עם אחד אשם בשואה ואחראי לה – העם הגרמני. יבשת שלמה רווייה בהיסטוריה אנטישמית – אירופה. יש מדינות באירופה שהיו בעלות בריתה של גרמניה הנאצית, כמו איטליה. יש מדינות שממשלותיהן שיתפו פעולה עם הנאצים, כמו צרפת (ממשלת וישי). יש מעצמה שחתמה הסכם כניעה ופייסנות עם היטלר – בריטניה, ומעצמה אחרת שחתמה ברית שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ודבקה בה עד היום שהותקפה בידי גרמניה – בריה"מ (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). יש עמים שהיתה בהם אהדה רבתי לנאצים ולכן שיתוף הפעולה העממי עימם היה גורף, כהולנד.
הייחוד של פולין הוא שאת עיקר זוועות השואה ביצעו הגרמנים על אדמתהּ הכבושה. לשם שולחו יהודים מכל רחבי אירופה, אל תעשיית הרצח הנורא של מחנות ההשמדה הגרמניים.
יש לעם היהודי חשבון דמים ארוך עם אירופה, ואף על פי כן מדינת ישראל חותרת ליחסי ידידות עם עמי אירופה, מיום היווסדה. ישראל חותרת לשלום עם הערבים, שגם היום חותרים להשמדתה. ישראל חותרת לשלום עם הפלשתינאים, שמנהיגם בזמן השואה (המופתי) היה משת"פ מובהק של הנאצים ותומך נלהב בשואה, ומנהיגם הנוכחי הוא מכחיש שואה מדופלם (ה"דוקטורט" שלו, שכמובן אינו שווה מבחינה אקדמית את הנייר שעליו נכתב, הוא יצירה של הכחשת שואה), הוא מכחיש את קיומו של העם היהודי ושונא ישראל מוצהר. הסכם השלום עם מצרים נחתם עם סאדאת, שבצעירותו אהד בגלוי את הנאצים.
יש לישראל עניין ביחסים טובים עם פולין. כשפולין חוקקה חוק שעלול היה להלך אימים על חוקרי השואה ומלמדיה ובכך לסכן את חקר השואה ולימודה, חובתה של ישראל הייתה להשמיע קול ולהתערב. ואכן, ישראל התערבה והשיגה את מבוקשה – החוק הפולני שונה, והעוקץ הוצא ממנו.
נוסח המסמך המשותף אינו מושלם, יש בו אמירות בעייתיות, אולי נכון היה להתעקש על ניסוחים טובים ומדויקים יותר ואולי עוד אפשר לשפרו. אך עיקרו – הוקעה פולנית את זוועות השואה, גינוי והוקעה של שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים, העלאה על נס את גבורתם העילאית של חסידי אומות העולם. האין זה אינטרס יהודי וישראלי שזה יהיה המסר של ממשלת פולין לעם הפולני?
מה לא נכון במשפט "אין עוררין שהשואה היתה פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי"? מה פסול באמירה על אודות התנגדות הממשלה הפולנית הגולה לשלטון הנאצי ופשעיו? המסמך מבטא "גאווה במעשיהם ההרואיים של פולנים רבים, במיוחד בחסידי אומות העולם אשר סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים." זאת אמת והגאווה מוצדקת. אלפי פולנים הצילו יהודים, מתוך ידיעה שאם יתפסו צפוי מוות ודאי להם ולמשפחותיהם.
הבעייה העיקרית שאני מוצא במסמך היא בגינוי "כל מקרה של אכזריות נגד יהודים שבוצע על ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה." מן הראוי היה לציין את המספר הרב של פולנים שנהגו כך.
במסמך מופיעה הסכמה ישראלית עם האמירה החשובה כל כך לפולנים – ש"המונחים 'מחנות ריכוז פולניים / מחנות מוות פולניים' מוטעים לחלוטין ומפחיתים את אחריות הגרמנים על הקמת המחנות הללו," וש"אין לייחס לכל העם הפולני אשמה בגין מעשי הזוועה שנעשו בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם בזמן השואה." ההסכמה הישראלית הזאת היא עם האמת ההיסטורית.

