטנשטיין. וזה מיד יעורר בו איזו אסוציאציה. והוא עלול לכתוב משהו כמו "שחקן הג'ולים משליך ג'ולה לבור ואנחנו משליכים לבורות ילדים פלשתינאים לפני שאנו משתמשים בדמם לאפיית מצות לפסח." בקיצור, "ביקורת טלוויזיה".
פשקוויל ה"ביקורת" האחרון עסק בסיקור דרמת חילוץ הילדים בתאילנד. זהו סיקור "מוגזם". למה? כי הוא לא נובע מדאגה לשלום הילדים, אלא "תכליתו לשטוף את הדם שבו מגואלות ידי ישראל. ישראל היא מדינה שאין לה שום בעיה להרוג ולפצוע אלפי ילדים בעזה" ואילו מטרת השידורים היא "להעיד על העובדה שהחברה הישראלית היא רגישה, אמפתית, מוסרית, אכפתית, טובה ומקדשת חיי אדם באשר הם."
הוא מסיים את הפשקוויל במילים הללו: "הלב הרחב לתאילנדים שמונגד לעיוורון מוחלט כלפי הסבל שישראל גורמת לילדים פלסטינים, היא סוג של פרוורסיה ממש. פתולוגיה של חברה סאדיסטית שמתנחמדת לזרים רחוקים ובו בזמן רומסת והורגת את הנתונים לשליטתה ואחריותה. הביטו במראה. זה מעורר קבס." דברי הבלע החולניים הללו מתורגמים למהדורה האנגלית של השוקניה, המהווה חלון הראווה של ישראל בקרב האליטה האינטלקטואלית במערב.
הדבר המדהים, הוא חוסר המודעות העצמית של אלפר. הרי אילו הוא יביט באמת במראה, הוא יראה מולו תופעה שגם ההגדרות "פרוורסיה", "פתולוגיה" ו"קבס", קטנות עליה.
מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר. שאוטו ויינינגר לקח את עצמו ברצינות. אלפר סתם פקה פקה.

* הגרלה?! – עניתי על סקר בחירות לראשות המועצה האזורית גולן. איני יודע מטעם איזה מועמד, מלבד העובדה שאין הוא מטעם מיכל רייקין, שבה אני תומך ולה אני עוזר. סקר בחירות זה טוב ויפה, אך התלווה אליו דבר מגעיל. בין המשתתפים בסקר נערכת הגרלה, והזוכים יקבלו 600 ש"ח. מה זה הדבר הדוחה הזה? כל כך לא מתאים לרוח הגולנית. (כתבתי לחֶברה הסוקרת שאיני משתתף בהגרלה וביקשתי שיוציאו אותי ממנה).

* ביד הלשון: קרחנה – חנוך דאום פרסם בטורו ב"7 ימים" רשימה מקסימה ושנונה, כתמיד, על מצוקתו כקרח ומצוקת הקרחים. הכותרת שהוא בחר מצטלצלת בהקשר הקרחתי, אך זו מילה שאינה קשורה באמת לקרחת: קרחנה.
מה זה קרחנה? כך היא מוגדרת ב"מילוג – מילון עברי חופשי ברשת": "השתגעות, בלגן, חוסר מעצורים, בעיקר בהקשר של מסיבות טרנס."
אורי הייטנר

אהוד: למיטב ידיעתי קרחנה פירושה בית זונות.