הקונצרט בהיכל התרבות נפתח בנגינתו של הפסנתרן רודולף בוכבינדר את הקונצ'רטו מס' 1 בדו-מג'ור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 15, של לודויג ואן בטהובן (1770-1827), בניצוחו של קרל-היינץ שטפנס.

זה היה ביצוע מרהיב של פסנתרן גאון. באיזו קלילות נעו אצבעותיו על קלידי הפסנתר, איזו רוח של שמחה הביא עימו, איך השתלב להפליא בנגינת תזמורת ואיך הפליא בקדנצה המסיימת את הפרק הראשון. ואיזו מוסיקה נפלאה! לא היה רגע משעמם. וכולה מלודיות שתופסות את האוזניים והלב. ובסוף שני הדרנים מופלאים, של שוברט ושל באך, שניתנו בנדיבות רבה ובכישרון מדהים, והכול כאילו יוצא אצלו מן השרוול, ללא מאמץ.

פגשנו אותו חותם על תקליטוריו בפואייה בהפסקה, איש חייכן ועממי שהצטלם עם כל מי שרצה או רצתה. יפהפייה אורחת דקה מן המזרח הרחוק אפילו ישבה על ברכיו למען הצילום! תפסנו רגע שקט ואמרנו לו את שבחו בפניו ורק שלא נוכל להעביר לו זאת במכתב העיתי, הכתוב כולו עברית.

החלק השני של הקונצרט כלל את הסימפוניה מס' 9 ברה-מינור, אופ' 125, מאת לודוויג ואן בטהובן, ובסופה ה"אודה לשמחה", מילים של פרידריך שילר (1759-1805), עם המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, וכן ארבעה סולנים, שתי נשים ושני גברים, סופרן, מצו-סופרן, טנור ובאס.

פרקיה הראשונים של הסימפוניה, בניצוחו הנהדר של שטפנס, הביאו לשיאים את מה שלעיתים נחשב רק כהקדמה לפרק הקולי המסיים את יצירת הענק הזו. בדרך כלל יש ששומעים אותם כאילו רק כהקדמה לדבר העיקרי, והוא "האודה לשמחה".

ואולם הפעם התחלפו היוצרות. הפרקים הראשונים בנגינת התזמורת היו דרמטיים, מרתקים ואיכותיים יותר מן הפרק הקולי המסיים, שהיה אכזבה. המקהלות היו אמנם רבות עוצמה אך ללא עידון, כמו למשל הזימרה השמיימית של הנשים במקהלה הפילהרמונית של פראג. הפרק לא המריא לשמיים, אם כי נוגן חזק מאוד וסחף את הקהל. ארבעת הסולנים איכזבו. שמו אותם במקום גבוה, מאחורי התזמורת ולפני המקהלה, ולא בקדמת הבמה, וקולותיהם לא מילאו את ההיכל ולא היו בעלי איכות ראויה ליצירה גדולה שכזו. חבל.