2. מ"בראשית" ל"וַיעל" – וחזרה
בעדותו בפני ועדת פיל (1936), ועדת החקירה הבריטית לחקר הגורמים למאורעות 1936, נשאל אדריכל המדינה דוד בן גוריון, אז יו"ר הנהלת הסוכנות: "מאין הגעת לפלשתינה?"
בן גוריון השיב ללורד פיל: "מפלונסק."
"האם יש לך מסמך או שטר מכר הנותן לך, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים הגרים בה מזה דורות?" הקשה פיל.
ב"ג לא התבלבל. על דוכן העדים היו מונחים ספר תנ"ך והקוראן, עליהם הושבעו העדים. ב"ג נטל בידיו את ספר התנ"ך והצהיר: "זה הקושאן שלנו."

התנ"ך הוא הקושאן שלנו. התנ"ך הוא ה"מה", ה"למה" וה"לשם מה", הוא התוקף המוסרי של המפעל הציוני.

הסצנה הזאת, בתום עדותו של ב"ג, לא היתה אמורה להפתיע את חברי הוועדה. בעדות עצמה, אמר ב"ג דברים דומים: "
זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש את ביתו הלאומי...' זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה... המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם א"י ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו."

11 שנים מאוחר יותר, הופיע בן גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם. הוא לא דיבר על ביטחון. הוא לא הציג את השואה כקושאן שלנו. הוא דיבר על התנ"ך:
"לפני כשלוש מאות שנה, הפליגה לעולם החדש אונייה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת? היודעים הם כמה אנשים היו באותה אונייה? ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?
"והנה, לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות.
"ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן; באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה.
"והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים."

את הטקסט הזה אני מקפיד לקרוא מדי שנה, על שולחן סדר פסח.

מגילת העצמאות, מגילת היסוד של מדינת ישראל, נפתחת אף היא בספר הספרים הנצחי, התנ"ך, כיצירתו הגדולה של העם היהודי ותרומתו הגדולה לאנושות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."
וכאשר עוסקת הכרזת העצמאות בדמותה של מדינת ישראל, גם אותה היא משתיתה על התנ"ך: "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל."
הרוח הזאת, רוח התנ"ך, היא הרוח שהפיחה במפרשי הציונות, היא הרוח שהקימה את מדינת ישראל, היא הרוח שקיימה את מדינת ישראל. התנ"ך היה תשתית התרבות הישראלית, ואבן השתייה של הסיפורת, השירה, הפזמונאות והאמנות הפלסטית בישראל. התנ"ך היה מסד השפה המשותפת בין יוצאי גלויות שונות, תרבויות שונות ובין בני פלוגתא אידיאולוגיים.
במהלך השנים הלך התנ"ך ואיבד את מרכזיותו בתרבות הישראלית, והדבר דלדל את הרוח ורידד את החברה. בעוד בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה, לימודי התנ"ך היוו נדבך מרכזי בחינוך, במשך השנים חל פיחות במעמדו המרכזי ונשחקה מרכזיותו. לימודי התנ"ך איבדו את מרכזיותם, התנ"ך אינו אהוב על רבים מן התלמידים, והם אינם בקיאים בו.
יש לכך סיבות רבות. סיבה אחת היא התרחקות בקרב האליטה החילונית מכל מה שמסמלת היהדות. סיבה אחרת נעוצה בטעות היסודית בתרבות הציונית, שיצרה באופן מלאכותי קפיצת דרך בהיסטוריה, וניסתה לדלג על היצירה היהודית שבין התנ"ך לספרות ימינו. תרבות נבנית נדבך על גבי נדבך והניסיון המגושם להאדיר את התנ"ך מתוך זניחת ספרות חז"ל והיצירה היהודית בגולה, גרמה להתרחקות מן התנ"ך ולכרסום מקומו בתרבות העברית.
מהפכת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בדור האחרון, ניסתה לתקן את המעוות ולהחזיר את הניגון שנזנח לשווא ללב ההוויה, אך ברוב המקרים הדבר לווה בהתרחקות מן התנ"ך.
במשך עשרות שנים התרחקנו מהתנ"ך ובעצם התרחקנו מעצמנו. המחיר התרבותי והחברתי של הנתק הזה כבד. את המעוות יש לתקן.

