[הוצאת שרברק 1989]
פרק שני
לילה ראשון ביפו
חלק שני של הפרק

כל הלילה התהפך יהודה על משכבו, נרדם ומתעורר, נרדם ומתעורר. הסיבה היתה לא רק הפשפשים הרבים ששרצו במיטות האכסנייה היפואית ועקצו את הגוף ללא רחם – קדמו להם נחילי היתושים שפשטו לאחר השקיעה, כמלאכי-חבלה המבקשים למצוץ מן הבאים את שמחת העלייה לארץ-ישראל – אלא בגלל קטעי זיכרונות וחלומות ששבו ועלו בשנתו הטרופה.

יום חג בכפר-הולדתו סנט אִישְׁטְוַואן, חג הבציר. הכיכר מלאה בחורים ונערות בתלבושות צבעוניות, איכרים, עגלות, סוסים, ריקודים, וכמובן – תזמורת צוענים. יהודה בן הארבע מתרוצץ בתוך הקהל הרב, ההולל, בכיכר הכפר, והוא לבוש מדי ציידים שהביא לו אביו במתנה, מן העיר וספרים הסמוכה, ליום-הולדתו החל בחודש אב: מגפיים גבוהים, כובע ירוק שנוצה תקועה בו, ורובה-עץ בידו.
פתאום נטפל אליו איזה איש משונה, לבוש קרעים, ובחייכו חיוך טוב, החל ללטפו ולהיכנס עימו בשיחה. יהודה חש גאווה מרובה על הכבוד שחולק לו האיש המבוגר בשוחחו עימו, וללא חשש נתפתה ללכת אחריו רחוק מן ההמון, אל גבול אחד הכרמים עמוסי האשכולות, שהיו נטועים סביב כל חצר בכפר. מבלי דבֵּר דבר החל המבוגר לפשוט מעל יהודה אחד לאחד את מגפיו, את חליפת הצמר ולבסוף – את הכובע עם הנוצה! – רק את רובה-העץ השאיר בידו... ועד מהרה נעלם, כשהוא משאיר את הילד ממרר בבכי ומתגרד, מתגרד מפני עקיצות היתושים. למזלו, מצאוהו עד מהרה איכרים אחדים, כשהוא עירום-למחצה, עם הרובה בידו, והובילוהו לבית אביו –
אך משונה, עדיין הוא מגרד את גופו הערום עד שמתעורר לפתע מן השינה הקצרה שטרפה את זיכרונותיו, ומוצא עצמו שוכב חשוף-גו על מיטת הפשפשים החמה, המסריחה, באכסניה של השוחט האשכנזי ביפו...
והנה הוא בן תשע, וחייו – גן-עדן עלי-אדמות. אל האחוזה בכפר סנט אישטוואן בא לגור בן-דודתו אחות-אביו יהושע שטמפפר בן השמונה-עשרה, להיות מורה ליהודה ולאחיותיו. שיטתו של יהושע היתה ללמד את הילדים בחיק הטבע. נהג לקחת אותם לטייל בין הגבעות, החורשות והסלעים שהקיפו את הכפר. היה מספר להם, בשיעורי התנ"ך, על שמשון ומלחמתו בפלישתים, שאול ההולך אל בעלת-האוב, דוד ושר-צבאו יואב, שלמה המקים ממלכה גדולה. בשיעורי ההיסטוריה היה מתאר את יהודה המכבי ומלחמות החשמונאים. ולא סתם לימד אלא היה ממחיש את סיפוריו לילדים. בקרבת הכפר נמצא רכס גבעה המחולק בראשו לשני שיאים. יהושע היה קורא אותם פעם בשם סיני ומוריה, פעם יהודה וירושלים ופעם עיבל וגריזים, ומחייה באמצעותם, לפי הצורך, את סיפוריו, כאילו נמצאת ארץ-ישראל כולה על גבול הכפר סנט אישטוואן.
רוח גבורה החלה לפעם את התלמיד יהודה בהשפעת גיבורי התנ"ך. בסביבת הכפר נמצאו עדרי-כבשים עצומים ורועים נוהגים בהם. מאחורי הרועים היו נשרכים נערי-הרועים, ובידיהם מקלעות עשויות עשויות שתי רצועות קשורות לפיסת-עור. מנערים אלה, ובהם חברו הטוב אישטוואן לאנגי, למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלע.
יום אחד, לאחר שלמד מפי מורו יהושע את הפרק על דוד וגוליית, נתמלא יהודה רוח קרב עזה ושאיפה לנצח גם הוא במאבק נגד גדולים וחזקים ממנו.