המיזם התרבותי-חינוכי 929, נועד להתמודד עם הבעייה ולתקן הקלקול.
929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. כותרת המשנה של המיזם היא "תנ"ך ביחד". את המיזם הגה, יזם והוביל הרב ד"ר בני לאו. במשך שלוש שנים וחצי, חמישה ימים בשבוע, נלמד בכל רחבי העולם היהודי פרק בתנ"ך – בקבוצות לימוד, בכלי התקשורת ובאתרי אינטרנט. פרק אחד ליום, מפרק א' בבראשית עד פרק ל"ו בדברי הימים ב'; מן המילה "בראשית" הפותחת את התנ"ך ועד המילה "וַיעל" המסיימת אותו.
כשהמיזם יצא לדרך, קיבל את פניו ב"הארץ" אורי משגב בפשקוויל שבו הוא כתב, בין השאר:
"מדובר במיסיונריות, עטופה כמיטב המסורת במתק שפתיים ונועם הליכות. ובסיבוב הנוכחי גם בעטיפה של ממתק... 'קירוב הלבבות' וה'הידברות' וה'כבוד לערכים ולמסורת' הם תמיד בכיוון אחד. ה'גשר' המפורסם הוא לעד חד-סטרי. החילונים המשתתפים בבנייתו בקמפיינים הללו ובאחרים הם, במחילה מכבודם, מה שנהוג לכנות בשפה המהפכנית 'אידיוטים שימושיים', גלגול נוסף של 'חמורו של משיח' הידוע."
את המילה "הדתה" עוד לא המציאו אז...
איזו ריקנות, איזו עליבות של אדם המפחד מתרבותו הלאומית, הנובעת ממורשתו, שבורח מן הרוח של עמו. ואם הדברים היו עלובים בעיניי אז, על אחת כמה וכמה היום, בתום הסיבוב הראשון.

זמן קצר טרם פתיחת המיזם, בחנוכה תשע"ה, פנה אלי בני לאו, סיפר לי על המיזם והציע לי ליטול בו חלק. קצת לימדתי במסגרתו, אך בעיקר כתבתי. באתר הגדול, המרכזי – כתבתי בערך אחת לשבוע. אולם לאחר זמן מה ארגון בינ"ה הקים אתר 929 משלו, "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות", ומייסדו ארי אלון פנה אליי אף הוא וביקש ממנו לכתוב בו. באתר זה כתבתי מדי יום, על כל פרק בתנ"ך.
משחר ילדותי אהבתי את התנ"ך והכרתי אותו. אין להשוות את היכרותי המוקדמת עם התנ"ך לחוויה של כתיבה על כל פרק, להעמקה בכל פרק, למחשבה על כל פרק. לכל פרק הענקתי את הפרשנות שלי, מן הזווית האישית, לעתים קרובות בהתייחסות לאקטואליה, וכן הרביתי להציג כיצד התרבות העברית החדשה וההגות הציונית מתכתבים עם התנ"ך, דרך אותו פרק. וכך, ביאליק ואלתרמן, שלונסקי ורחל, נעמי שמר ומאיר אריאל, בן גוריון וז'בוטינסקי ועוד רבים אחרים, צוטטו ברבים מן המאמרים. שניים מן המאמרים התפרסמו באלבום מיוחד שהוצא במסגרת המיזם, בהוצאת "דביר".
היום הסתיים הסיבוב הראשון של המיזם וביום ראשון – ימשיך מבראשית. אני אשלים את הפרקים שלא כתבתי ב"בראשית", עד הקמת "מחלנים". לא אמשיך לכתוב לאחר מכן, כיוון שזו משימה תובענית מאוד. אני גאה ושמח שעמדתי בה עד כה, אך לא אמשיך הלאה. בדף הפייסבוק שלי אפרסם בכל יום את הפרק שכתבתי לפני שלוש שנים וחצי. ואת הפרקים המעטים שפספסתי אשלים, ואעלה אותם גם ב"מחלנים". אני מקווה שאמצא דרכים נוספות להשתלב במיזם בהמשך הדרך.

3. צרור הערות 15.7.18
* מבחן ה"סבב" – הפסקת אש כשלעצמה אינה מטרה, אלא אמצעי. בדיוק כמו הפעלת כוח. אמצעי למה? להשגת המטרות שלשמן הופעל הכוח.
הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של "הסבב" הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע.
גם ביום שישי בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום "הסבב" יימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב"סבב" של מאי; שחיקה נוספת של ההרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית. רק שינוי דרמטי של כללי המשחק, שמשמעותו הוא: דין הצתה כדין רקטה, ייחשב להישג ולהצלחה.
אם טרור ההצתות ייפסק, ניתן יהיה להכתיר את הסבב כהצלחה ישראלית. אם הוא יימשך – יש לחדש את האש בעוצמה רבה יותר, עד שהאויב ייאלץ לשים קץ להצתות.

* חלק מכללי המשחק – אחד הנימוקים למדיניות ההכלה של טרור ההצתות בגבול עזה, הוא ששעה שישראל מפעילה את כל מנופי הלחץ הדיפלומטי שלה על עיצוב הגבול עם סוריה, לא טוב שהיא תיגרר לעימות בדרום. אני חושש, שהכלת טרור ההצתות, שעה שישראל עסוקה בעיצוב הגבול עם סוריה, משדרת לסורים שהצתת שדות ומטעים בישראל היא חלק מכללי המשחק. זה בסדר, אנחנו מרשים.

* המחדל – באוגוסט 1970, מיד לאחר חתימת הסכם הפסקת האש עם מצרים בתום מלחמת ההתשה, קירבה מצרים, תוך הפרה מפורשת ובוטה של ההסכם, סוללות נ"מ לתעלת סואץ. ישראל החליטה "להכיל" והבליגה. למה? כי אחרי מלחמת ההתשה העקובה מדם והממושכת, ואחרי שנדמה היה לנו שהגענו סוף סוף לשקט, למי יש חשק וכוח לחדש את האש?
התוצאה היתה מלחמת יום הכיפורים. זה המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים, יותר מהקונספציה המודיעינית.
גם הרישיון בפועל להצית ללא מפריע את הנגב המערבי, על שדותיו החקלאיים ועל החורש הטבעי (כבר יותר מאלף שריפות) – מתקפת טרור שניתן היה מזמן לשים לה קץ במחיר נמוך מאוד, עלול לדרדר אותנו למלחמה.

* הרגל הופך לטבע – במשך שלושה חודשים הטרור הפלשתינאי הצית את הנגב המערבי, העלה באש שדות וחורש טבעי, ללא הפרעה. אחרי כשלושה חודשים, החליטה ישראל על תגובה עלובה, מינימליסטית ולא מדגדגת – צמצום מעבר המשאיות לרצועת עזה במעבר כרם שלום, למזון, תרופות וצרכים הומניטריים בלבד.
ביום שישי המחבלים יידו רימון בחיילי צה"ל ופצעו קצין. בעקבות ירי הרקטות בליל שבת כתבה זהבה גלאון שהירי הוא... תגובה על "סגירת מעבר כרם שלום."
למה היא כתבה זאת? שמא היא מקנאה בתמר זנדברג ומנסה להישאר בכותרות? אולי פשוט מתוך הרגל – להאשים תמיד את ישראל בתוקפנות נגדה? כזכור, את מה שגלאון הטיפה לו לאורך כל השנים ישראל ביצעה בקפדנות לפני 13 שנים. היא, וכל מי שקראו לנסיגה מוחלטת ולעקירת היישובים, צריכים היו להיות התקיפים ביותר נגד הפלשתינאים, על תוקפנותם מאז הנסיגה. אבל ההרגל, להאשים תמיד את עצמנו על התוקפנות נגדנו, חזק מהם. הרגל הופך לטבע.
אגב, "סגירת מעבר כרם שלום" הוא עוד שקר, כמו "המצור". המעבר לא נסגר, אלא הפעילות בו צומצמה.