לא ארכו השעות ויהודה יצא לבדו אל פרשת-דרכים במבואות הכפר, ובידו המקלעת, אותה הוציא ממחבוא ה"נשק" שאגר במיסתרים. הוא מילא את כיסיו בחלוקי-אבנים, כמסופר בתנ"ך, והכול היה מוכן לקרב המכריע, חסר רק גוליית, שיופיע משפלת פלשת, הנמצאת לרגלי הרי יהודה!
פתאום – והנה שיירה שלמה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים, נהוגות בידי בחורים בני-כפר, ענקים ובריאים, כל אחד שש אמות וזרת קומתו...
את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעתו. הוא הניח אבן בפיסת-העור, סובב את הרצועות מעל ראשו לתנופה, אחת ושתיים – שיחרר רצועה אחת – ואז עפה האבן בשריקה חדה ופגעה בראשו של ה"פלישתי"!
זרם דם קלח מאחורי אוזנו של "גוליית" – ו"דוד" נשא רגליו וברח. מובן שלא ברח לביתו, כיוון ששיער כי כבוד גיבורים לא מצפה לו שם. "דוד" ברח לעבר השדות ו"גוליית" רדף אחריו עד שהשיגו, הרחק מן הכפר, והחל להכותו בקצה העבה של השוט שבו הצליף קודם על הסוסים; גם החרים ממנו את המקלעת.
למזלו של הילד עבר שם במקרה איכר אחד, ממכרי לאזאר, והוא חילץ את יהודה ממכהו והביאו לבית האב כשהוא חבול ופצוע עד זוב דם.
מסיבות מובנות לא טרח יהודה לספר לאיש מה קדם לאותן מכות-רצח שספג מידי ה"פלישתי".
מיד רתם האב את הסוסים והעלה את הילד אליו לכרכרה, ממש כמו שהובא, לא הניח אפילו לפייגה, האם, לרחצו מן הדם; וללא שהות נסעו אל זקן-הכפר הסמוך, שממנו בא אותו עגלון. לאזאר נכנס אל בית זקן-הכפר לדרוש משפט-צדק לבנו, ואת יהודה הנאנח ונאנק השאיר שכוב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר – "כל עוד רוחו בו," כפי שהיה נוח לילד להיראות מאשר לספר את האמת ולספוג מכות נאמנות גם מידי אביו...
עוד המבוגרים מתווכחים בקולי-קולות בתוך הבית – פקח יהודה את עיניו וראה, מעל ראשו ממש, תותים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. קינא בציפורים שטועמות מתיקות שכזו – ומיד שכח את מצבו ה"מסוכן", טיפס לראש העץ ונהנה במלוא פיו מן התותים העסיסיים.
אותו רגע יצא לאזאר עם זקן-הכפר, הונגרי בעל שפם רחב-מידות ומקטרת המעלה ריח עישון טבק גס, החוצה, כדי להראות לו את הפצוע המסוכן, השותת דם – והילד איננו!
יהודה התכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ולא הוציא הגה מפיו כאשר החל אביו לקרוא לו בקול דואג:
"יודה! יודה! איפה אתה? לאן נעלמת?"
אך פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונפל ארצה – בדיוק בין שני המבוגרים. מיד נשאו אלה עיניהם למעלה... זקן-הכפר אחז במותניו מרוב צחוק, ואילו לאזאר כעס ורתח על הביזיון שגרם לו הילד. יהודה ידע היטב מה קורה כשאביו זועם ככה, ולכן לא הסכים לרדת מן העץ, למרות שציפורים החלו לנקר עתה במקוריהן גם את גופו, הטבול עסיס תותחים שחורים – עד שקיבל הבטחה, בערבות זקן-הכפר העומד מתחתיו ומעלה טבעות-עשן במקטרתו, כי האב לא ייגע בו לרעה לאחר שיסגיר עצמו.
וכך אמנם היה; יהודה חמק למטה ומצא עצמו על הרצפה, שוב – בחדר החשוך, המחניק, באכסניה של השוחט האשכנזי של יפו. הוא נרדם כנראה באמצע הרהוריו, והתעורר רק לאחר שעקיצות הפשפשים גירשוהו ממיטתו.