* הרעל מחלחל – ציפי לבני היתה הראשונה שעמדה להציג את הנוסח הראשון של חוק הלאום, שגובש במכון לאסטרטגיה ציונית, והוא היה מרחיק לכת לאין ערוך יותר מהנוסח המרוכך הנוכחי. היא היתה אז ראש האופוזיציה, והכוונה היתה שהחוק יבטא את הקונצנזוס הלאומי הרחב על זהותה היהודית של המדינה, מעבר למחלוקת הקשה על גבולותיה. בשלב מסוים היא קיבלה רגליים קרות, אולי הבינה ש"הבייס" שלה לא יתלהב. ובמהרה היא הפכה למתנגדת הראשית לחוק. היא נלחמת בו בפראות בכנסת ובתקשורת.
בפשקוויל שטנה בשוקניה, רוגל אלפר תקף אותה בחריפות. בעיניו, אין הבדל בין תומכי החוק ומתנגדיו. הוא הגדיר אותה "אידיוטית שימושית" (של הגזענים... האפרטהייד... וכו').
למה? כי היא דיברה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. "האם טחו עיניה מראות כי 'יהודית ודמוקרטית', בבת עינה, לא הולכות ביחד? על ישראל להיות דמוקרטית."
או במילים אחרות, העם היהודי הוא העם היחיד שאין לו זכות להגדרה עצמית ולמדינה. מי שטוען, שהוא תומך בקיומה של מדינת ישראל אך לא כמדינה יהודית, מכבס את האמירה שהוא נגד קיומה של מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינה יהודית. זה כמו שאומר שאני בעד קיומה של ירדן, רק אם היא תהיה מדינה יהודית.
אין ספק שבין ציפי לבני לרוגל אלפר רובצת תהום אידיאולוגית. אבל הרעל האנטי ציוני מחלחל, מחלחל, והוא הסיבה להתנגדות לחוק הלאום. נקודת המוצא של ההתנגדות היא ראיית ה"יהודית" וה"דמוקרטית" כסותרים זה את זה, כמשחק סכום אפס, שבו העצמת המרכיב היהודי הוא בהכרח פגיעה במרכיב הדמוקרטי ולהיפך. זאת גישה מנוגדת לְאמת הציונות, שמדובר בכלים שלובים.
לעיתים מעירים לי, על כך שאני מתייחס לרוגל אלפרים ולגדעון לויים למיניהם. הרי הם מיעוט שבמיעוט, שוליים שבשוליים. זה נכון, אבל הרעל שהם מטפטפים מחלחל ומשפיע במעגלים רחבים.

* לקרוע את הזהות – פשקוויל המערכת של השוקניה מסית את אזרחי ישראל לקרוע את תעודות הזהות שלהם אם יתקבל חוק הלאום. חוק הלאום הוא חוק יסוד שנועד לעגן בחוקה הישראלית המתהווה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל מיום היווסדה, כפי שהוכרזה במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מה שמקומם את דבוקת שוקן אינו חוק הלאום, אלא מהותה של המדינה. לא את תעודת הזהות הם רוצים לקרוע, אלא את הזהות.

* בראש דאגותיה – בנאום שנשא בפברואר ב"קונגרס הישראלי הראשון ליהדות ודמוקרטיה", פרס נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק את משנתו בדבר צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. את הנאום הוא עיבד למאמר, שפורסם ב"הארץ" (ושעורר גל של תגובות שטנה מצד דבוקת שוקן).
בין השאר הוא כתב: "'מדינה יהודית' היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."
בראש דאגותיה! אולי כדאי להכניס את המשפט הזה לחוק הלאום.

* החוק למימוש ערכי תנועת העבודה – שלי יחימוביץ' כתבה שחוק הלאום "אינו חוק הלאומיות אלא חוק הלאומנות,"
כתבתי לה: "חוק הלאום אינו חוק הלאומנות אלא חוק הציונות. הוא, בנוסחו המקורי – לא המסורס, מבטא את ערכי תנועת העבודה. התיישבות יהודית היא לב לבה של מורשת תנועה העבודה, היא המהות של תנועת העבודה. בן גוריון, אשכול, טבנקין, הרצפלד – הם האנשים המזוהים יותר מכל עם התיישבות יהודית. הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הוא קיבוץ יהודי, שהוקם בידי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. כאשר האו"ם גינה את הציונות כגזענות (כמו מי שמציגים את חוק הלאום כגזענות) כינס רבין ישיבת ממשלה והחליט על תגובה ציונית הולמת – הקמת ארבעה יישובים יהודיים בגולן, כדי להתריס באמירה, שהם מגנים את הציונות ואנחנו ממשיכים להגשים אותה. מה קרה למפלגת העבודה ולך? איך התרחקתם מערכי תנועת העבודה ואימצתם אידיאולוגיה של שיח זכויות אינדיבידואליסטי רדיקלי, הבז לכל 'אנחנו' לאומי, אידיאולוגי, קהילתי ודתי? איך רידדתם את הייעוד הלאומי שלנו – התיישבות יהודית ציונית, מערך נעלה שעלינו להגשים אותו, ל'יישוב שנועד למנוע את זכות המגורים מערבים'? אח"כ אתם מתפלאים שהעם מואס בכם."

* הגיעה השעה, אחרי 70 שנה – אם החוק כל כך טוב וכל כך חשוב, למה לא חוקקו אותו עד כה? למה מייסדי המדינה לא חוקקו אותו? 70 שנה הסתדרנו ללא חוק הלאום, מה נשתנה? את השאלה הזו הִפנו אליי מספר אנשים, בעקבות תמיכתי הנלהבת בחוק.
לא כל מה שמייסדי המדינה עשו הוא טוב, ולא כל מה שלא עשו – לא היו צריכים לעשות. בעיניי, היתה זו טעות לא לחוקק חוקה לישראל. אילו חוקקה, אין ספק שכל הרעיונות המצויים בחוק הלאום היו מתנוססים בראשה, בקונצנזוס מלא, ללא כל מחלוקת ובאופן יותר ברור וחד.
במקום חוקה, הוחלט לחוקק חוקי יסוד, שבהדרגה יתגבשו לחוקה. 44 שנה הסתדרנו ללא חוק יסוד כבוד האדם וחרותו – אז מה, בשל כך לא נכון היה לחוקק אותו? הסתדרנו בלעדיו 44 שנה, אך ראוי יצחק שמיר לשבח, על כך שממשלתו יזמה את חוק היסוד החשוב הזה, המעגן את כבוד האדם וחרותו בחוקה הישראלית.
50 שנה הסתדרנו ללא חוק נגד הטרדות מיניות. נו? אז החוק מיותר?
אין ולא תהיה חוקה למדינת ישראל בלי להגדיר את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. חוק הלאום מוסיף את הנדבך החשוב הזה לחוקה המתהווה. ואם לא חוקקנו אותו 70 שנה, ודאי שהגיעה השעה לחוקק זאת.
מייסדי המדינה, אנשי תנועת העבודה, לא חוקקו חוק יסוד המגדיר את הזכות להקים התיישבות יהודית, אבל הם הקימו מאות יישובים יהודיים. עכשיו, אלה שמתיימרים להיות ממשיכיהם, מציגים את ההתיישבות היהודית כגזענות.