חזר ועלה יהודה על מיטתו כשהוא מהרהר במקלעת היקרה שגזל ממנו אותו "גוליית" ואשר שוב לא חזרה לידיו, ובדרך המוזרה בה הסתיים שיעור התנ"ך המעשי הראשון שלו. לצערו, לא האריך מורו יהושע לשבת בכפרם. הבחור לא הסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות לייסד מושבה בארץ-ישראל, אלא החליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסימטאות ירושלים, עיר דוד ושלמה.
הוריו של יהושע התנגדו לתוכניתו כי רצו שילמד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר לא שמע להם אלא היה בדעה אחת עם דודו לאזאר. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, השפיע המקום הרב שתפס, בחיי שכניהם ההונגרים, זכר המרד בהנהגת גיבורם הלאומי, לַאיוֹש קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. והנה לאחרונה השיגו סוף-סוף ההונגרים ראשית הכרה בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראה מעתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפעם הראשונה נערכו בחירות לפארלאמנט לשהם, שמושבו נקבע בבודפשט הבירה, ולאזאר אף לקח בבחירות האלה חלק פעיל.

בראשית שנת 1869 טמן יהושע מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויצא לדרך. הוא עבר את סרביה ובולגריה, רגליו נפצעו בקוצים ובאבנים חדות. גם כשהיה עייף, רעב וקרוע-בגדים – המשיך לפסוע בדרכים קשות ומסוכנות, טיפס בהרים, חצה יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים-אל-פנים. לבסוף הגיע לעיר-הנמל סלוניקי שביוון, שרוב תושביה היו יהודים, ואשר נמצאה תחת השלטון התורכי. הוא ניגש אל בית החכם-בַּאשַׁא, הרב הראשי של העיר, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.
נתן לו החכם-באשא מכתב, ולפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שנסע בו ולא הלך ברגל; על כל אלה סיפר לימים במכתביו ליהודה. בסמירנה ירד מהספינה, הוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות והגיע לביירות. הוא עבר דרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר עלה, דרך צידון, וכל עוד רוחו בו – לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר הגלילית והוסיף ללכת עד שהגיע לשערי ירושלים, בלילה אחד בחודש סיוון תרכ"ט, קיץ 1869. זה קרה לפני שש שנים בדיוק.
התייצבה עתה נגד יהודה דמותו של יהושע, אשר במשך שבועות וחודשים נדד ברגל מעיר לעיר ומארץ לארץ, תרמילו על שכמו ומטהו בידו, עד אשר הגיע לעיר הנכספת והוא יושב בה עתה ומחכה בקוצר-רוח לבוא יהודה ואף רמז לו במכתבו האחרון: "עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!" –
ובליבו של יהודה עלה רעיון נועז: הן הימים לפני חג השבועות, חג העלייה לרגל: "עד כה נסעתי ברכבת ובאוניות – הבה אעלה גם אני כמוהו, לפחות את הדרך מיפו ירושלימה – ברגל!"
והוא נרדם.

המשך יבוא