* מחבלים ב"אנחנו" – ארגון חילוני פונדמנטליסטי קנאי, מפיץ בין מסעדות ובתי עינוגים בתל-אביב שלטים שבהם נכתב בגאווה: "עסק זה פתוח בליל תשעה באב."
תחושתי על אודות היוזמה הזאת היא פחות של כעס, יותר של צער, בושה וגועל, כמו תחושתי כאשר חרדים פונדמנטליסטים קנאים עושים מנגל ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מה שמפריע לי, בשני המקרים, אינו הפרת החוק. חבל שצריך בכלל חוק כזה. גם לא כל כך חוסר התחשבות ברגשות "האחר". מפריעה לי התאווה האובססיבית לחבל ב"אנחנו", בניסיון להרוס כל תשתית של קיום משותף בתוכנו.

* דיג במים עכורים – משלחת של הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה ביקרה את המשפחה בקלאנסווה שבנה נחטף. עודה יצא לתקשורת ותקף את... משטרת ישראל, כמובן. לאחר הביקור יצא אספסוף מן היישוב להפגין נגד... משטרת ישראל, כמובן.
באותה שעה, משטרת ישראל והשב"כ חיפשו ומצאו את הילד ולבסוף השיבו אותו הביתה בשלום.
אבל אם אפשר להסית נגד המדינה, הרשימה המשותפת לא תחמיץ את ההזדמנות.

אהוד: לי יש תחושה שאולי מי שהצליח להחזיר את הילד החטוף כרים ג'מהור הן משפחות פשע ערביות, בישראל ובגדה, וכי משפחות פשע, כמו אלה שחטפו אותו, פועלות כמו סינדיקאט. כאילו יש קשר או לפחות היכרות בין כולן.

* הכנסת מועלת בתפקידה – במקום שהכנסת תראה מתפקידה לפקח על הרשות המבצעת – הממשלה והעומד בראשה, ותבטיח את טוהר המידות וניקיון הכפיים ואת מיצוי עד תום של החקירות נגד נתניהו ללא הפרעה, היא מנצלת לרעה את כוחה כדי להלך אימים על החוקרים.

* אחת האורטליות הראשונות – כתב לי מנוח שמאלץ, היום מנהל הבית הישראלי החם במנאלי, שבצפון הודו: "בשנת 1978, עת שימשתי מ"פ מפקדה בגולני בגדוד 12 במחנה דלווה (גבי אשכנזי, לימים הרמטכ"ל, היה הסמג"ד), הוצב שלט: 'קיבוץ אורטל'. אשתי היתה אז בחודשי ההיריון האחרונים. סיפרתי לה על השם, וכשנולדה בתנו קראנו לה אורטל. נראה לי שהיא אחת הבנות הראשונות שנקראו אורטל."
אכן, השם אורטל לא היה קיים טרם הקמת הקיבוץ. כלומר, בנות ששמן אורטל הן בנות ארבעים ומטה.

* המהפך של 78' – אביב או אייל? מירי מסיקה. כן, זה מה שרציתי לכתוב לפני שראיתי. על סמך ידע מוקדם. ואז ראיתי חמש דקות. ומירי מסיקה אמרה: "לא ראיתי כזה מהפך מאז המהפך של 78'." עכשיו אני בבעייה, כי איני מכיר את המהפך של 78'.

* ביד הלשון: ברדק – מה משותף לקרחנה וברדק? הפינה הקודמת הוקדשה למילה קרחנה.
ומה מקורה של המילה? כותב רוביק רוזנטל: "המילה אומצה בהתלהבות בסצנת הטראנס והפכה למילה המתארת אירועים שיצאו משליטה. מקור המילה טורקי-ערבי. פירושה המוקדם הוא בית מלאכה, ומאוחר יותר הפכה כינוי לבית זונות."
וברדק הוא בית זונות ברוסית.
אורי הייטנר